נשיקת אל הארנב: מלצר סיני מתאהב באל משושלת צ'ינג, בקצר המפעים של אנדרו תומאס הואנג ~ טיזר אינטנסיבי לדרמת פשע חדשה של לו יה ~ צעירים בהונג קונג נלחמים על עתידם ~ יאנג־קווינז בעיר הדרקון

~

1. סרט קצר מהבמאי המופלא שמאחורי הקליפים של ביורק, פרפיום ג'יניוס ו־FKA טוויגס

המיתוס של שושלת צ'ינג מן המאה ה־17 אודות "אל הארנב" (Tu'er Shen), מגולל את סיפורו של חייל ממחוז פוּ־גְ'ייֵן בשם הוּ טיאנבּאו, אשר הוצא להורג לאחר שהתוודה על אהבתו למפקח קיסרי טוב מראה. משנשפט כרוח בעולם התחתון, הוחלט כי מאחר ופשעו נבע מתשוקה, יהפוך החייל לאל ולמגן של אהבה הומוסקסואלית, מתוך כוונה לתקן את העוול שנגרם לו. על־פי הסלנג ששלט באותה תקופה, "ארנבים" היה כינוי רווח להומואים, מה שמסביר מדוע נודע הפטרון הגאה בשם "אל הארנב".

הבמאי הסיני־אמריקאי המופלא אנדרו תומס הואנג – שבימים כהלכתם מביים קליפים מסחררים ל־FKA טוויגס ("Cellophane"), פרפיום ג'יניוס ("Slip Away"), ביורק ("The Gate") ואחרות – הטמיע את המיתוס המדובר אל תוך הקצר העלילתי הראשון שלו "נשיקת אל הארנב", בכיכובם של טדי לי וג'ף צ'ן. התוצאה היא פנטזיה חושנית וקצבית, המתהדרת ביופי קווירי־אסיאתי מטמטם שיזלוג לכם אל החלומות.

כך יראה עתיד הקולנוע: מישל גונדרי ואחיו מביימים שישה קצרים באורך שלוקח לאדם להתאהב ~ אקדח, אישה ובמאי חסר תקנה ~ מורה צרפתי משמש מודל לציור עבור תלמידו לשעבר, ברומן חדש לז'אן־פיליפ בלונדל ~ האסתטיקה המרהיבה של תאונות דרכים

~

1. מישל ואוליבר גונדרי מביימים שישה סרטים קצרים באורך 8.2 שניות

כאשר המלצתי לא מזמן לקרובת משפחה על "מכתוב אהובתי" של עבדלטיף קשיש, היא נשמעה מסוקרנת עד אשר הצנחתי על ראשה את העובדה כי תיאלץ לשהות במחציתו לאורך 175 דקות. זו בדיוק הנקודה שמפלס ההתעניינות שלה צנח לפרקט, והיא החלה להסתחרר בבית כאילו ניסתה לחמוק מיתוש צמא־דם.

למרות שצפיית־רצף נחשבת לפעילות פופולארית בקרב צרכני סדרות טלוויזיה, כשזה מגיע לקולנוע, אנשים מתקשים לבלוע חתיכה כל־כך גדולה של נרטיב נטול הפסקות או מרווחיי נשימה. להגיד שהצפייה ב"עץ האגס הפראי" (188 דק') או "סייראנבאדה" (173 דק') הייתה הליכה בפארק? לא ממש. במקרה של הסרט הרומני, זה עוד קרה מיד אחרי שצפיתי בסרט האחרון של אלחנדרו חודורובסקי "שירה אינסופית", שאכן הרגיש אינסופי אף כי בפועל נמשך רק שעתיים. אבל זו בהחלט חוויה ואם העולם של הסרט אימרסיבי דיו, היא גם מאוד מספקת.

היכולת להחזיק תשומת לב של צופה לאורך שלוש שעות, זו משימה לא פשוטה וכשמדברים על יצירות שאינן אוונגארדיות או מיועדות להקרנות במוזיאונים, בדרך כלל יש מרכיב אחד לפחות שמשאיר אותך מתודלק. במקרה של "סייראנבאדה" זה הומור – על אף החזות הרומנית האפורה והמכבידה שלו, קשה לאמוד את מספר הפעמים שצופים בקהל התקפלו מצחוק – ובמקרה של הסרט הטורקי, זה היופי הבלתי נדלה והממד המתעתע שבו. באקלים הנוכחי, האתגר הניצב בפני במאי קולנוע המבקשים לגרוע מן הצופה שלוש שעות־חיים, מבלי לספק לו רובוטים מתפוצצים או גברים מסוקסים בטייטס, הוא קשה במיוחד.

