אלים בחלל: אומן אפקטים חזותיים משחרר יצירת סטופ־מושן שהתבשלה במשך 30 שנה ~ סוביניר אולימפי מסטודיו האנימה של יוצאי ג'יבלי ~ סיפור אימה קוריאני שלא מומלץ לקרוא בשירותים ~ אישה יוצאת לחפש עולם טוב יותר באלבום קונספט גלקטי מהמלחין של סרטי פיקסאר

* * *

אל מטורף

פיל טיפט משחרר פיצ'ר סטופ־מושן שהתבשל במשך 30 שנה

אחד הסרטים התיעודיים הזכורים עלי לטובה, אף שעברו שנים ארוכות מאז צפיתי בו, הוא "סרט אמריקאי" של כריס סמית'. דוקו מ־99' שמתחקה אחר מסעו הסיזיפי של מארק ברושארד – קולנוען עצמאי צעיר וחביב, שנראה כמו דמות ממחוזות הרמוני קורין – להשלמת סרט אימה קצר בכיכובו בשם "קובן". מסע שערך למעלה משלוש שנים. בעת ההיא, מידת הדבקות של ברושארד ונכונותו להשקיע כל כך הרבה זמן, כסף ומאמץ ביצירה איזוטרית עם משחק מוטל בספק (שאלמלא סרטו של סמית', ספק אם הייתה נחשפת ליותר מכמה צופים בודדים), נראתה לי תמוהה וחסרת מודעות. אפילו פתטית. אבל לא בעת הזו. כיום אני מבין טוב יותר את הדרייב שהניע את ברושארד. את הצורך הפנימי שלו ליצור. להגשים חזון. לתת הכל, בלי פשרות. גם אם זה אומר לכרות עץ ביער עם שומעים מעטים.

הסיפור הזה, על אמונה ודבקות במטרה יצירתית לאורך שנים, עלה בראשי בעקבות הסטופ־מושן המסויט של פיל טיפט "Mad God", שזכה לאחרונה בפרס סרט האנימציה בפסטיבל פנטזיה הקנדי. טיפט נחשב לאגדה הוליוודית בתחום האפקטים החזותיים, כמי שאחראי לעיצוב דמויות ולטכניקות אנימציה בסרטי "מלחמת הכוכבים", ותרם מכישוריו בשוברי קופות כדוגמת "פארק היורה", "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", "רובוקופ" וסאגת "דמדומים" (למתעניינים, מומלץ להציץ בסרט קצר שנעשה אודותיו במגזין וייס). על "Mad God", סרטו הארוך הראשון, טיפט עבד און־אנד־אוף במשך 30 שנה (!) בעזרת צוותים שהתנדבו לסייע ותמיכה כלכלית מ"קיקסטארטר". הטריילר האפל, היצירתי והמטורף שלו, הוא זריקת עידוד מורלית לכל יוצר שקו הסיום של עבודתו אינו נראה באופק. מצד שני, לא כל אחד הוא פיל טיפט.

"ייתכן שזה הסרט הכי מופרע שאי פעם עשיתי": ניקולס קייג' יוצא להרפתקה בחליפה שמאיימת להתפוצץ בחדש של שיון סונו

אחרי שכיסח בובות וחיפש חזירה, ניקולס קייג' יוצא להרפתקה המשונה מכולן

רכבת ההרים האקסטרימית המכונה "הקריירה של ניקולס קייג'", עשתה חתיכת מסלול בשנה האחרונה. מסלול שמוכיח מדוע הוא בין השחקנים הכי מרתקים, מהנים ומפתיעים שיש לקולנוע האמריקאי להציע.

תחנה ראשונה: "ארץ הפלאות של וילי". סרט אימה אקשני אודות זר מסתורי שנתקע בעיירה שכוחת אל, הנאלץ לשלם בעבור תיקון מכוניתו באמצעות ליל ניקיונות במסעדה משפחתית אשר פסקה מפעילות אך אמורה להיפתח מחדש. במהלך הלילה, מגלה הגיבור השתקן כי הבובות הגדולות שמאכלסות את האתר מתעוררות לחיים והן לא מתכוונות להשאיר אותו חי.

