אנחנו מי שאנחנו: הסדרה היפה ביותר של 2020 הגיעה סוף סוף לישראל

עזבו אתכם שטויות. באמת. גלובוס שמובוס. מה הם מבינים מהחיים, תגידו לי? כן, היו סדרות טובות בעשרים־עשרים. רותקתי לעיבוד המצמרר שיצר ריצ'רד פרייס ל"זר" של סטיבן קינג, גמעתי את העונה השלישית של "אוזרק", הפכתי בפרק הסיום של "להרוס אותך" אנד־סו־און אנד־סו־און. אבל שום דבר לא נראה, נשמע והריח כמו "אנחנו מי שאנחנו". סדרת הטלוויזיה הראשונה של לוקה גואדנינו ("אני אהבה", "גלים גבוהים") שמנסחת כללי משחק משל עצמה על פני 8 פרקים ועושה זאת – כהרגלו של הבמאי האיטלקי – עם תועפות של סטייל וקלוז־אפים שבא למות. אימפרסיוניזם קווירי שטוף אור אירופאי, צבעוני ופסטלי המתאר את רטט החיים, את הרגש העז ואת בר החלוף.

קרוב לחצי שנה אחרי שעלתה בבכורה ב־HBO, "אנחנו מי שאנחנו" הגיעה סוף סוף לישראל (החל מאתמול בהוט VOD). איחור די מפליא בהתחשב בכך שאחת מדמויות המשנה מגולמת בידי טום מרסייה המקומי, שהוכיח ב"מילים נרדפות" של נדב לפיד כי מדובר בשחקן הישראלי הכי מוכשר של דורו. זוהי סדרת נעורים העוסקת בחייהם של מתבגרים והוריהם בבסיס צבאי אמריקאי הממוקם באיטליה. בסיס הדומה לעיר קטנה שכולל בית ספר, סופרמרקט, אולמות קולנוע, משרדי דואר, בתי מגורים וכד'.

קולות מן הגיהינום: פורץ בתים נתקל באובייקט שטני בסרט מוקדם של במאי 'רצח כתוב היטב' ~ סיפור אימה משנות השבעים שירעיד את מעריצי 'פרויקט המכשפה מבלייר' ~ הסרט שזיכה את קיושי קורוסאווה בפרס הבימוי בוונציה ~ סאב אורבן מחפש ריגושים

* * *

כדור גולף שטני ומרושע מהגיהינום!!!

סרט מוקדם של ריאן ג'ונסון מתקיל פורץ בתים באויב בלתי צפוי

עברו שנים מאז הפעם האחרונה שצפיתי ב"בריק", פיצ'ר הביכורים של ריאן ג'ונסון מ־2005, אבל אני עדיין זוכר את המשיכה שעוררה בי אווירת הנואר המכשפת שהותקה אל ז'אנר סרטי הנעורים והפכה את ג'וזף גורדון־לוויט לבלש הצעיר הכי מגניב שרציתי לחקות (אם כי ייתכן שלא ניסחתי זאת כך לעצמי בתקופה ההיא). למעט "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", שהוא פרק בפרנצ'ייז מבוסס, ג'ונסון יצר ארבעה סרטים עלילתיים מקוריים לאורך הקריירה שלו בתעשיית הקולנוע. חיבתו לפשעים ולתעלומות עוברת בהם כחוט השני והגיעה לפורקן מפואר ב"רצח כתוב היטב" – סרט אנסמבל מסוגת "Whodunit" שעתיד לזכות בחלק נוסף. אך מסתבר שהעניין של ג'ונסון בתעלומות מסוגננות החל עוד הרבה לפני "בריק".

בשנת 1996, עת היה סטודנט לתואר ראשון בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה, הוא יצר יחד עם סטיב ידלין – חברו לספסל הלימודים שהפך לצלם הקבוע של סרטיו – את "כדור גולף שטני ומרושע מהגיהינום!!!". סרט קצר ב־16 מ"מ בשחור לבן ללא דיאלוג (מה שכונה "פרויקט 310"), שתיאר את קורותיו האבסורדיים של פורץ בתים לאחר שוד קטלני באחוזה מפוארת. אחרי שנים ששכשך ביוטיוב, ג'ונסון העלה אותו לאחרונה לרשת ברזולוציה גבוהה לצפייה חופשית.

