ריקוד המכונאי: אבּי מקנני היא הלסבית הכי מגניבה כרגע על המסך ~ חייו הסודיים של מכונאי רכב ~ פול לובש צורה של נערה אנושית ~ פרפיום ג'יניוס ירקיד אתכם כל הדרך אל הבר

~

1. עבודה בתהליך

אבי מקנני, טים מייסון ולילי וואשובסקי משגרים קומדיה קווירית נהדרת לשואוטיים

מתי בפעם האחרונה ראיתם בטלוויזיה קומדיה דרמטית בהובלת בּוצ'ה שמנה בת ארבעים פלוס, עם שיער מאפיר ונטייה לאובדנות? אם התשובה היא "אה… בחיים לא?!", שווה להתכוונן אל הסדרה החדשה שעלתה השבוע בשואוטיים "Work in Progress", שכבר מהפרק הראשון מסתמנת כבונבוניירה ששווה לפנות לה מקום בבטן.

אבּי מקנני וטים מייסון, קומיקאים וחברים שהשתפשפו במשך שנים בהופעות אימפרוב בשיקגו, הקרינו בפסטיבל סאנדנס האחרון את הפיילוט לסדרת הטלוויזיה הראשונה שיצרו במשותף, וכתבו יחד עם לילי וואשובסקי (שהתרחקה לאחרונה מעולם המד"ב, והותירה את לאנה ורודת־הראסטות לנצח על תחיית "המטריקס"). אבי, בתפקיד הראשי, מגלמת בסדרה את… אבי. אישה בעלת אישיות כובשת, מבואסת ומצחיקה (שמזכירה לי שילוב של נשים מבוגרות שאהבתי לעבוד איתן בעבר), המרגישה כי היא נוסעת בנתיב ללא מוצא. "אני בת 45. אני שמנה. אני איזו קווירית דייקית שלא עשתה שיט בחיים שלה – וזאת הזהות שלי?", היא שואלת במציאות בה התחמשות בזהות מוגדרת מקנה לבעליה תחושת גאווה ועוצמה.

"אני מוקפת באנשים שמממשים את עצמיותם באופן מלא", היא אומרת לתרפיסטית שלה. "ואני כמו בניין שהשהו את הקמתו. מחורבן, עם כלונסאות בלתי גמורות. וזה חייב להשתנות – אני צריכה להפוך לבניין". התחושה הזו שכולם סביבך דוהרים על סוס בעוד אתה מתנדנד על חמור פיסח, רלוונטית במיוחד לנוכח תרבות האינסטגרם המעיקה שמשווקת חלונות ראווה מעוצבים של חיים טובים; ואולי גם עבור חלק מהאנשים שמלכתחילה לא מנהלים אורח חיים הטרונורמטיבי. אבי מצהירה כי אם דברים לא ישתפרו תוך 180 יום, היא תשלח יד בנפשה – רגע לפני שהתרפיסטית שלה מתפגרת לנגד עיניה.

פסטיבל חיפה 2019: מה כדאי לראות?

הנה זה בא: החל מהבוקר ועד ה־21 לחודש יתקיים פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־35 חיפה, וימטיר עלינו אי אילו תופינים. הפסטיבל החיפאי, בניהולה האמנותי של פנינה בלייר, נחשב לאחד האירועים המצופים של השנה עבור חובבי קולנוע בישראל, לצד פסטיבל ירושלים (שגלגל את שטיחיו ב־4 באוגוסט).

