* * *
אל מטורף
פיל טיפט משחרר פיצ'ר סטופ־מושן שהתבשל במשך 30 שנה
אחד הסרטים התיעודיים הזכורים עלי לטובה, אף שעברו שנים ארוכות מאז צפיתי בו, הוא "סרט אמריקאי" של כריס סמית'. דוקו מ־99' שמתחקה אחר מסעו הסיזיפי של מארק ברושארד – קולנוען עצמאי צעיר וחביב, שנראה כמו דמות ממחוזות הרמוני קורין – להשלמת סרט אימה קצר בכיכובו בשם "קובן". מסע שערך למעלה משלוש שנים. בעת ההיא, מידת הדבקות של ברושארד ונכונותו להשקיע כל כך הרבה זמן, כסף ומאמץ ביצירה איזוטרית עם משחק מוטל בספק (שאלמלא סרטו של סמית', ספק אם הייתה נחשפת ליותר מכמה צופים בודדים), נראתה לי תמוהה וחסרת מודעות. אפילו פתטית. אבל לא בעת הזו. כיום אני מבין טוב יותר את הדרייב שהניע את ברושארד. את הצורך הפנימי שלו ליצור. להגשים חזון. לתת הכל, בלי פשרות. גם אם זה אומר לכרות עץ ביער עם שומעים מעטים.
הסיפור הזה, על אמונה ודבקות במטרה יצירתית לאורך שנים, עלה בראשי בעקבות הסטופ־מושן המסויט של פיל טיפט "Mad God", שזכה לאחרונה בפרס סרט האנימציה בפסטיבל פנטזיה הקנדי. טיפט נחשב לאגדה הוליוודית בתחום האפקטים החזותיים, כמי שאחראי לעיצוב דמויות ולטכניקות אנימציה בסרטי "מלחמת הכוכבים", ותרם מכישוריו בשוברי קופות כדוגמת "פארק היורה", "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", "רובוקופ" וסאגת "דמדומים" (למתעניינים, מומלץ להציץ בסרט קצר שנעשה אודותיו במגזין וייס). על "Mad God", סרטו הארוך הראשון, טיפט עבד און־אנד־אוף במשך 30 שנה (!) בעזרת צוותים שהתנדבו לסייע ותמיכה כלכלית מ"קיקסטארטר". הטריילר האפל, היצירתי והמטורף שלו, הוא זריקת עידוד מורלית לכל יוצר שקו הסיום של עבודתו אינו נראה באופק. מצד שני, לא כל אחד הוא פיל טיפט.
~
עלי המחר
סרט האנימה של סטודיו פונוק הוא סוביניר נהדר מאולימפיאדת טוקיו 2021
קשה לומר שעקבתי באדיקות אחר שידורי האולימפיאדה שננעלה ב־8 באוגוסט. בגדול, בואו נגיד שלא מומלץ להיעזר בי כחבר טלפוני בשעה שיש להכריע "מי הישראלי הראשון שקיבל חוזה מקצועני בקבוצה אירופית?" או "מי ביצע את שיר הזכייה בגביע של הפועל כפר סבא ב־1975?". למרבה המזל, האולימפיאדה הופקדה השנה בידיים יפניות ואם יש משהו שמדינת האיים האסייתית יודעת לעשות – למעט אירוח נבחרות בינלאומיות וסושי – זה אנימה!
הואיל וההזדמנות הציגה את עצמה, באיחור אופנתי של 57 שנה, הקרן האולימפית לתרבות ומורשת רתמה את סטודיו פונוק לאייר סרט אנימציה קצר ("עלי המחר") שיפרוס את מניפת הערכים האולימפיים. סטודיו פונוק, יש לציין, מעסיק אנימטורים שקורות חייהם כוללים עבודה בסטודיו ג'יבלי, לרבות במאי הסרט יושיוקי מומוסה. במרכז "עלי המחר": חבורת ילדים תחרותית נענית לשוועת הטבע ויוצאת למשימת הצלה עתירת מכשולים, המוכיחה כי ישנם רגעים בחיים בהם שומה עלינו לקפוץ לגובה, לשחות במרץ, לרוץ מהר, להדוף כדור ולטפס על הרים (והם מגיעים בזה אחר זה, מסתבר). יופי של סוביניר.