לא מומלץ לאפילפטים: תינוק מייחל לקץ האנושות בקצר מרהיב של קרולין פוג'י וג'ונתן וינל ~ הלונג שוט הווירטואוזי של 'חלל הלילה' ~ ביל פלימפטון מגיש חטיפי טראמפ ~ אנאמנאגוצ'י מבצעים את פסקול המשחק 'סקוט פילגרים נגד העולם'

* * *

זעם של תינוק

אנימציה היברידית אפלה מצמד הוויז'נריז הצרפתי קרולין פוג'י וג'ונתן וינל

חובבי קולנוע צרפתי שעוקבים אחר היבוא הנוחת בארצנו בסיטונות, עלולים לקבל את הרושם כי בארץ המקרון יוצרים רק שני סוגי סרטים: קומדיות רומנטיות ומשפחתיות העוסקות בחיי הבורגנות, במשבר גיל העמידה ובפערים שבין העיר לכפר; ודרמות חברתיות קשוחות המציפות מתחים וקונפליקטים בחברה הצרפתית, לרבות סוגיות הנוגעות להגירה, מעמד וחינוך. הסוג הראשון מתקבץ בישראל ב"פסטיבל או לה לה!" בעוד השני מוצא את ביטויו בפסטיבלי קולנוע ובסינמטקים. ברמה האישית, יש לי חיבה בלתי מוסברת לקומדיות צרפתיות מטופשות ולסרטים על בורגנים עייפים שרבים בארוחות ערב. הבו לי את דני בון נכנס לאטרף או את אודרי טוטו מתאהבת בגבר כעור ואני מסודר.

אבל הקולנוע הצרפתי כולל גם שכבה דקה של סרטים מסוג אחר. בעשור האחרון בלטו כמה וכמה יוצרים מרתקים שהציעו חזון אמנותי מגובש, מרהיב ואידיוסינקרטי. בין אם זה הניאו־ג'יאלו הפנטסטי של יאן גונזלס או השפה הבארוקית היפהפייה של יוג'ן גרין. גם את מרכולתם ניתן היה לאתר בהקרנות ספורות בישראל (פרה־הקורונה) אך מול שטף הקולנוע המסחרי שזורם מצרפת, קשה להאשים את מי שפספס.

דונט קאבר יור אירז: 20 שירים ואלבום אחד מ־2020

יש מצב שקרו כמה דברים מאז הרשומה האחרונה שפרסמתי אי אז בפברואר 2020. דברים שהשפיעו עמוקות על העולם כמו סגירתו של שירות הסטרימינג קוויבי או הפרידה של ניב סולטן ומאור שוויצר רגע אחרי האירוסים (ואז החזרה של ניב סולטן ומאור שוויצר אל חיק הזוגיות) ולמרות שנראה כאילו יצאתי לחופשה בקריביים, למעשה טרחתי על פרויקט גרנדיוזי שתכננתי להעלות לבלוג ברוב טקס. אלא שתוכניות לחוד ותוכניות שמידת תובענותן לא הוערכה כהלכה לחוד, לפיכך מועד עלייתו של הפרויקט יאלץ להידחות ואם וורנר יכולים – אין סיבה שלא אתלה בתקדימים בינלאומיים.

כל זה לא אומר כמובן שהתנזרתי מלהפעיל את חושיי בהזדמן אל רדיוסי אריך־נגן איכותי או טלפילם נטול פרסומות, כך שאוכל למסור דיווח מהימן ואולי אף המלצה אחת או שתיים מרגע שתרד עלי המוזה, יתפנה לי הלו"ז או סתם יהיה לי חשק. צרכתי לא מעט מוסיקה בשנה שחלפה. בעיקר פלמנקו, אם כי עדות לכך לא תמצאו ברשומה זו. כן תמצאו בה כמה מן השירים והאלבומים שמצאו חן בעיני משנת 2020.

מאחר ולא פרסמתי כמעט דבר בשנה שחלפה, מצאתי לנכון לפצות על כך ברשומה ארוכה מהרגיל. כמו כן, שמעתי שלאנשים הצטבר לא מעט זמן פנוי ומה טוב יותר לעשות בו מאשר לשמוע מוסיקה ולקרוא על נגנית עוגב שוודית או על אושיה מהסצנה האלקטרונית בטייוואן? בנימה אישית, מקווה שכולכם בריאים כמו שוורים עם אפים מתפקדים ופקעיות טעם משולהבות. אמנם לא תזדקקו להם לקריאת הרשומה אבל בריאות זה תמיד דבר טוב.