הואיל ומדובר בשני פסטיבלים המתחרים על שלל דומה, הנטייה היא לא אחת להעריך למי יש יותר גדול. ובכן, ברמת ה"ניים רקוגנישן", ניכר כי הירושלמים הצליחו לגרוף את השמות הגדולים והמדוברים בסצנת הארט האוס הבינלאומית, בהם: בונג ג'ון־הו, פדרו אלמודובר, האחים דארדן, אוליבייה אסיאס, כריסטוף הונורה, קסבייה דולן, קלייר דני, בארי ג'נקינס, ניל ג'ורדן, דני קוטה, דיאו ינאן, לאב דיאז, בריידי קורבט, אלבר סרה, פיליפ לסאז' ובי גאן; העמידו נוכחות יפה של סרטים מהפסטיבלים הגדולים, לרבות בחירות מפתיעות, צעירות וז'אנריות כמו "ג'סיקה לנצח", "קוקו־די קוקו־דה", "ג'ו הקטן", "ויוואריום" ו"שנות התשעים"; ובחירה מנצחת לסרט פתיחה – "פרזיטים", שמעבר להיותו קומדיה שחורה חדשה של פאקינג בונג ג'ון־הו, הוא גם הזוכה בפרס דקל הזהב לשנת 2019.

אל מול הארסנל הגרנדיוזי שהתגבש בירושלים, פסטיבל חיפה עשוי להיראות פחות זוהר אך זה בטח לא אומר שאין לו תחמושת במחסנית. למעשה ניתן למצוא בו לא מעט קולות מיוחדים ומגניבים שפועלים כיום בקולנוע העולמי, כמו: הלינור פלמאסון (איסלנד), קלבר מנדונסה פיליו (ברזיל), קוג'י פוקאדה (יפן), קוונטין דופייה (צרפת), יאן אולה גרסטר (גרמניה), רוברט אגרס (ארה"ב) ואחרים. גם במסגרת סרטי הביכורים נוכל לפגוש בכמה וכמה יצירות מסקרנות כמו "ילד דבש" של עלמה הראל או "פורט אוטוריטי" בהפקת מרטין סקורסזה. מסגרת "טירוף בחצות", שכללה אשתקד הקרנה של "מנדי" עם חימום של להקת מטאל, נראית לי הרבה פחות מנוצלת הפעם. עם כל הכבוד ל"נערות שעשועים" או לחלק השני של זומבילנד, אפשר היה להתפרע קצת יותר, נניח עם החדשים של קסביירי זולאבסקי הפולני (על־פי תסריט של אביו המנוח), מקוטו נגהיסה ("אנחנו זומבים קטנים"), טקאשי מייקה ("אהבה ראשונה") או טילמן סינגר ("לוז").

בגזרת המכובדים ניתן לאתר את היצירות האחרונות של אייקונים קולנועיים כאנייס ורדה וקלוד ללוש, שיגיע ארצה לקבלת פרס מפעל חיים והקרנת "שנות חיינו היפות ביותר"; הנס פטר מולנד, שהוציא לא מזמן את ליאם ניסן למסע נקמה מהנה על מפלסת שלג, יגיע להקרנת המקור הנורבגי והעיבוד שביים לרומן של פר פטרסון "יוצאים לגנוב סוסים"; וסטיבן אליוט יחגוג 25 שנה לבימוי סרט הפולחן "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר". אף כי בעייתי לשפוט את הבחירה ב"פורד נגד פרארי" בטרם הצפייה, סרט פתיחה של פסטיבל אמור להיות אירוע קולנועי ובמובן הזה קשה לומר שהוא מרגש אותי במיוחד. לעומת זאת, "עיר יתומה" – עיבוד של אדוארד נורטון לרומן הבלש־עם־הטורט של ג'ונתן לתם – נראה כמו בחירה נאה לנעול את העסק.

למעט כמה סרטים שיצא לי לראות מהתכנייה (כמו "המזכרת" ו"העורב הלבן"), הרשימה הבאה כוללת הימורים על סרטים חדשים מיוצרים ששווה להכיר – בהסתמך על יצירות עבר שלהם – או כאלה עם פרופיל גבוה שכדאי לקחת בחשבון. הב פאן.