TLVFest 2019: כמה סרטים שכדאי לסמן בפסטיבל הקולנוע הגאה ה־14 בתל אביב ~ ספר הצילומים המוזהב של אדוארדו קזנובה ~ פרפיום ג'יניוס חוזר לסיקסטיז

~

1. TLVFest 2019: כמה סרטים שכדאי לסמן בפסטיבל הקולנוע הגאה ה־14 בתל אביב

פסטיבל הקולנוע הגאה שנפתח ברביעי בתל אביב בפעם ה־14, ויימשך עד ה־15 לחודש, הוא סוג של נס רפואי. במהלך השנה האחרונה, מארגני הפסטיבל נאבקו על חייו לאחר שמשרד התרבות החליט להקפיא את תקציבו, עקב אי סדרים שנתגלו בדו"חות פעילות הסינמטק מ־2013. הודות לתרומתם של 760 גולשים ששעו לקמפיין הגעוואלד באתר הדסטארט, הצליחו המארגנים להתגבר על המשוכה הכלכלית ולהתחמש בעשרות סרטים להט"בים, ארוכים וקצרים, משלושים מדינות.

TLVFest 2019, בניהולו של גיל סימה ובניצוחו האמנותי של המייסד יאיר הוכנר, יצא לדרך עם טקס חגיגי והקרנת בכורה עולמית לפיצ'ר הראשון של יובל הדדי "15 שנה". דרמה ישראלית על אדריכל המצוי בזוגיות מאושרת עם עורך דין צעיר, שחייו נקלעים לטלטלה לאחר שחברתו הטובה נכנסת להריון.

התבאסתי לגלות כי "בנג'מין" של סיימון אמסטל לא יפלס את דרכו אל אולמות הסינמטק, אולם התוכנייה כוללת לא מעט תופינים מעוררי תיאבון. "ג'ונאס", דרמת המתח המסוגננת של כריסטוף קרייר, זכתה בעבר להמלצה בבלוג וכעת תוכלו לצפות בה בנוכחות הבמאי הצרפתי שאף יענה לשאלות. "ג'ונאס", המקלף בשני צירי זמן את הפצע המדמם בחייו של בחור גיי הרסני, מתכתב עם הסגנון והסרטים של גרג אראקי (בייחוד "עור מסתורי"), ומעניין יהיה לשאול את קרייר על המקום שהאייקון הקווירי תופס בחייו וביצירתו.

לבנדר: גיי צעיר מפתח משיכה לזוג הומואים נשוי בדרמה קצרה מפסטיבל סאנדנס ~ גארת' גרינוול בסיפור על שני בנים מאוהבים ~ מחול של יריבות ותשוקה בסרט החדש של לבאן אקין ~ ג'ורדן מייסון משתחרר מהכבלים

~

1. לבנדר: גיי צעיר מפתח משיכה לזוג הומואים נשוי בסרט הקצר של מת'יו פוצ'יני

במפגש שערך מול קהל לאחר הקרנת הסרט הראשון בבימויו, טען לואי גארל כי "רוב הזמן, אנשים אומרים 'הו, הצרפתים, הם אוהבים מנאז' א־טרואה!'. אך נכון לומר שאנשים בכל העולם אוהבים את המנאז' א־טרואה, כי אנחנו אוהבים לראות בסרטים את מה שאנחנו לא יכולים לעשות בבית. זה מצב חלומי אך גם מקור לקונפליקט […] וכשאתה עובד עם רגשות ויחסים סנטימנטליים, מנאז' א־טרואה הוא מכרה זהב".

והוא כמובן צודק. ניתן להניח כי רוב האנשים אינם תופשים חיים בשלישיה כאפשרות ממשית לקיום מאושר והרמוני – וגם אם כן, החשש מהיעדר לגיטימציה חברתית וממסדית מדכא בהם את הרעיון (אפילו השימוש הרווח במונח "זוגיות", לתיאור קשר רומנטי, שולל מעצם טבעו מערכת יחסים בין יותר משני פרטים) – אך נמשכים לבחון את הדינמיקה הזו והשלכותיה באמנות.

העניין הוא שאחרי היסטוריה ארוכה של יצירות אודות משולשי אהבים, נדמה שלעסו את הנושא מכל כיוון אפשרי. החל מ"ז'יל וז'ים" וכלה ב"ואת אימא שלך גם". אבל זה לא לגמרי נכון. מעניין לשם לב למשל כי למרות שמיניות הומוסקסואלית מתפרשת בחברה כמתירנית ומשוחררת, רבים מסרטי השלישיות כוללים לפחות צלע נשית אחת. בחלק מן המקרים, שאלת הנזילות המינית של דמויות בני אותו המין – או מימוש המשיכה המודחקת ביניהן – הופכת לפיתיון המעורר מתח, סקרנות ופנטזיה; ומקור נוסף לקונפליקט.

התראת שטיח אדום: חמישה קצרים מאת יוצרים בינלאומיים הפוקדים את פסטיבל קאן 2019

בעוד אנו מתרפקים על האירוויזיון ההיסטורי שנערך בארצנו – או כפי שאמר ארז טל לנציג פינלנד, שביקש ללמדו כיצד אומרים ברכת שלום בפינית בשלב חלוקת הנקודות, "Whatever" – עשרות יוצרים בינלאומיים מטביעים את סוליותיהם המצוחצחות על פני השטיחים האדומים בפסטיבל קאן.