קאטצ'ינג אפ: "פריק" חוגג עשור ~ בונג ג'ון־הו מצחקק לפסלון מוזהב ~ המרוץ לצמרת של ברני סנדרס ~ העיבוד המיותר ל"כוח עליון" ~ הסרטים הלוהטים בפסטיבל ברלין

~

– 1 –

"פריק" חוגג עשור!

עבר לא מעט זמן מאז שהעליתי את הפוסט האחרון בבלוג – תוצאה של עייפות כללית במקביל לניסיון למצוא עבודה (שבינתיים לא צלח) ולהתמקד בכתיבה מסוג אחר – אבל זה לא אומר שלא קרו כמה דברים מעניינים לאחרונה.

ברמה האישית: הבלוג חגג פאקינג 10 שנים! נתון שמשמח ומדכא אותי בו זמנית אך מהווה גם הזדמנות ראויה להודות לכל הקוראים, המגיבים והמנויים שבחרו להשחית את זמנם על האתר המוזר הזה ואף לשלוח לי מיילים מדי פעם שהזכירו לי למה אני עושה את כל זה. אז תודה לכולכם. באמת.

ריקוד המכונאי: אבּי מקנני היא הלסבית הכי מגניבה כרגע על המסך ~ חייו הסודיים של מכונאי רכב ~ פול לובש צורה של נערה אנושית ~ פרפיום ג'יניוס ירקיד אתכם כל הדרך אל הבר

~

1. עבודה בתהליך

אבי מקנני, טים מייסון ולילי וואשובסקי משגרים קומדיה קווירית נהדרת לשואוטיים

מתי בפעם האחרונה ראיתם בטלוויזיה קומדיה דרמטית בהובלת בּוצ'ה שמנה בת ארבעים פלוס, עם שיער מאפיר ונטייה לאובדנות? אם התשובה היא "אה… בחיים לא?!", שווה להתכוונן אל הסדרה החדשה שעלתה השבוע בשואוטיים "Work in Progress", שכבר מהפרק הראשון מסתמנת כבונבוניירה ששווה לפנות לה מקום בבטן.

אבּי מקנני וטים מייסון, קומיקאים וחברים שהשתפשפו במשך שנים בהופעות אימפרוב בשיקגו, הקרינו בפסטיבל סאנדנס האחרון את הפיילוט לסדרת הטלוויזיה הראשונה שיצרו במשותף, וכתבו יחד עם לילי וואשובסקי (שהתרחקה לאחרונה מעולם המד"ב, והותירה את לאנה ורודת־הראסטות לנצח על תחיית "המטריקס"). אבי, בתפקיד הראשי, מגלמת בסדרה את… אבי. אישה בעלת אישיות כובשת, מבואסת ומצחיקה (שמזכירה לי שילוב של נשים מבוגרות שאהבתי לעבוד איתן בעבר), המרגישה כי היא נוסעת בנתיב ללא מוצא. "אני בת 45. אני שמנה. אני איזו קווירית דייקית שלא עשתה שיט בחיים שלה – וזאת הזהות שלי?", היא שואלת במציאות בה התחמשות בזהות מוגדרת מקנה לבעליה תחושת גאווה ועוצמה.

"אני מוקפת באנשים שמממשים את עצמיותם באופן מלא", היא אומרת לתרפיסטית שלה. "ואני כמו בניין שהשהו את הקמתו. מחורבן, עם כלונסאות בלתי גמורות. וזה חייב להשתנות – אני צריכה להפוך לבניין". התחושה הזו שכולם סביבך דוהרים על סוס בעוד אתה מתנדנד על חמור פיסח, רלוונטית במיוחד לנוכח תרבות האינסטגרם המעיקה שמשווקת חלונות ראווה מעוצבים של חיים טובים; ואולי גם עבור חלק מהאנשים שמלכתחילה לא מנהלים אורח חיים הטרונורמטיבי. אבי מצהירה כי אם דברים לא ישתפרו תוך 180 יום, היא תשלח יד בנפשה – רגע לפני שהתרפיסטית שלה מתפגרת לנגד עיניה.

פסטיבל חיפה 2019: מה כדאי לראות?