זומבים, יפנים ומסורים חשמליים: להקת רוק של יתומים ~ סטופ־מושן מדמם לטקנה נגאו ~ הבודי בילדרית הבודדה ~ הטרלול החינני של אוטובּוקה בּיבר

~

1. אנחנו זומבים קטנים

אחרי שהוריהם מתו, הם החליטו להקים להקה

על־פי נתונים סטטיסטיים, במהלך העשור שחלף מאז 2009 עלו ביפן כ־545 סרטים מקומיים בממוצע, מדי שנה. בניגוד לתושבי מדינת האיים האסיאתית, הצופה המערבי נחשף לאחוז קטן ומאוד מסוים של קולנוע יפני עכשווי, הפורש בפניו שלוש מגמות מרכזיות: דרמות משפחתיות זוכות פרסים (שנציגן המובהק הוא כמובן הירוקאזו קורה־אדה); סרטי אנימה (שהפכו יוצרים כמו הייאו מיאזאקי, סטושי קון ומאקוטו שינקאי לדמויות נערצות); וסרטי אקסטרים, שבמובן מסוים הפכו לפנים של הקולנוע היפני במערב, בזכות הפצה של יוצרים מחופפים כטקאשי מייקה ושיון סונו בפורמטים לצפייה ביתית ובפסטיבלי פנטזיה.

הבמאי הצעיר מקוטו נגהיסה אולי לא מבשר על מגמה חדשה בקולנוע היפני, אך נדמה כי הוא מזקק את כל מה שחובבי האקסטרים והטירלוליישן מדמיינים כשהם חושבים על קולנוע יפני ביום טוב. שנתיים אחרי שזכה בסאנדנס בפרס הגדול מטעם חבר השופטים עבור סרטו הקצר "ואז הכנסנו דגי זהב לבריכה", נגהיסה שב אל מדינת יוטה עם פיצ'ר ראשון באמתחתו "We Are Little Zombies".

עם אותו וייב צעיר, קליפי וצבעוני שאפיין את סרטו הקודם, "אנחנו זומבים קטנים" מגולל את סיפורם של ארבעה ילדים יפנים, שהוריהם נהרגו בנסיבות שונות, המחליטים לחבור יחד ולהקים להקה. הטריילר הסופר־מגניב שלו, לצד הביקורות המעולות שסחט עד כה, מסמנים אותו כתחנת חובה עבור כל מי שסועד סושי לארוחת בוקר והולך לישון לצלילי ויז'ואל קיי.

דדי אישיוז: אחים מתמודדים עם שאיפותיו הספרותיות של אביהם בקומדיית ביכורים של פליקס מואטי ~ הצעה שלא ניתן לסרב לה ~ הכל יהיה בסדר בסדרה החדשה של ג'וש תומאס ~ קליירי בראון מתעלת את איימי ווינהאוס

~

1. אב ובניו

סרט הביכורים של פליקס מואטי כבמאי, עם ונסן לקוסט ובנואה פולבורד

נכון לרגע זה, עלי להודות כי אין פרצוף בקולנוע הצרפתי שאני שמח יותר לפגוש מזה של ונסן לקוסט. אולי זה משהו בחיוך העקמומי, בהבעות התמימות והמעט מטופשות, בחוסר המאמץ שלו על המסך או בשילוב הטבעי שהוא מגלם בין בגרות מפוכחת לשובבות רכה. יש לו קסם לבחור, ואת הקסם הזה הוא מפיץ כבר עשר שנים על המסך הגדול בלא פחות משלושים פרויקטים.

בימים אלו לקוסט מציג בוונציה את שיתוף הפעולה השני שלו עם הבמאי אנטואן דה בארי, בקומדיה "ימי התהילה שלי", שלוש שנים אחרי ששיחק בסרטו הקצר "לידה של מנהיג" (שהוקרן בקאן). מדובר למעשה בהרחבה של הסרט הקצר, עם סיפור על שחקן שגרף הצלחה בצעירותו אך נקלע לסחרור מקצועי ואישי ככל שנוקפות השנים. הקליפ המשעשע מתוכו מבטיח עונג לא מבוטל למעריצי השחקן הצרפתי.