אין ספק שלראות את קייג' מכסח בובות ענק, משחק פינבול ולוגם פחיות אנרגיה זה כיף, אבל עושה רושם שכל המסביב נתפר ברישול כדי להצדיק את הרגעים הללו. בני הנוער (שרק מפריעים לו) והשריף המקומית (עם התגובות הביזאריות) כתובים די רע, ומשלב מסוים כל העסק מתחיל לחזור על עצמו ולעייף. בעיני זו דוגמא נדירה לפרמיס מדליק שהיה עובד טוב יותר כסרט קצר, נטול שומן.

סינמפריק 1#: חולמים את תל אביב | צפו בסיפור עלייתה (המתונה) ונפילתה של להקת פּאנק ישראלית + ראיון שערכתי עם במאי הסרט, אורי פאר

אחת הסנסציות המוסיקליות הגדולות של 2021, שאף זכתה לפרגון מצד חברים בלהקות כמו רייג' אגיינסט דה מאשין, רד הוט צ'ילי פפרז, סוניק יות' ובקיני קיל, לא התרחשה באיזו ארנה ראוותנית מול קהל מנופפי אייפונים אלא בספרייה ציבורית בלוס אנג'לס. ארבע בנות – שתי אחיות ממוצא אסייתי, בת דודתן וחברתן הטובה – שגילן נע בין עשר לשש־עשרה, התמקמו מאחורי תופים, גיטרות ומיקרופונים וצרחו את "ילד גזען, סקסיסט". שיר פּאנק שהתבסס על תקרית גזענית שחוותה המתופפת הצעירה עם פרוץ מגפת הקורונה. חברת התקליטים העצמאית Epitaph Records, שמחזיקה בקליבר אמנים כמו הארכיטקטים ודני אלפמן, זיהתה את הפוטנציאל והחתימה את הרביעייה (הלינדה לינדה'ס) על חוזה הקלטות.

הפסינציה שמעוררות להקות פּאנק בגיל העשרה אינה תופעה חדשה ואף קיבלה ביטוי מקומי עם הבלחתה של ביט 69 לדוגמא, על מגרש המיינסטרים. הנאמבר שביצע טריו הפּאנק־רוק – שחבריו היו בני 14 דאז – בטקס פרסי עמ"י 2007, הפך לרגע איקוני בתולדות ערוץ 24 ולסוג של אנומליה מוזרה על רקע גסיסת הרוק בתרבות הישראלית. הלהקה שחררה שני אלבומים ("חומרים רטובים" בהפקת יובל מנדלסון, ו"בנות אוהבות בנים חזקים"), וב־2009 חדלה מפעילות עם גיוסם של שניים מחבריה לצבא (הקוק בלוק האולטימטיבי לפּנקיסט הישראלי) ועזיבת המתופף את הארץ.

החיבור של תת־תרבות הפּאנק עם הפאזה המרדנית של גיל הנעורים לא באמת אמור להפתיע אף אחד ועדיין, מסקרן לראות כיצד האידיאולוגיה, המוסיקה והאופנה שטבעה בראשית ימיה, מתרגמות כיום בקרב יוצרים צעירים בישראל. מדינה שמקדשת קונפורמיזם הרבה יותר משהיא מוכנה להודות, שמזינה מסרים לאומניים דרך ורידי הרשתות החברתיות, ומתחילה בשרשרת חיול תודעתית שנים בטרם צו הגיוס הראשון. בתנאים שכאלה, האם להקת טין־פּאנק מקומית מסוגלת לשרוד לאורך זמן? איזה תפקיד משחק הרקע הסוציו־אקונומי־גיאוגרפי־תרבותי של חבריה? והאם הצלחה היא הישג חיובי שמסייע להפצת הבשורה או אבן נגף חתרנית שדינה לפוצץ את העסק?

שאלות אלה ואחרות עלו בי בעקבות הצפייה ב"חולמים את תל אביב". סרטו התיעודי של אורי פאר, המתחקה אחר קורות חברי ציאניד – להקת פּאנק ישראלית המורכבת משלושה תיכוניסטים תל אביבים – ומגולל בדרכו את נרטיב עלייתה (המתונה) ונפילתה בין השנים 2019-2020.

