לרקוד, לרקוד, לרקוד: סדריק קלאפיש כובש את הרחבה עם סרט חדש ~ אדם חליל חולק זיכרון קולנועי ~ מגיפת ריקודים תוקפת תלמידים במיוזיקל קוריאני קצר ~ סיי מנסה לשחזר את ההצלחה הפנומנלית שגרף לפני עשור

ירידה לצורך עלייה

בלרינה פצועה מחפשת את דרכה בחדש של סדריק קלאפיש

אף על פי שעברו כמה שנים מאז צפיתי לראשונה ב"מישהו, איפשהו", סרטו האחרון של הבמאי הצרפתי סדריק קלאפיש, אני עדיין זוכר איזו הפתעה נעימה הוא התגלה בעבורי. דרמה־קומית רומנטית, חמימה ואלגנטית, ש־95% ממנה הם למעשה פור־פליי לקראת מפגש גורלי בין שתי הדמויות הראשיות – בחור ובחורה בודדים בגילאי השלושים, המתגוררים בפריז וכמהים לאהבה – שמסלולי חייהן המקבילים מלטפים זה את זה, נוגעים־לא־נוגעים, בין ספות הפסיכולוגים למפגשים משפחתיים. מעבר לכך שהוא חשף בפני את קיומו של קלאפיש, שמביים כבר למעלה מ־3 עשורים, הוא גרם לי להבין שחיי זקוקים לשעות נוספות מהחתיכוּת הצרפתית של פרנסואה סיביל (והשעות הללו בהחלט לא איחרו לבוא…). הוא כל כך חמוד בו!

סיביל, ששיחק גם בסרטו הקודם של קלאפיש "בחזרה לבורגונדי" – דרמה על שלושה אחים המתחבטים מה לעשות עם היקב המשפחתי, שגרמה לי בעיקר לרצות לשתות ולהגר לחבל בורגון – משלב כוחות עם הבמאי היהודי־צרפתי זו הפעם השלישית, בסרטו החדש "Rise" (במקור: En corps, בגוף) שהופץ במולדתו בסוף מארס. רמזים לחיבה של קלאפיש לריקודים ניתן היה ללקט עוד ב"מישהו, איפשהו", אך ב"Rise" ניכר שהיא זוכה לביטוי מלא וסוחף בסיפור על רקדנית בלט (מריון ברבו) הנאלצת למצוא את דרכה מחדש בעקבות פציעה דרמטית. אמנם טרם נתקלתי בידיעה לגבי הפצתו הרשמית בישראל, אך יפליא אותי אם לא נמצא אותו בהקרנות קבועות בסינמטק בעתיד הנראה לעין.

~

מי שכן קופץ אדום

רקדן אתונאי נזכר בחוויית צפייה ששינתה את חייו

"נעליים אדומות", דרמת המחול הבריטית של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר משנת 1948, כבשה לעצמה מעמד של קלאסיקה בדברי ימי הקולנוע. סיפורה של בלרינה אדמונית ומלחין שאפתן שעושים את דרכם לפסגה בלהקת המחול המבוקשת של בוריס לרמונטוב, ומעלים מופע המבוסס על "הנעליים האדומות" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. הסיפור – על נערה שרוצה לרקוד, ומשמאווייה מתגשמים נופלת לשליטת נעליה המכושפות שמרקידות אותה עד מוות – מהווה בסיס תמטי לסרט כולו, העוסק בתשוקה שמכלה את האומן, בכוחות חיצוניים שממשטרים ותובעים את גופה ונפשה של רקדנית, ובהקרבה הבלתי אפשרית שנדרשת מאומנים החפצים להצטיין בתחומם.

העושר והצבעוניות הטכניקולורית של "נעליים אדומות" באים לידי ביטוי בכל פריים בסרט – החל מהסטים הבימתיים העצומים ועד למחלצות הנוצצות של הדמויות. אך הדבר הבאמת מרשים ב"נעליים אדומות", מעבר לכל הריקודים האינסופיים, בקבוק היין האימתני עד גיחוך, ושיערו הנפרע של מנצח האורקסטרה כל אימת ששרביטו מתנוסס בדרמטיות – הם זוגות משקפי השמש ההורסים של בוריס לרמונטוב. מעולם לא נראה על מסך הקולנוע גבר עם משקפי שמש כה אופנתיים, ועוד אחד שמרכיב אותם עם כל כך הרבה פאסון, שיק ואלגנטיות. בסדר, אז הוא קצת קונטרול־פריק וחובט במראות כשהוא מתעצבן, אבל למי מאתנו אין מגרעות? אצל לרמונטוב, כל רגע הוא פוטנציאל לשטיח אדום ולא משנה אם הוא לבד במשרד, עומד בקרון רכבת או יוצא בהפגנתיות מאולם נשפים. וואט אה מן!

