המוות אינו הסוף: סרט אימה מסתורי בהפקתו ובכיכובו של שיין קארות' ~ הקצר הממגנט שזכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס 2018 ~ פרק ראשון מתוך הרומן הגאה של מחבר 'חיות ללא לאום' ~ עקבות הצ'לו של קרולינה

~

1. The Dead Center: שיין קארות' חוזר אל הבד כמפיק וכשחקן במותחן האימה של בילי סנס

ארבע־עשרה שנים חלפו מאז שיין קארות' סלל את דרכו אל עולם הקולנוע עם "פריימר" – מסרטי המסע בזמן הכי מאתגרים שנוצרו עד היום. בזמן הזה הוא הספיק לעשות רק עוד סרט אחד, "אפסטרים קולור". יצרת מד"ב אסתטית ומשונה להפליא על תודעות, אנשים וחזירים, והדרכים המוזרות שקושרות ביניהם. וכשאני אומר "לעשות" אני מתכוון: לביים, לכתוב, להפיק, לשחק, לצלם, לערוך ולהלחין את הפסקול. יש שיקראו לזה "יוצר בעל חזון", יש שיקראו לזה "קונטרול פריק". כך או כך, חמש שנים חלפו מאז הסרט ההוא וקולו של קארות' נבלע בגרונו הדומם.

למעט תפקידים קטנים בפרויקטים של אחרים (שלושה קצרים; הופעה בסרט "איש האולר" ובסדרת הטלוויזיה "מאהבת בתשלום מראש", לה הלחין גם את הפסקול), קארות' ריכז את מאמציו לאורך השנים בניסיון להרים לפחות שני פרוייקטים גדולים שככל הנראה עלו בתוהו, ובשל כך צברו הילה כמעט מיתית בקרב חובבי קולנוע: "A Topiary", יצירת מד"ב אפית ששבריר ממנה נצפה מבעד למסך מחשב, במהלך סצנה בסרטו השני; ו"האוקיינוס המודרני", על קרב אדירים הפורץ מקונפליקטים בנתיבי מסחר ימיים. בשנת 2015 דווח כי לסיפון עלו: קיאנו ריבס, ג'ף גולדבלום, דניאל רדקליף, אסא באטרפילד, טום הולנד ואן האת'וויי, אך קארות' הבהיר לאחרונה כי הסרט לא הולך לקרות בזמן הקרוב.

מודעות פרסומת

דיאמנטינו: סרט הכדורגל ההזייתי ששואב השראה מדייוויד פוסטר וולאס ~ ניקולס וינדינג רפן ממליץ על דרמת־מסתורין קצרה מדנמרק ~ לימודי הערב של תומאס ליגוטי ~ אלבום הג'אז הפסיכי של דייוויד לינץ' ואנג'לו בדלמנטי

~

1. דיאמנטינו: עולמו הכאוטי של כדורגלן, שולט בסרט המטורף של גבריאל אבראנטס ודניאל שמידט

הכירו את גבריאל אבראנטס. הוא נולד בארצות הברית בשנת 1984, וכעבור זמן קצר עבר להתגורר בליסבון. בגיל 4 התיק את מגוריו לבריסל, ובגיל 7 חזר לוושינגטון הבירה. כשבגר, למד משך ארבע שנים במכללת קופר יוניון לאומנויות בניו יורק, אחריהן חזר לפורטוגל לעבוד על פרויקט שלא הושלם. כעבור שנה, עבר ללמוד קולנוע בבתי ספר בטורקואן ובפריז.

מאז 2006, אבראנטס כתב וביים עשרים סרטים קצרים, שיחק בחלקם וזכה בעשרות פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, לרבות ברלין ולוקרנו. אשתקד התמקם ברשימת המועמדים המורחבת לפרס הסזאר, עם סרטו הקצר "היסטוריה קצרה של הנסיכה אקס"; והשנה קטף את הפרס הגדול בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן, עבור סרטו הארוך "דיאמנטינו" אותו ביים יחד עם דניאל שמידט.

