מוסיקה לאנשים עומדים: ספיישל מיהיי ויג

בעולם הקולנוע יש לא מעט מקרים בהם במאים שבים לשתף פעולה, פעם אחר פעם, עם מלחינים מסוימים, עד אשר שמם של האחרונים הופך מזוהה עם יצירתם של הראשונים: אמרתם אלפרד היצ'קוק – אמרתם ברנרד הרמן; אמרתם סטיבן ספילברג – אמרתם ג'ון ויליאמס; אמרתם טים ברטון – אמרתם דני אלפמן; אמרתם דייוויד קרוננברג – אמרתם הווארד שור; אמרתם האחים כהן – אמרתם קרטר בורוול והרשימה ממשיכה. בין כל הזוגות היצירתיים הללו, שיתוף הפעולה שנרקם בין הבמאי ההונגרי בלה טאר לבין המלחין ההונגרי מיהיי ויג (Mihály Víg) הוא מהאדוקים והמרהיבים שנתקלתי בהם עד כה. למעשה, לא ניתן לדמיין את סרטיו של טאר ללא המוסיקה של ויג, כפי שלא ניתן לדמיין חורף ללא רוח.

מיהיי ויג – מלחין, משורר, תמלילן, גיטריסט וזמר – נולד למשפחת מוזיקאים בבודפשט, 21 בנובמבר, 1957. בגיל 21, הקים את הלהקה "בלטון" (Balaton) – שפועלת עד היום – ובמחצית הראשונה של שנות השמונים היה חבר בלהקת Trabant, שהייתה פעילה בסצנה המוסיקלית המחתרתית בהונגריה.

ויג עבד אמנם לצד במאים שונים, בהם יאנוש קנטוס (Eskimo Women Feel Cold) אך שיתוף הפעולה הנרחב שלו עם בלה טאר, הוא שהקנה לו את פרסומו. יש לציין כי טאר לא חבר לויג הישר בתחילת דרכו כקולנוען. בין השנים 1979-1982, ביים טאר את מה שמכונה "טרילוגיית הפועלים": קן משפחתי (1979), The Outsider (מ-1981) ו-The Prefab People (מ-1982), שהתאפיינה בגישה סגנונית ריאליסטית, דוקומנטרית ממש, בשונה מזו המזוהה כיום עם טאר, ועסקה בבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות בהונגריה הקומוניסטית של שנות השבעים והשמונים.

שיתוף הפעולה הראשון בין השניים החל מסרטו הבא של טאר, "אלמנך הסתיו" (1984) ומשם המשיך לאורך כל הקריירה של הבמאי ההונגרי המוערך עם הסרטים: "אבדון" (1988), "The Last Ship” (סרט קצר, 1990), "שטנטנגו" (1994), "Journey on the Plain" (מ-1995), "הרמוניות וורקמייסטר" (2000), "האיש מלונדון" (2007) ו"הסוס מטורינו" (2011). כדי להבין עד כמה החיבור ביניהם בלתי ניתן להתרה, נאמר כי בניגוד לנהוג בסרטים אחרים, ויג כתב קודם את המוסיקה ולאחר טאר מצא דרך לשלב אותה במסגרת החזון שלו.

לרגל יום הולדתו של מיהיי ויג, שחל אתמול, קבלו עשרה רגעים של חיבורים מופלאים בין המוסיקה המכשפת של המלחין ההונגרי לבין הקולנוע הבלתי רגיל של בלה טאר.

~

1. (Lengyelorszag (Poland / מתוך: מתוך: "אלמנך הסתיו" (1984) ו"פרולוג" (2004)

למען הסדר הטוב, אציין תחילה כי רשימה זו מאורגנת בהתאם ליציאה הכרונולוגית של סרטי בלה טאר, כשהרצועה הנוכחית לקוחה במקור מ"אלמנך הסתיו" – שהוא, למרבה הפלא, בצבע (וכשהבמאי ההונגרי מחליט לעשות סרט בצבע, הוא מנצל את זה עד הסוף). אלא שפרט ל"אלמנך הסתיו", נעשה בשיר שימוש נוסף.

בשנת 2004, נתבקשו 25 במאים אירופאים, במסגרת פרויקט Visions of Europe, לביים סגמנט שיציג את האופן בו הם תופשים את משמעות המושג "איחוד אירופי" וכן את השינויים שהוא עשוי לחולל במדינות השונות. בלה טאר ביים את הסגמנט על הונגריה, הקרוי "פרולוג". אם תמיד רציתם לצפות בסרט שלם של בלה טאר ולא הסתייע בידכם, הנה מנה מרוכזת שכולה שוט אחד רציף בן 5 דקות בשחור-לבן.