בין השמות הגדולים שתופסים מיד את העין, ישנם לא מעט יוצרים חדשים הפוקדים את המסגרות השונות; כאלה המוכרים בעיקר לקהל שצובא על שערי הפסטיבלים המקומיים; וכמה שמעולם לא הוקרנו בישראל. במטרה להכיר קצת את הנפשות הפועלות (הפחות מוכרות) במהדורה ה־72 של קאן, להלן חמש יצירות קצרות שיעידו על פועלן האמנותי ויטילו אור על כמה מן הבחירות שנערכו השנה בליינאפ.

פסטיבל קאן 2019: כל מה שאתם צריכים לדעת על המהדורה ה־72 של אירוע הקולנוע היוקרתי בעולם

~

בין השטיח הכתום לשטיח האדום

רצה הגורל ושני אירועים המציגים את פסגת היצירה האנושית יצאו לדרך באותו היום: אירוויזיון 2019 – שככל הנראה נסיים הפעם הרבה פחות רטובים (ועם פחות בקטריות) – והמהדורה ה־72 של פסטיבל קאן. איפה שווה יותר להיות? אתם תחליטו. כמדי שנה, הפסטיבל הצרפתי עושה מאמצים לרכז את מירב השמות הגדולים והמובילים של עולם הקולנוע (מינוס נטפליקס), תוך חשיפת כשרונות חדשים ומתן במה לכמה מהסרטים המצופים של 2019.

הפסטיבל, שנפתח לפני יומיים וינעל ב־25 לחודש, כולל 21 סרטים בתחרות המרכזית, מתוכם רק סרטיהם של הבמאי הצרפתי לאדג' לי ("Les Miserables") ושל הבמאית הצרפתייה מאטי דיופּ ("Atlantique"), יתמודדו על פרס מצלמת הזהב; בעוד שישה סרטים יתחרו על הדקל הקווירי, שניתן ליצירות הכוללות סוגיות או דמויות להט"ביות מכל מסגרות הפסטיבל.

בראש חבר השופטים של התחרות המרכזית, יעמוד השנה הבמאי המקסיקני אלחנדרו גונסלס איניאריטו, כשלצדו ישפטו: במאי "המועדפת", יורגוס לנתימוס; הבמאי הצרפתי רובין קמפילו ("120 פעימות בדקה"); הבמאית האיטלקייה אליצ'ה רורוואכר ("לזרו השמח"); במאית האינדי האמריקאית קלי רייכארט ("נשים מסוימות"); הבמאי הפולני פאבל פאבליקובסקי ("אהבה בימים קרים"); הקומיקסאי הצרפתי אנקי בילאל; השחקנית והקומיקאית הסנגלית מיימונה נדיאיה; והשחקנית אל פנינג.

בראש חבר השופטים במסגרת "מבט מסוים", תכהן הבמאית הלבנונית נדין לבאקי, שזכתה אשתקד בפרס חבר השופטים בפסטיבל, עבור סרטה "כפר נחום"; בתחרות סרטי הסטודנטים תהא זו הבמאית הצרפתייה קלייר דני ("תנו לשמש להיכנס"); ובראש הצוות שיעניק את פרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים, יעמוד במאי הקולנוע הדוקומנטרי רית'י פאן ("התמונה החסרה").

רוק'נרול בייבי: אליזבת מוס מאבדת את זה בדרמה הסוערת של אלכס רוס פרי ~ סיפורים ניו יורקיים בשעת לילה מאוחרת ~ היום בו הופעות יוצאו אל מחוץ לחוק ~ אלימות מתפרצת בקליפ החדש של גספר נואה

~

1. הריח שלה: אליזבת' מוס היא כוכבת רוק הרסנית מהניינטיז

לאליזבת מוס הצטברה לאחרונה מחסנית מלאה בפרויקטים, וכעת היא יורה לכל הכיוונים: מותחן אימה מצליח של ג'ורדן פיל; דרמת אינדי פסטיבלית של קייסי אפלק; עונה שלישית ל"סיפורה של שפחה"; סרט נשות המאפיה של אנדראה ברלוף; וידיעה מלבבת על שיתוף פעולה נוסף עם ג'יין קמפיון (לצד בנדיקט קמברבאץ'). אך הירייה הרועמת מכולן היא ללא ספק "הריח שלה" – שיתוף הפעולה השלישי שלה עם אלכס רוס פרי. דרמת הרוק'נרול, שיצאה בדיוק לפני חודש בארה"ב, מציבה את מוס כפאנק־רוקרית בעלת נטייה להרס עצמי, ההולכת מדחי אל דחי במשך 135 דקות.

אחרי "תקשיב פיליפ" ו"מלכת העולם", הטריילר הלוהט של "הריח שלה" ממצב סופית את אליזבת מוס כמוזה הבלתי מעורערת של אחד מבמאי האינדי האהובים עלי ביותר בשנים האחרונות. מוס היא שחקנית שאין לה אלוהים, וכשהיא באה במגע עם היצר השאפתני של פרי – שדוחף אותה יותר ויותר אל הקצה, עם כל סרט חדש – אין פלא שהתוצאה נראית פגז.