עוד קודם לכן, הוא נטל חלק בקומדיה החדשה של כריסטוף הונורה "לילה קסום אחד", שנה בלבד אחרי התפקיד הנפלא שגילם בסרטו "תיהנו, תאהבו ורוצו מהר"; והשתתף בפיצ'ר הביכורים של פליקס מואטי כבמאי "Father & Sons", שעלה לאקרנים בצרפת בחודש פברואר. גם מואטי ביים בעבר את לקוסט בסרט קצר, אולם בנוסף הוא שיחק לצדו בשלושה סרטים. בלב הקומדרמה שכתב עם הסופרת והתסריטאית פלורנס סייבוס (זוגתו של ארנו דפלשן ושותפה קבועה בכתיבת סרטיה של נעמי לבובסקי), שני אחים נאלצים להתמודד עם החלטתו של אביהם לפרוש מעבודתו כרופא ולהתמסר ליצירה ספרותית. אולי שווה לשקול דאבל ביל עם "חיים כפולים" של אוליבייה אסיאס.

רגע לפני שכולם ידברו על תיאודור פלרין: הכירו את השחקן הקוויבקי המופלא שמככב לצד קירסטן דאנסט בקומדיה השחורה של שואוטיים

בים הפרצופים החדשים שנסחפו אל המסך בשנים האחרונות, זה של תיאודור פלרין מצליח לצוף ולזרוח מעל פני המים. בגיל 22, השחקן הקוויבקי התמיר זוקף לזכותו למעלה מ־20 קרדיטים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. השנה הוא הוכתר כשחקן הטוב ביותר בטקס פרסי המסך הקנדיים; כיכב בסרט שנשלח לייצג את מדינתו באוסקר האמריקאי, ובאחד הסרטים הקנדיים המוערכים של העת האחרונה; גילם את מושא התשוקה של לוקאס הדג'ס בדרמה עם ניקול קידמן וראסל קרואו; הבזיק באחד הסרטים של קסבייה דולן, ובסדרת המד"ב של בריט מרלינג; ובימים אלו מגלם את אחד התפקידים המרכזיים בקומדיה השחורה של שואוטיים "להפוך לאלוהים במרכז פלורידה", לצד קירסטן דאנסט ואלכסנדר סקארסגארד.

למרות הזיקה המשפחתית שלו לעולם התרבות והאמנות – תיאודור הוא בנם של הכוריאוגרפית הקנדית הוותיקה מארי שווינאר, והצייר דני פלרין – הוא מעיד כי מצא בו את מקומו רק כאשר הגיע לתיכון המתמחה בלימודי תיאטרון. הוא החל את דרכו המקצועית בשנת 2014 בסדרות טלוויזיה מקומיות, וסלל לעצמו דרך יפה ומעניינת בקולנוע דרך סרטי ארט האוס ואינדי דוברי צרפתית, שהתבררו כבחירות נבונות. רגע לפני שסדרת הטלוויזיה האמריקאית תחשוף אותו לקהל הרחב, קבלו היכרות עם עשרה פרויקטים ותפקידים שגילם במהלך חמש השנים האחרונות.

נשיקת אל הארנב: מלצר סיני מתאהב באל משושלת צ'ינג, בקצר המפעים של אנדרו תומאס הואנג ~ טיזר אינטנסיבי לדרמת פשע חדשה של לו יה ~ צעירים בהונג קונג נלחמים על עתידם ~ יאנג־קווינז בעיר הדרקון

~

1. סרט קצר מהבמאי המופלא שמאחורי הקליפים של ביורק, פרפיום ג'יניוס ו־FKA טוויגס

המיתוס של שושלת צ'ינג מן המאה ה־17 אודות "אל הארנב" (Tu'er Shen), מגולל את סיפורו של חייל ממחוז פוּ־גְ'ייֵן בשם הוּ טיאנבּאו, אשר הוצא להורג לאחר שהתוודה על אהבתו למפקח קיסרי טוב מראה. משנשפט כרוח בעולם התחתון, הוחלט כי מאחר ופשעו נבע מתשוקה, יהפוך החייל לאל ולמגן של אהבה הומוסקסואלית, מתוך כוונה לתקן את העוול שנגרם לו. על־פי הסלנג ששלט באותה תקופה, "ארנבים" היה כינוי רווח להומואים, מה שמסביר מדוע נודע הפטרון הגאה בשם "אל הארנב".