~

2. Synth / מתוך: "אלמנך הסתיו" (1984)

לא נעים להודות (בתקווה שבלה טאר לא מציץ בבלוגים ישראליים בזמנו החופשי, ואני מניח שיש לו קצת, אחרי הפרישה), אך את הצפייה הראשונה שלי ב"אלמנך הסתיו" – שעוסק במספר דמויות בבית אריסטוקרטי מתפורר – העברתי במצב צבירה די… מנומנם (לא לגמרי בטוח באשמת מי, אגב). מדי פעם מצאתי את עצמי מקיץ לשמע דיאלוג נוסף בהונגרית תחת מעטה של צבעים מלאכותיים, אך בסצנה הבאה, יש לציין, צפיתי בערנות מוחלטת, בעיקר כי לא זכור לי שראיתי משהו דומה לזה בקולנוע: סצנת קרב ריאליסטית המצולמת מנקודת מבט של רצפה. המוסיקה של ויג משלימה את האווירה המוזרה שנוצרת לאחר מכן עם ההעמדה הדרמטית – אחד האלמנטים היותר אהובים עלי בסרטיו של טאר.

~

3. (Kész az egész (Over & Done / מתוך: "אבדון" (1988)

הסרט ה"בלה טארי" הראשון כפי שמרבית האנשים תופשים את סרטיו של בלה טאר: יצירות אניגמטיות עם שוטים איטיים, ארוכים ומשוכללים בשחור-לבן, משוחים בשכבה עבה של ייאוש קיומי, מזג אוויר מחורבן והונגרים קודרים שמביטים בדברים ולעולם לא מחייכים. היופי האפי של "אבדון" – שממש מצריך מהצופה לקושש מתוכו את העלילה – מושך ומרגש, ומהווה נקודת פתיחה טובה לטעמי עבור מי שרוצה להתחיל לצפות בבלה טאר.

למרות שסרטיו עשויים לעורר תחושת כבדות ומועקה רגשית, המוסיקה של מיהיי ויג לאו דווקא כזאת. יש בה ממד מסתורי ורדוף אך ניכרת בה גם חמימות. כמו כן, אם יש משהו בולט בחלק מן הקליפים המוסיקליים הללו, זו היכולת שלהם לעמוד בפני עצמם כקליפים. הביצוע הבא של ואלי קֵרֵקֵס במועדון – במסגרת שוט אחד ארוך, דרמטי ומרשים – הוא בהחלט דוגמא לכך.

~

4. (Eso (Rain / מתוך: "אבדון" (1988)

דוגמא טובה אף יותר לסגמנט שעומד בפני עצמו הוא הקטע הבא, שמזכיר במידה מסוימת את "פרולוג". השיבוץ שלו בסרט מהווה הפוגה מפתיעה ונהדרת עם העמדה תיאטרלית שיש בה משהו מעט קומי אך גם עצוב באמירה שלה (מהבחינה הזאת, אף אחד מן הקטעים בפוסט הוא לא ספוילר נרטיבי לסרטים של בלה טאר). "גשם", הוא גם אחד הלחנים הכי ממכרים ואהובים עלי של מיהיי ויג, בייחוד בשל הפן העולץ והאופטימי שבו (שמעלה מעין חיוך עקמומי אל מול המצב האנושי העגום שהוא מלווה).

~

5. (Eso II (Rain II / מתוך: "שטנטנגו" (1994)

נכון לעכשיו מדובר בלחן הכי אהוב עלי של מיהיי ויג: מכשף, רודף, מפחיד ומנחם. כמו משהו שנמשה מעולם הרוחות. במקור מדובר בקטע קצר יחסית, אלא שטאר שכפל אותו שוב ושוב כך שיתאים לאורכו של המונטאז' המשכר הבא מתוך "שטנטנגו", ולמעשה יכול היה להימשך כך לנצח. אגב, מעבר למוסיקה שהוא מספק, מיהיי ויג הוא גם שחקן. ב"שטנטנגו" הוא מגלם את דמותו של ירמיהו (Irimiás) – אחד הפושעים שחוזרים מן הכלא אל חווה קורסת, בה נחשב למת בעיני תושביה. ניתן לראות אותו בתחילת הקטע (הגבר האמצעי מבין השלושה).