הישבן של המדינה: 'מכתוב אהובתי' של עבדלטיף קשיש הוא סרט הקיץ האולטימטיבי ~ נובלה לסבית ניסיונית מאת חברת אוליפו ~ החופשה הצרפתית של ג'ולי קולי ~ הפירואטס משחררים את Monopolis

~

1. מכתוב אהובתי, פרק ראשון: סרט הקיץ של עבדלטיף קשיש מגיע לשתי הקרנות בסינמטק ת"א

אחת העובדות הכי מפתיעות שגיליתי לאחר הצפייה בסרט החדש של עבדלטיף קשיש ("כחול הוא הצבע החם ביותר"), היא כי הוא נעשה בהשראת רומן: "הפצע האמיתי" מאת פרנסואה באגודו ("בין הקירות"), העוסק בגבר שנזכר בתקופת התבגרותו בשנת 1986, בתכניותיו לכבוש נערה ובנשף שהפך לסיוט. זה מפתיע משום שהדבר האחרון שיש בפרק הראשון של "מכתוב אהובתי" – שאורכו נושק לשלוש שעות! – זו עלילה. ועם זאת, הצפייה בו התגלתה כאחת החוויות היותר מהנות עבורי ועבור חבריי בפסטיבל ירושלים.

מה כן יש בסרט? חופים, מסעדות, מועדונים, ריקודים והמון, המון… ישבנים. עצומים, רוטטים ומכל זווית אפשרית. הפסינציה הקומית ממש שיש לקשיש עם ישבנים, קיצונית אפילו יותר מהפוט פטיש של טרנטינו. פשוט חגיגה בלתי פוסקת של אחוריים נשיים, שנדמית כחלום הבלהות של לורה מאלווי (מחברת המאמר המשפיע מהסבנטיז "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי", הדן באופן שבו המבט הגברי בקולנוע מכונן את דמות האישה כאובייקט ארוטי המעודד התבוננות – באמצעות פטישיזציה, לדוגמא – הן עבור הגבר בקהל והן עבור הסוכן שלו על המסך, במטרה לנטרל את הפוטנציאל המאיים שבה; לספק את היצר המציצני הטבוע בחוויה הקולנועית; ולהעניק לצופֶה אשליה של כוח ושליטה מבעד להזדהות עם הפרוטגוניסט).

אלא שקשיש אינו מכחיש את המבט הגברי של האמן, שכן הדמות הראשית בסרט היא של תסריטאי וצלם צעיר (שאין בומדין) אשר לא מפסיק להתבונן ואף נחשף בתחילתו כמציצן. לאורך חופשת קיץ בניינטיז, התסריטאי העדין והביישן מנווט את דרכו בין גלריה של דמויות ססגוניות – וומנייזרים היפר־גבריים, ונשים משוחררות וחזקות (בראשן "הדודה" האדירה, בגילומה של חפסייה הרזי מ"הגרגר והדג"). החל מהשוט החלומי שפותח את הסרט ועד לשוט האחרון על חוף הים, "מכתוב אהובתי" שוקק חיים ויצרים, לופת את הרגע מבלי לעזוב, ורוב הזמן גם מאוד מבדר. סרט הקיץ האולטימטיבי שאף מציע מעין סיפור אוריג'ין.

על המר והמתוק: דרמה גאה של יֶן טאן ~ 'אתן לך את השמש', 'הסוף של אדי' ו'חיים קטנים' הם חיזוק מפתיע למדף הספרות הלהט"בית בישראל ~ הפסקול הענוג של 'האופה מברלין'

~

1. ההוא שחוזר הביתה: דרמה גאה של יֶן טאן על רקע הגל הראשון של מגפת האיידס

המהדורה ה־14 של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, שהתקיימה בישראל במהלך חודש יוני, כללה השנה כמה וכמה יצירות מסקרנות. אחת שבכל זאת חמקה לי מתחת לרדאר היא "1985", שהתמודדה במסגרת התחרות העלילתית (ככה זה כשאין טריילר, מסתבר). זהו הפיצ'ר החמישי של ין טאן, במאי־תסריטאי אמריקאי שנולד במלזיה, ומקורו בסרט קצר באותו שם שביים שנתיים קודם לכן. עלילתו מתרחשת על רקע הגל הראשון של מגיפת האיידס בארה"ב, ועוסקת בבחור צעיר בארון (קורי מייקל סמית') המגיע לביקור משפחתי בטקסס, בתקופת חג המולד. בעודו מחדש קשרים ישנים, הוא נאבק לחשוף בפני הוריו את הסיבה האמיתית לבואו. הסרט צולם בשחור לבן, בפילם סופר־16 מ"מ – מסוג הדברים שקשה להיוותר אדיש מולם – ובימים אלו עולה בהפצה מוגבלת בארה"ב.