~
ארנבון מקולל
שני סיפורים מתוך קובץ האימה הקוריאני של בורה צ'אנג
להלן שאלה שראוי להרהר בה: מה הייתן עושות לו עמדתן להדיח מים באסלה בתום ישיבה ממושכת בשירותים, ולפתע ראש מדבר היה צץ מתוכה וקורא לכן "אימא"? סיי נו מור! כי זו בדיוק הסוגייה שטורדת את גיבורת הסיפור הקצר של בורה צ'אנג "The Head", הפותח את קובץ סיפורי האימה הקוריאני "Cursed Bunny" שתורגם לאחרונה לאנגלית. יציאה גרוטסקית, שרוטה ומבדרת (שעשוי להיות מעניין לבחון ביחס למושג הבְּזוּת של ז'וליה קריסטבה).
"The Embodiment" – הסיפור השני בקובץ – שפורסם במגזין הספרות המקוון "דה אופינג", מתחקה אחר רווקה צעירה היוצאת למצוא אב ראוי לתינוק שברחמה. תינוק שנוצר בהתעברות עצמונית, בעקבות נטילה ממושכת של גלולות למניעת היריון. זה סיפור שנע בין האבסורד, הקומי והמבעית (כולל אלמנטים של אימת גוף), המתאר את הלחץ שמופעל על נשים קוריאניות להקים תא משפחתי נורמטיבי – מצד הממסד, ההורים והתקשורת – כחלק מן האופי הפטריארכי של החברה.
"Cursed Bunny", שתורגם בידי אנטון הור, הוא ספרה הראשון של בורה צ'אנג באנגלית. סופרת ומתרגמת מרוסית ופולנית, בעלת דוקטורט בספרות סלאבית מאוניברסיטת אינדיאנה. במולדתה, פרסמה עד כה שלושה רומנים ושלושה קובצי סיפורים קצרים. פרטים נוספים על אודותיה וכתיבתה ניתן למצוא בדוקו המצורף שכולל סדרת מפגשים עם סופרים קוריאנים עכשוויים.
~
יומן מסע (בין כוכבים)
אישה יוצאת לחפש עולם טוב יותר באלבום קונספט גלקטי של מייקל ג'אקינו
מדי פעם החיים מזמנים לנו מחשבה צלולה וקולעת (בלעז): We're doomed. לרוב זה קורה אחרי שהות ארוכה מדי בטוויטר, השתוללות סופת הוריקן או קריאה בפרק אקראי מתוך "על פסגות הייאוש" של אמיל צ'וראן. ברגעים כאלה, טוב שיש אלבום כמו "Travelogue". הווליום הראשון בהלחנת מייקל ג'אקינו, בביצוע נובל מודרניקה אורקסטרה, במהלכו אישה עוזבת את כדור הארץ בחיפוש אחר עולם טוב יותר.
ג'אקינו, מהמלחינים הדומיננטיים של סרטי פיקסאר ("משפחת סופר־על", "רטטוי", "למעלה", "הקול בראש", "קוקו" ואחרים), יצר יומן מסע בן 11 רצועות שנפתחות במונולוג מפי דמות נשית החולקת את רשמיה מן הכוכב החדש. הנרטיב, שמשלב מסוים מתחיל לקפוץ בזמן, מתרגם ליצירות מוסיקליות המשקפות את התחושות והחוויות שמתרגשות על הגיבורה, ונפרש בחיוּת בעיני רוחו של המאזין.
התוצאה היא שילוב בין תיאטרון, דמיון מודרך וקולנוע. האופי הקסום־מתקתק של היצירה נוטה להסגיר את משלח ידו של ג'אקינו כמלחין אנימציה, ולמרות שלפרקים הייתי רוצה שיתפרע יותר, ההיבט הגרנדיוזי־מד"בי־הרפתקני של Travelogue מספק חוויה כיפית ומיוחדת (לפחות עד שאילון מאסק יפתח לנו סניף שיגור של ספייס־אקס ליד הבית).
פְריק - מגזין אלטרנטיבי 
פינגבאק: הקרנת חצות: ברוס לה ברוס לוקח את "תיאורמה" של פאזוליני אל הקצה ~ טקאשי מייקה מעבד את "מידנייט" של אוסמו טזוקה לסרט קצר מעדשת האייפון