~

6. (Kortanc II (Circle Dance II / מתוך: "שטנטנגו" (1994)

אני לא חושב שהגעתי לקטע הזה בסרט היות וצפיתי בינתיים רק בשבריר מתוכו: 180 דקות מתוך 7 שעות וחצי (כשהוא מורכב פחות או יותר רק מ-150 שוטים). כמו רבים מסרטיו האחרים של טאר, גם "שטנטנגו" מבוסס על רומן מאת הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי (בעברית ראה אור לראשונה, לפני כשנתיים, תרגום לספר אחר שלו בשם "מלחמה ומלחמה", בהוצאת בבל). הלחן נשמע כמי ששייך לאותה משפחה של "גשם 2", וגם בו קיימת מין איכות משונה, היפנוטית כמעט.

~

7. Valuska / מתוך: "הרמוניות וורקמייסטר" (2000)

"הרמוניות וורקמייסטר", אולי הסרט הכי מוכר של בלה טאר, הוליד מהמלחין ההונגרי שתי יצירות בולטות. הראשונה שבהם, "ואלוּשקה", מפציעה מעט לאחר פתיחת הסרט, בסצנה מיוחדת שקשה לי להעריך כמה פעמים צפיתי בה במסגרת לימודי קולנוע. בניגוד לקטעים האחרים, הלחן של וויג בסצנה הזו מלווה בדיבורים כך שהפעם העדפתי להעלות את הסאונד לבדו.

~

8. (Oreg (Old / מתוך: "הרמוניות וורקמייסטר" (2000)

לחן יפהפה שמאיר את נקודת השיא המצמררת של הסרט – שהיא גם שיאו של השפל האנושי – באור דמדומים מדכדך, עדין ומלא צער. מהיצירות הנפלאות של ויג לאורך השנים. גם כאן, כמו במרבית יצירותיו האחרות, קיים אלמנט חזרתי שמזין את עצמו שוב ושוב אך אף פעם לא ממאיס את עצמו ומשרת בדרכו את רעיון המונוטוניות בקיומן של הדמויות בסרטיו של טאר.

~

9. מתוך: "האיש מלונדון" (2007)

הדבר הכי קרוב לסרט מתח שביים בלה טאר, אבל אל תצפו למוסיקת מרדפים מלהיבה או סוג חדש של "בראאאם!". בעולם של טאר אף אחד לא רץ, מקסימום הולכים הרבה בגשם וגם אז, אין לאן למהר. ככה זה עם חוסר תכלית.

~

10. (A torinói ló (The Turin Horse / מתוך: "הסוס מטורינו" (2011)

החל מ"אבדון" ואילך, כל אחד מסרטיו המלאים של בלה טאר מתאפיין בשוט פתיחה ייחודי, ארוך ומורכב. הפרות בבוץ ב"שטנטנגו" ומסוע הרכבל ב"אבדון" הם שניים מהאהובים עלי, נוסף לפתיחה הבאה של "הסוס מטורינו": לאחר סיפור קצר ומטריד על ניטשה (שנפרש בקריינות על רקע מסך שחור), מלווה שוט הפתיחה העצמתי במוסיקה קודרת שרוקעת בנשמה. לחן מכביד, סמיך, שמוריד אותך לתהומות השאול (בדיונים על עבודתו של ויג, יש המשווים אותו לעיתים קרובות ללהקות פוסט-רוק קנדיות כמו Godspeed You! Black Emperor ו-Thee Silver Mt. Zion). אם ליום הדין היה פסקול, הוא ודאי היה נשמע כך.

~

"הסוס מטורינו", הוכרז על-ידי בלה טאר כסרטו האחרון (ובאמת, מה עוד נשאר לומר אחריו?), אך המוסיקה של מיהיי ויג ממשיכה ללוות יוצרים נוספים. השנה ניתן היה לשמוע את עבודתו ב"ארוכה הדרך הביתה", סרט הביכורים של הבמאי הטורקי אלפן אשלי (שהוקרן בפסטיבל חיפה) ובסרט " A Fallible Girl" של הבמאי הבריטי קונרד קלארק.

ונקודה אחרונה לגבי בלה טאר: פוסט זה מתייחס בעיקר לחיבורים המוסיקליים בסרטיו ובתחושות האישיות שהתעוררו בי הודות להם, אך את המידע על גוף עבודתו כמו גם אבחנות מסוימות לגבי סרטיו, אני חב לקורס שהעביר ד"ר שמוליק דובדבני על בלה טאר והקולנוע ההונגרי החדש. קורס שהציב אמנם חוויה רגשית לא פשוטה, אך ממרחק הזמן עולה בי צורך לשוב אל חלק מהסרטים הללו ולספוג אותם מחדש.