"נעלי רכיבה אדומות" היא יצירה בבימויו של וסיליס וילארס, שעלתה אשתקד לרשת במסגרת פסטיבל "כוריאוגרפים חדשים" של מרכז התרבות האתונאי אונאסיס. בהשראת סיפורו של המחבר הדני, יצר וילארס "מניפסט־אגדתי דיגיטלי היוצא כנגד הפטריארכיה וסטריאוטיפים מגדריים". סיפור התבגרות של צעיר נשי (אדם חליל הפולני־מצרי), אשר הוקסם בילדותו מהופעתה של הבלרינה ב"נעליים אדומות", ומשחזר אותה שוב ושוב במטרה להתקרב לדמותה ולהשתחרר מסממנים מגדריים שאינם מגדירים אותו. קטע יפה שעוסק בקסם שמחולל הקולנוע, וכדברי ההקדמה – מטשטש את הקו שבין מציאות ובדיה.

*ניתן להפעיל כתוביות תרגום

~

הפרעת קצב וריקוד

כל הילדים קופצים־רוקדים במיוזיקל מרנין של לי ביונג־יון

אחרי שלוש שנים של מגפה עולמית מזוויעה, ניתן להעריך בזהירות כי הקיבולת של בני אדם לווירוסים שמקורם במזרח אסיה, הגיעה עד המקסימום האפשרי. אך מה לגבי וירוס קוריאני שמדביק אנשים בתשוקה בלתי נשלטת לפצוח במחולות? שכן, זה מה שמתחולל בסרט הסטודנטים הקצר של לי ביונג־יון "יו־וול: הילד שגרם לעולם לרקוד". הסרט, שעלה לראשונה ב־2018, מתחקה אחר תלמיד תזזיתי הנדרש למשמעת קפדנית, כשאר בני כיתתו, מצד מורה קשוחה עם שמחת חיים של תליין. כשדברים מוזרים מתחילים לקרות, אצבעה המורתית מורה אל החשוד המיידי. את התפקיד הראשי מגלם בחינניות רבה שים היון־סו הצעיר, שלוהק לסרט בעקבות הופעתו כבילי אליוט בגרסה הקוריאנית למחזמר הבריטי.

*ניתן להפעיל כתוביות תרגום

~

זה לא זה

עשור מאז הלהיט שהבעיר את הגלובוס, סיי מתקמבק עם "That That"

בראיון שערך נואל גלאגר ל"רולינג סטון" בדצמבר 2013, נשאל גיטריסט וסולן להקת אואזיס לדעתו על השיר "גבולות מטושטשים" של רובין ת'יק, מאותה שנה. "אני חושב שהוא יהיה זמר של להיט אחד," אמר. "זה יהיה כמו הבחור ההוא שעשה את 'גנגנאם סטייל' – בחיים לא נשמע ממנו שוב."

אז מסתבר שגלאגר טעה. אומנם אף שיר של הבחור ההוא שעשה את "גנגנאם סטייל" לא שיחזר את הטירוף הגלובלי לו זכה המגה־להיט ששחרר ב־15 ביולי 2012, אך הזמר הדרום קוריאני הקופצני התניע כמה ניסיונות נוספים שזכו להצלחה סבירה בהחלט סביב אותן שנים: בין אם מדובר ב"ג'נטלמן", שיצא במהלך 2013 ומתקרב כיום למיליארד צפיות וחצי ביוטיוב, ובין אם בשיר "דדי" מנובמבר 2015, שגרף עד כה למעלה מ־630 מיליון צפיות (ונתעלם לרגע מהניסיון הציני של סנופ דוג להכות בברזל עם "הנגאובר").

בחמש השנים האחרונות, סיי שמר על פרופיל נמוך, עשה בטן־גב, שתה מוחיטו ותכנן את שובו (יש להניח). והנה, בתחילת חודש אפריל השנה, נפל דבר: סיי הכריז על קאמבק. "That That", הסינגל החדש מתוך אלבומו התשיעי, הונחת לרשת עוד באותו חודש וחשף בפנינו כי מה שהיה הוא שיהיה: פופ מקפיץ עם שורת פזמון רפטטיבית, כוריאוגרפיה רבת משתתפים שנקטעת ב"דו קרב", ובמקום ריקודי סוסים ברובע יוקרתי בסיאול – ריקודי אקדוחנים במערב הפרוע. בדומה לכמה משיתופי הפעולה הקודמים שלו עם כוכבי להקות קיי־פופ (קים היונה מ"ארבע דקות", סי.אל מ"טוּאניואן"), הפעם סיי הצטייד בראפר שוגה מלהקת BTS (המתפרקת?), שחתום על הטראק גם כמפיק.

עשור מאז הלהיט ההיסטרי ההוא – שאגב, פורסם בבלוג יומיים בלבד אחרי שעלה לרשת, מה שהופך את "פריק" לאתר הראשון בעברית שכתב על "גנגנאם סטייל" (הנה פרט לקורות חיים!) – סיי בחר שלא לחרוג מהפורמולה ואם זה לא שבור והכניס לך ים של וונים לכיס, אין צורך לתקן. התוצאה, לפיכך, די מאכזבת ומוכיחה כי הסוס עליו דהר מקוריאה, דרך מגדל אייפל ועד לאלן דג'נרס – התעייף.