"חולמים את תל אביב", שפילס את דרכו להקרנות אונליין של עיריית ת"א וקולנוע קנדה בשיא הקורונה, הוא הסרט שפותח את סינמפריק. מדור שנועד להאיר, בין השאר, יוצרי אינדי עכשוויים ולהביא אל קדמת הבמה קולנוע ייחודי באורך בינוני ופיצ'רים נחבאים הזמינים לצפייה ברשת. מיד אחריו, תוכלו לקרוא ראיון שערכתי עם אורי אודות הסרט, המשיכה לדוקו, חלומות לעתיד והאם הוא עדיין בקשר עם חברי הלהקה.

עולמות חדשים: טיזר מטריף וחושני לפנטזיה הפסיכו־סקסואלית החדשה של ברטראן מנדיקו ~ הקצר הראשון של זוכת דקל הזהב ג'וליה דוקורנו ~ איקונת המד"ב היפנית שהתאבדה בגיל 36 והקדימה את "מראה שחורה" ~ פרנסואז קקטוס הלכה לעולמה והותירה את אחת הדיסקוגרפיות המגניבות בהיסטוריה

* * *

כחול עמוק

טיזר מטריף לפנטזיה הפסיכו־סקסואלית החדשה של ברטראן מנדיקו

סאנדנס, ברלין וקאן מאחורינו, ונציה וטורונטו עוד לפנינו, ובעודנו מדברים (מאחורי מסיכה, כמובן) מתקיימים להם שני אירועים קולנועיים שתמיד שווים בדיקה: פסטיבל פנטזיה, שנפתח במונטריאול ביום חמישי האחרון, המעגן אסופה נרחבת של סרטי ז'אנר, בדגש על קולנוע עצמאי ואסיאתי; ופסטיבל לוקרנו, המתקיים זו הפעם ה־74 בעיר השווייצרית, שנוטה לגבש ליינאפים ייחודיים עם יציאות מגניבות שמפתה לאתר בהמשך. השמות הגדולים התחלקו השנה בעיקר בין קאן לברלין עם נתח מסוים לוונציה, מה שמותיר את לוקרנו עם שלל פחות נוצץ אבל לא בלי כמה מטבעות זהב.

בין המשתתפים הבולטים בתחרות הבינלאומית השנה, ניתן לציין את: "Zeros and Ones”, מותחן אמריקאי־איטלקי של אייבל פררה (שעובד בקצב מרשים בשנים האחרונות), בכיכובו של אית'ן הוק; "Vengeance Is Mine, All Others Pay Cash", קומדיה שחורה של הבמאי האינדונזי הייחודי אדווין ("גלויות מגן החיות"), על־פי רב־מכר באותו שם; וכמובן, גולת הכותרת "After Blue (Paradis sale)". מאה שלושים דקות חדשות, צבעוניות ומטריפות של פנטזיה פסיכו־סקסואלית צרפתית מאת אחד הקולות הסינמטיים הכי יצירתיים בעולם, ברטראן מנדיקו. פיצ'ר שני שלו אחרי "The Wild Boys" ושורה ארוכה של קליפים וקצרים (אליהם מצטרף "Dead Flash", שיוקרן גם הוא בפסטיבל לצד קצרים חדשים של יאן גונזלס, ראדו ג'ודה ואחרים). כאילו שלא היו מספיק סיבות טובות לגור בשווייץ.