הבמאי הסיני־אמריקאי המופלא אנדרו תומס הואנג – שבימים כהלכתם מביים קליפים מסחררים ל־FKA טוויגס ("Cellophane"), פרפיום ג'יניוס ("Slip Away"), ביורק ("The Gate") ואחרות – הטמיע את המיתוס המדובר אל תוך הקצר העלילתי הראשון שלו "נשיקת אל הארנב", בכיכובם של טדי לי וג'ף צ'ן. התוצאה היא פנטזיה חושנית וקצבית, המתהדרת ביופי קווירי־אסיאתי מטמטם שיזלוג לכם אל החלומות.

כך יראה עתיד הקולנוע: מישל גונדרי ואחיו מביימים שישה קצרים באורך שלוקח לאדם להתאהב ~ אקדח, אישה ובמאי חסר תקנה ~ מורה צרפתי משמש מודל לציור עבור תלמידו לשעבר, ברומן חדש לז'אן־פיליפ בלונדל ~ האסתטיקה המרהיבה של תאונות דרכים

~

1. מישל ואוליבר גונדרי מביימים שישה סרטים קצרים באורך 8.2 שניות

כאשר המלצתי לא מזמן לקרובת משפחה על "מכתוב אהובתי" של עבדלטיף קשיש, היא נשמעה מסוקרנת עד אשר הצנחתי על ראשה את העובדה כי תיאלץ לשהות במחציתו לאורך 175 דקות. זו בדיוק הנקודה שמפלס ההתעניינות שלה צנח לפרקט, והיא החלה להסתחרר בבית כאילו ניסתה לחמוק מיתוש צמא־דם.

למרות שצפיית־רצף נחשבת לפעילות פופולארית בקרב צרכני סדרות טלוויזיה, כשזה מגיע לקולנוע, אנשים מתקשים לבלוע חתיכה כל־כך גדולה של נרטיב נטול הפסקות או מרווחיי נשימה. להגיד שהצפייה ב"עץ האגס הפראי" (188 דק') או "סייראנבאדה" (173 דק') הייתה הליכה בפארק? לא ממש. במקרה של הסרט הרומני, זה עוד קרה מיד אחרי שצפיתי בסרט האחרון של אלחנדרו חודורובסקי "שירה אינסופית", שאכן הרגיש אינסופי אף כי בפועל נמשך רק שעתיים. אבל זו בהחלט חוויה ואם העולם של הסרט אימרסיבי דיו, היא גם מאוד מספקת.

היכולת להחזיק תשומת לב של צופה לאורך שלוש שעות, זו משימה לא פשוטה וכשמדברים על יצירות שאינן אוונגארדיות או מיועדות להקרנות במוזיאונים, בדרך כלל יש מרכיב אחד לפחות שמשאיר אותך מתודלק. במקרה של "סייראנבאדה" זה הומור – על אף החזות הרומנית האפורה והמכבידה שלו, קשה לאמוד את מספר הפעמים שצופים בקהל התקפלו מצחוק – ובמקרה של הסרט הטורקי, זה היופי הבלתי נדלה והממד המתעתע שבו. באקלים הנוכחי, האתגר הניצב בפני במאי קולנוע המבקשים לגרוע מן הצופה שלוש שעות־חיים, מבלי לספק לו רובוטים מתפוצצים או גברים מסוקסים בטייטס, הוא קשה במיוחד.