"הביסקסואלית" של דזירה אקוואן נוחתת בערוץ ארבע ~ ההמתנה לקומדיה הגאה של סיימון אמסטל תעלה לי בבריאות ~ סרט קצר עם פניקס ברוסאר ~ שיחה עם דניס קופר על הקשר שבין קולנוע לכתיבת פרוזה

~

1. הביסקסואלית: סדרת הטלוויזיה של דזירה אקוואן נוחתת בערוץ 4

כבר כמה שנים טובות שבמאית הקולנוע דזירה אקוואן יושבת במשבצת "הגרסה הביסקסואלית של לינה דנהאם". בדומה למחברת "לא כזאת" (הצעירה ממנה בשנתיים), גם אקוואן סומנה לאחר שכתבה, ביימה וכיכבה בסרט עצמאי על חוויותיה של בחורה צעירה בניו יורק ("התנהגות הולמת") אשר דילג בין פסטיבלים וזכה להתמודד על פרס אינדפנדנט ספיריט בקטגוריית התסריט הראשון הטוב ביותר (קטגוריה שדנהאם ניצחה בה בשנת 2011). למעשה, אקוואן אף נטלה חלק בעונה הרביעית של "בנות" למשך שלושה פרקים, בתפקיד סטודנטית בסדנת כתיבה.

השנה היא חזרה למסכי הקולנוע על תקן תסריטאית ובמאית "החינוך הרע של קמרון פוסט", בכיכובה של קלואי גרייס מורץ, המבוסס על רומן נעורים מאת אמילי דנפורת'. הסרט קטף את הפרס הגדול בסאנדנס לדרמה אמריקאית, והוקרן כאן במסגרת פסטיבל ירושלים. דנהאם הייתה אמורה גם היא לשוב אל הבד, כתסריטאית העיבוד האמריקאי ל"טוני ארדמן", יחד עם שותפתה לכתיבת הסדרה ג'ני קונר, אך הפרוייקט ירד לבסוף מהפרק והועבר לידיהם של ליסה צ'ולודנקו וסטיוארט בלומברג ("הילדים בסדר").

מה שבכל זאת מבדל בין השתיים, הוא שאקוואן היא אמריקאית בעלת שורשים איראניים (הוריה היגרו לארצות הברית בעקבות המהפכה האיראנית בשנת 1979), ומזדהה כביסקסואלית – אלמנטים שמקבלים ביטוי ביצירתה. ממש כמו דנהאם, גם אקוואן יצרה סדרת רשת קומית בטרם פרצה למסך הגדול, וכעת היא סוף סוף מקבלת את המשבצת הטלוויזיונית המיוחלת עם "הביסקסואלית". דרמדי אודות הרפתקאותיה של בחורה ניו יורקית ביסקסואלית (בגילומה של אקוואן) המתגוררת בלונדון. הראשון מבין ששת פרקי העונה הראשונה, שודר אמש בערוץ 4 הבריטי. עכשיו רק צריך לגנוב את אדם דרייבר לתפקיד אורח.

חגיגה של טראש קווירי ב'סכין + לב' של יאן גונזלס ~ אנתולוגיה צרפתית מרהיבה ~ רומן התעתועים של לאורה ואן דן ברג ~ 'הצעדה הארוכה' של סטיבן קינג ~ קרפנטר ברוט מחשמל את אולם הכדורסל העתיק בעולם

~

1. חלום צרפתי: על "סכין + לב" ואנתולוגיית "אולטרה דרים"

את הסרט החדש של יאן גונזלס, "סכין + לב", תפסתי עם חברה בלב סמדר, במהלך פסטיבל ירושלים. ההקרנה הייתה על הפנים. לקראת סוף הסרט, המסך מחשיך אך עולה מחדש לטובת סצנה אחת אחרונה. בטרם זו עלתה על הבד, האורות באולם דלקו וחלק מהקהל החל לצאת החוצה. כמובן שלאורך כל הסצנה איש לא טרח לכבות את האורות. כמו כן, במהלך כל ההקרנה הסאונד היה נמוך מהרגיל – ובסרט שמספק חוויה אודיו־ויזואלית כה מוקפדת, זה לא פחות מעוול – ואחת הנשים שישבו לידי לא הפסיקה לנסות לתקשר עם חברה שלה, גברת רוסיה שמנה שדווקא נראתה כמי שמאוד נהנית ממה שקורה על המסך.