אדמה משוגעת: נער כולא את משפחתו בבור בדרמת מתח אפלה מפסטיבל סאנדנס ~ אליצ'ה רורוואכר וג'יי־אר נוקטים פעולה קולנועית ~ "דה מיליונס" סוקרים את הספרים ששווה לחכות להם עד תום 2021 ~ הפסקול המואר של מיקה לוי למעשייה הטוויטרית התוססת "זולה"

* * *

ג'ון והבור

טריילר קודר לאחד הסרטים המסקרנים מפסטיבל סאנדנס האחרון

קרוב לחצי שנה חלפה מאז ננעלה המהדורה המקוונת של פסטיבל סאנדנס, במהלכה הוקרנו 73 פיצ'רים, ודי מדהים להיווכח שכמה מהסרטים הבולטים בליינאפ טרם התחתכו בקדימון נאה שיאפשר לנו להבין במה דברים אמורים. "John and the Hole", דרמה פסיכולוגית אפלה שמסמנת את הספתח הקולנועי של הבמאי והאמן החזותי הספרדי פָּסְקוּאָל סיסטו, היא דוגמא מייצגת. מעבר לכך שהיא כוללת את מייקל סי הול בהופעה קולנועית ראשונה מזה שנתיים, היא נשענת על פרמיס מבטיח עם פוטנציאל מצמרר.

בתחילת שבוע שעבר הצום נשבר, הטריילר עלה ואתו גם גובה הציפיות. טעון בטון מטריד ואווירה מקפיאת מקרלים, "ג'ון והבור" מסתמן כסרט הנע על הסקאלה שבין יורגוס לנתימוס לפיליפ לסאז', ועם כאלה מאורות – חסר לו שלא יסנוור.

לפגוש את ג'ו: אחד משיתופי הפעולה הכי מפעימים השנה בקולנוע זוכה סוף סוף לטריילר ~ אישה בוערת בסרט תאילנדי קצר ~ פסקול פילמוגרפי שישגר אתכם אל מעבה היער

* * *

ממוריה

טילדה סווינטון נכנסת לעולם של אפיצ'טפונג ויראסתקול באחד הסרטים המסקרנים של 2021

כמה זמן חיכיתי לדבר הזה. אפיצ'טפונג ויראסתקול, במאי שניצב בפסגת הקולנוע התאילנדי ואחד האוטרים הכי ייחודיים בעולם, בסרט עלילתי ראשון בשפה האנגלית המציב במרכז את טילדה סווינטון. שילוב כל כך חלומי, כל כך נדיר ומופלא שאני מתקשה לעכל שהוא קורה. על החברות ביניהם קראתי עוד ב־2012 כשהשניים הקימו יחד פסטיבל סרטים (Film on the Rocks) על גבי פלטפורמה צפה במפרץ פאנג נגה, סמוך לאי פוקט. כבר אז ייחלתי שהחברות ביניהם תתממש ביצירה משותפת על המסך, אז אפשר לומר שאני מחכה לסרט הזה קרוב לעשר שנים (lol).

העולמות המוזרים שאפיצ'טפונג ויראסתקול (המכונה ג'ו) בורא בסרטים כמו "גלגוליו של הדוד בונמי" ו"בית קברות מפואר" (מהסרטים היפהפיים של העשור האחרון) הם קסומים, שקטים ומסתוריים; ריאליסטיים עד העצם בה במידה שהם ספירטואליים ופנטסטיים. זמנים מתמזגים זה בזה; הווה מתפצל לנתיבים שונים; בעוד אלים, רוחות וחיות מדברות – שמקורם בפולקלור ובתרבות התאית – נוכחים במציאות היומיומית בדרכים מפתיעות, לעיתים באופן שמותיר אותך פעור פה דווקא לנוכח הפשטות לכאורה שמאפיינת אותן.

פרנץ' ונילה: הסרטים הקצרים של לואי גארל, אנטואן דה בארי ושאר צרפתים בפסטיבל קולנוע מקוון ~ הצצה למותחן המתכתי של ג'וליה דוקורנו ~ קסבייה דולן מביים חיוכים של ג'וליה רוברטס ~ האלבום הראשון של פלור מדיף ניחוח סיקסטיז מתקתק

* * *

פסטיבל הקולנוע הצרפתי שלי

מבחר סרטים בשפת האהבה לצפייה חופשית עד ה־17 ביולי

באופן כללי, בכל עת שתבואו לשאול אותי: "עמית, בא לך לראות איתי סרט צרפתי?", אני אומר: "ווי" (בייחוד אם תפנקו באפריטיף שיחמם את הביטנית). זה אפילו לא משנה איזה סרט צרפתי תרצו לראות (חוץ אולי מסרטי שואה. לא שיש משהו רע בסרטי שואה, אבל אני לא תמיד במוד). קומדרמה בלשית עם פבריס לוקיני? מותחן מלחיץ עם פייר ניני? דרמה קסומה עם קווין אזאיס? שעתיים של בהייה בפרנסואה סיביל? דני בון מגלם דביל? בנים מתאהבים בפניקס ברוסאר? ונסן לקוסט בהופעת סזאר?