הנה זה בא: החל מהבוקר ועד ה־21 לחודש יתקיים פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־35 חיפה, וימטיר עלינו אי אילו תופינים. הפסטיבל החיפאי, בניהולה האמנותי של פנינה בלייר, נחשב לאחד האירועים המצופים של השנה עבור חובבי קולנוע בישראל, לצד פסטיבל ירושלים (שגלגל את שטיחיו ב־4 באוגוסט).

הואיל ומדובר בשני פסטיבלים המתחרים על שלל דומה, הנטייה היא לא אחת להעריך למי יש יותר גדול. ובכן, ברמת ה"ניים רקוגנישן", ניכר כי הירושלמים הצליחו לגרוף את השמות הגדולים והמדוברים בסצנת הארט האוס הבינלאומית, בהם: בונג ג'ון־הו, פדרו אלמודובר, האחים דארדן, אוליבייה אסיאס, כריסטוף הונורה, קסבייה דולן, קלייר דני, בארי ג'נקינס, ניל ג'ורדן, דני קוטה, דיאו ינאן, לאב דיאז, בריידי קורבט, אלבר סרה, פיליפ לסאז' ובי גאן; העמידו נוכחות יפה של סרטים מהפסטיבלים הגדולים, לרבות בחירות מפתיעות, צעירות וז'אנריות כמו "ג'סיקה לנצח", "קוקו־די קוקו־דה", "ג'ו הקטן", "ויוואריום" ו"שנות התשעים"; ובחירה מנצחת לסרט פתיחה – "פרזיטים", שמעבר להיותו קומדיה שחורה חדשה של פאקינג בונג ג'ון־הו, הוא גם הזוכה בפרס דקל הזהב לשנת 2019.

אל מול הארסנל הגרנדיוזי שהתגבש בירושלים, פסטיבל חיפה עשוי להיראות פחות זוהר אך זה בטח לא אומר שאין לו תחמושת במחסנית. למעשה ניתן למצוא בו לא מעט קולות מיוחדים ומגניבים שפועלים כיום בקולנוע העולמי, כמו: הלינור פלמאסון (איסלנד), קלבר מנדונסה פיליו (ברזיל), קוג'י פוקאדה (יפן), קוונטין דופייה (צרפת), יאן אולה גרסטר (גרמניה), רוברט אגרס (ארה"ב) ואחרים. גם במסגרת סרטי הביכורים נוכל לפגוש בכמה וכמה יצירות מסקרנות כמו "ילד דבש" של עלמה הראל או "פורט אוטוריטי" בהפקת מרטין סקורסזה. מסגרת "טירוף בחצות", שכללה אשתקד הקרנה של "מנדי" עם חימום של להקת מטאל, נראית לי הרבה פחות מנוצלת הפעם. עם כל הכבוד ל"נערות שעשועים" או לחלק השני של זומבילנד, אפשר היה להתפרע קצת יותר, נניח עם החדשים של קסביירי זולאבסקי הפולני (על־פי תסריט של אביו המנוח), מקוטו נגהיסה ("אנחנו זומבים קטנים"), טקאשי מייקה ("אהבה ראשונה") או טילמן סינגר ("לוז").

בגזרת המכובדים ניתן לאתר את היצירות האחרונות של אייקונים קולנועיים כאנייס ורדה וקלוד ללוש, שיגיע ארצה לקבלת פרס מפעל חיים והקרנת "שנות חיינו היפות ביותר"; הנס פטר מולנד, שהוציא לא מזמן את ליאם ניסן למסע נקמה מהנה על מפלסת שלג, יגיע להקרנת המקור הנורבגי והעיבוד שביים לרומן של פר פטרסון "יוצאים לגנוב סוסים"; וסטיבן אליוט יחגוג 25 שנה לבימוי סרט הפולחן "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר". אף כי בעייתי לשפוט את הבחירה ב"פורד נגד פרארי" בטרם הצפייה, סרט פתיחה של פסטיבל אמור להיות אירוע קולנועי ובמובן הזה קשה לומר שהוא מרגש אותי במיוחד. לעומת זאת, "עיר יתומה" – עיבוד של אדוארד נורטון לרומן הבלש־עם־הטורט של ג'ונתן לתם – נראה כמו בחירה נאה לנעול את העסק.