כל זה מאוד מצער משום שסרטו השני של גונזלס – אחיו של סולן להקת M83, שחיבר גם את הפסקול – הוא חגיגה של טראש קווירי צבעוני ומעוצב לעילא, שלא מתנצל לרגע על המלאכותיות הקאמפית שלו, על מהלכיו הפנטסטיים, על דמויותיו האקסצנטריות ועל חיבתו לסרטי אימה סופר־מסוגננים נוסח דריו ארג'נטו ובריאן דה־פלמה. במרכז העלילה, במאית פורנו הומוסקסואלי בסבנטיז (ונסה פאראדי), נאלצת להתמודד עם רציחתם הברוטאלית של שחקנים מסט סרטה החדש, על־ידי פסיכופת מתנשף במסכת עור.

אפל ככל שזה נשמע, גונזלס מנצל את הממד הסליזי של עולם הפורנו ההומואי לטובת לא מעט רגעים משעשעים, והוא בהחלט מודע גם להומור שבעיצוב העמדות מלאכותיות, כמו פיקניק זוהר בחיק הטבע שכאילו נשלף מציור אימפרסיוניסטי. הוא מתאר את הסכנות וההשלכות הטארגיות שבהומופוביה, ומבטא באופן סמלי ואפקטיבי במיוחד את הקשר שבין חדירה למוות (ועונג) בעשור שקדם לפרוץ מגיפת האיידס.

הריח שלה: אליזבת מוס בתפקיד התובעני ביותר בחייה ~ רומן פאנק־רוק אקספרימנטלי מאת ג'ף ג'קסון ~ יחסים מביכים על סט הצילומים ~ מסיבה פרועה עם קריסטן סטיוארט

~

1. הריח שלה: אלכס רוס פרי ואליזבת מוס משלבים כוחות בפעם השלישית

מבין מאות הסרטים שמוקרנים בימים אלו בפסטיבל טורונטו, הדרמה החדשה של אלכס רוס פרי עם אליזבת מוס היא מהיהלומים הנוצצים ביותר בכתר. החיבור בין אחד מבמאי האינדי הכי מעניינים כיום בארצות הברית, לאחת השחקניות האמריקאיות הגדולות בדורה (ועוד בפעם השלישית!), הוא נס שאני עדיין מתקשה לעכל. נראה כי ככל שהקשר בין השניים העמיק, כך גדלה הדומיננטיות של מוס על המסך. ב"תקשיב פיליפ", היא גילמה את אחת מדמויות המשנה שהקיפו את ג'ייסון שוורצמן; ב"מלכת העולם", היא חלקה את הבד לצד קתרין ווטרסון; וב"הריח שלה", היא כבר נוגסת בתפקיד מרכזי מדמם לאורך 134 דק'.

יותר מכל במאי קולנוע אחר שעבד איתה עד היום, החיבור עם פרי מצליח לנצל את האיכויות האדירות של מוס באופן האפקטיבי ביותר. ב"מלכת העולם", הוא הוציא ממנה ממדים של חירפון וקריסה שהיה מרתק לחזות בהם, לא פחות משהיה מבדר לשמוע את הדיאלוגים הארסיים שניהלה עם הדמויות האחרות. ב"הריח שלה", עליו מוס חתומה גם כמפיקה, עושה רושם כי פרי מגביר את הווליום עד כדי דיסטורשן.

הסרט עוסק בנפילתה ונפילתה של בקי משהו – כוכבת פאנק־רוק שעולה על המסלול המהיר להרס עצמי ומרחיקה את כל הסובבים אותה. מאחורי הקלוז־אפים העזים עומד כתמיד הצלם המוכשר שון פרייס וויליאמס, ועל הפסקול אחראי המלחין הקבוע של פרי, קיגן דוויט. בראיון ל'הוליווד ריפורטר', מוס העידה כי זהו התפקיד הקשה ביותר שגילמה בקריירה.