Gimme More!!!

אם גם עליכם הקולנוע הצרפתי מהלך קסם, החישו פעמיכם אל ערוץ היוטיוב של UniFrance בו תוכלו ליהנות עד יום שבת הקרוב ממגוון סרטים בשפת האהבה, במסגרת My French Film Festival. תוכלו למצוא שם את "חייט קטן", סרט כבן 40 דקות של לואי גארל אשר צועד בדרכי אביו ומגיש מעשייה גל חדשית בשחור לבן; "הולדתו של מנהיג", קומדיה משעשעת עם ונסן לקוסט שהיוותה את הבסיס לסרטו הארוך של אנטואן דה בארי "ימי התהילה שלי"; "ליל שקיות הפלסטיק", אנימציית אימה זוכת סזאר, על שקיות קטלניות שחונקות בני אדם ועוד רבים אחרים. שלא תגידו שלא אמרתי.

פרידום: אנדרו תומס הואנג מציג את לילי צ'אן ונערות האבדון ~ טיזר מספק לדרמה הטייוואנית "מאניבויז" ~ הגיליון הקווירי של מגזין הספרות המקוון "מילים ללא גבולות" ~ דניס קופר חוזר אל המוזה שלו ברומן חדש ~ הייצוא הכי לוהט משוודיה אחרי איקאה

* * *

לילי צ'אן ונערות האבדון

צעירה מצ'יינהטאון טועמת את טעם החופש בקצר מסוגנן של אנדרו הואנג

תחילה, לכל מי שנוהג לבלוש אחר הוויש ליסט שלי בסרגל הקישורים השמאלי של הבלוג, תשמחו לדעת כי רשימת הסרטים החדשים לשנת 2021 עודכנה ונכון לעכשיו כוללת מעל 80 טריילרים וקליפים ליצירות שונות ומשונות שדגדגו את סקרנותי (במידה ואתם קוראים את הבלוג בנייד, תוכלו לראות אותו בלחיצה על קישור "צפייה באתר המלא" בתחתית העמוד). הרשימה תמשיך להתעדכן תדיר כך ששווה לשם עין.

וכעת לעניינינו. אנדרו תומס הואנג. עד שמישהו יוכיח לי אחרת, אני דבק בעמדה שהבמאי הסיני־אמריקאי הזה אחראי לאחד הקצרים הגאים המרהיבים, החושניים והאסתטיים שהוקרנו עד כה על בד הקולנוע: "נשיקת אל הארנב". סרט שהתבסס על המיתוס של שושלת צ'ינג מן המאה ה־17 אודות "אל הארנב", הפטרון של גברים הומוסקסואלים. בהמשך, הואנג העלה גם סרטון "סצנות שנמחקו" שאינו אלא סרט קצרצר ממס בפני עצמו המתאר את סיפור "השרוול החתוך" פרי מכחולו של פו סונג־לינג (מה שמזכיר לי שאני חייב לקרוא את "צעיף הפשתן: ועוד סיפורים" שיצא בעם עובד).

שירים עם שרירים: דוריאן אלקטרה דוחפים צפרדעים לגרון ~ קרו קרו בוניטו עם שבע דקות של פופ קסום ~ רבקה בלאק עושה ריקליימינג לאחד השירים המושמצים בהיסטוריה ~ האינטימיות המתקתקה של פיקל דרלינג ~ אלבום מד"ב־מסתורין לאמן השוודי שמאחורי "עלילות מהלולאה" ~ דני אלפמן הוא חיה רעה ומטריפה ~ האנושות באה אל קצה בדארקסינת' של דאב דראליאון ~ הכספת של אלן וגה נפתחת ~ דייזי מורטם עם טראק מועדונים רקוויאמי ~ מאט אוקס הוא הכישרון הצעיר הכי מסעיר כרגע במוסיקה

אחרי כחודש וחצי של שקט תעשייתי, עשרות כוסות קפוצ'ינו ושעות מצטברות של מוסיקה חדשה, להלן כמה מהשירים, האלבומים והאמנים שהעסיקו אותי באחרונה והצטברו לכדי פוסט חגיגי (ארוך!).

* * *

גרון עמוק

דוריאן אלקטרה מציגים מגדר חדש

כפי שסבתא שלי הייתה אומרת: אף פעם אין דבר כזה יותר מדי מגדרים. והיא צודקת. גברים, נשים וג'נדרקווירים זה כל כך 2019! למרבה המזל, העולם נתברך בדוריאן אלקטרה שחושפים בפנינו מגדר חדש: הכלאה בין לואי ה־14 למארי אנטואנט לבין צפרדע. ולמי שיש עם זה בעיה, מוזמן לבלוע אותה.

"Ram It Down", הסינגל החדש מתוך אלבום ההיפר־פופ־קווירי־אלקטרוני השווה "My Agenda" (שכולל את שיר הנושא בו חושפים האלקטרה שבכוונתם להפוך צפרדעים להומואים), עוסק בדרישה הסטרייטית הידועה: חדלו מלדחוף את ההומואיות שלכם בגרוננו (או בנוסח מעודן יותר "שכל אדם יעשה מה שהוא רוצה בשטחו הפרטי"). השיר כולל גם מענה – וניתוץ מסורתי של כלי על הראס של דוריאן – המוקדש מכל הלב לאבי מעוז ולחברי מפלגתו הנדירה.

ניקולס בראון הוא צייר שחווה שבוע רע במיוחד ב'ויקטור בגן עדן' ~ מובטל אמריקאי בשוודיה מנסה לפענח את רצח רה"מ אולוף פלמה בסדרה קומית של פטריק אקלונד ~ אדגר רייט וקוונטין טרנטינו מדברים קולנוע במשך 3 שעות ~ האלבום הנוצץ של לה־פאם שופע קסם צרפתי

* * *

ויקטור בגן עדן

באין "היורשים", בסרט קצר עם גרג דה אג ננוחם

כפי שאמרו חכמנו: "You Can’t Make a Tomelette Without Breaking Some Greggs". ואם המוטו הזה מצלצל לכם מוכר, סימן שגם אתם מתגעגעים למשפחת רוי המבדרת – אולי מקבץ הנפשות הכי איומות שלמדתי לאהוב (לשנוא) על המסך – וכמובן, לבן הדוד המטופש גרגורי הירש (ניקולס בראון) שאין סצנה שהוא לא מסוגל להפוך למביכה יותר. שנה וחצי ארוכות חלפו מאז שודר הפרק שנעל את העונה השנייה ואם ירצה השם (ו־HBO), "יורשים" תשוב אל המרקע ברבע האחרון של 2021.

עד שהנס הזה יקרה, הדודא לגרג דה אג עשויה לבוא על סיפוקה הודות לשני סרטים: "זולה" של ג'ניקסה בראבו, קומדיית פשע דרמטית המבוססת על שרשור בטוויטר, שעלתה בפסטיבל סאנדנס; והקצר הנהדר "ויקטור בגן עדן" שכתב וביים ברנדן מקיו. קומדיה מדכדכת באווירה חורפית, בה עוטה בראון את דמות השלימזל שלו ומגלם צייר חולמני שחווה שבוע רע במיוחד. סרט יפה ומצחיק שמנגן על הרצון האנושי שצץ מדי פעם ברבים מאתנו: הרצון שכולם פשוט יעזבו אותך במנוחה. שהקומפרסור של טרדות היומיום יפסיק לטרטר כך שתוכל לעשות את הדבר הקטן שאתה אוהב. כמו לראות סרטים עם ניקולס בראון.