למעט כמה סרטים שיצא לי לראות מהתכנייה (כמו "המזכרת" ו"העורב הלבן"), הרשימה הבאה כוללת הימורים על סרטים חדשים מיוצרים ששווה להכיר – בהסתמך על יצירות עבר שלהם – או כאלה עם פרופיל גבוה שכדאי לקחת בחשבון. הב פאן.

זומבים, יפנים ומסורים חשמליים: להקת רוק של יתומים ~ סטופ־מושן מדמם לטקנה נגאו ~ הבודי בילדרית הבודדה ~ הטרלול החינני של אוטובּוקה בּיבר

~

1. אנחנו זומבים קטנים

אחרי שהוריהם מתו, הם החליטו להקים להקה

על־פי נתונים סטטיסטיים, במהלך העשור שחלף מאז 2009 עלו ביפן כ־545 סרטים מקומיים בממוצע, מדי שנה. בניגוד לתושבי מדינת האיים האסיאתית, הצופה המערבי נחשף לאחוז קטן ומאוד מסוים של קולנוע יפני עכשווי, הפורש בפניו שלוש מגמות מרכזיות: דרמות משפחתיות זוכות פרסים (שנציגן המובהק הוא כמובן הירוקאזו קורה־אדה); סרטי אנימה (שהפכו יוצרים כמו הייאו מיאזאקי, סטושי קון ומאקוטו שינקאי לדמויות נערצות); וסרטי אקסטרים, שבמובן מסוים הפכו לפנים של הקולנוע היפני במערב, בזכות הפצה של יוצרים מחופפים כטקאשי מייקה ושיון סונו בפורמטים לצפייה ביתית ובפסטיבלי פנטזיה.

הבמאי הצעיר מקוטו נגהיסה אולי לא מבשר על מגמה חדשה בקולנוע היפני, אך נדמה כי הוא מזקק את כל מה שחובבי האקסטרים והטירלוליישן מדמיינים כשהם חושבים על קולנוע יפני ביום טוב. שנתיים אחרי שזכה בסאנדנס בפרס הגדול מטעם חבר השופטים עבור סרטו הקצר "ואז הכנסנו דגי זהב לבריכה", נגהיסה שב אל מדינת יוטה עם פיצ'ר ראשון באמתחתו "We Are Little Zombies".

עם אותו וייב צעיר, קליפי וצבעוני שאפיין את סרטו הקודם, "אנחנו זומבים קטנים" מגולל את סיפורם של ארבעה ילדים יפנים, שהוריהם נהרגו בנסיבות שונות, המחליטים לחבור יחד ולהקים להקה. הטריילר הסופר־מגניב שלו, לצד הביקורות המעולות שסחט עד כה, מסמנים אותו כתחנת חובה עבור כל מי שסועד סושי לארוחת בוקר והולך לישון לצלילי ויז'ואל קיי.

דדי אישיוז: אחים מתמודדים עם שאיפותיו הספרותיות של אביהם בקומדיית ביכורים של פליקס מואטי ~ הצעה שלא ניתן לסרב לה ~ הכל יהיה בסדר בסדרה החדשה של ג'וש תומאס ~ קליירי בראון מתעלת את איימי ווינהאוס

~

1. אב ובניו

סרט הביכורים של פליקס מואטי כבמאי, עם ונסן לקוסט ובנואה פולבורד

נכון לרגע זה, עלי להודות כי אין פרצוף בקולנוע הצרפתי שאני שמח יותר לפגוש מזה של ונסן לקוסט. אולי זה משהו בחיוך העקמומי, בהבעות התמימות והמעט מטופשות, בחוסר המאמץ שלו על המסך או בשילוב הטבעי שהוא מגלם בין בגרות מפוכחת לשובבות רכה. יש לו קסם לבחור, ואת הקסם הזה הוא מפיץ כבר עשר שנים על המסך הגדול בלא פחות משלושים פרויקטים.

בימים אלו לקוסט מציג בוונציה את שיתוף הפעולה השני שלו עם הבמאי אנטואן דה בארי, בקומדיה "ימי התהילה שלי", שלוש שנים אחרי ששיחק בסרטו הקצר "לידה של מנהיג" (שהוקרן בקאן). מדובר למעשה בהרחבה של הסרט הקצר, עם סיפור על שחקן שגרף הצלחה בצעירותו אך נקלע לסחרור מקצועי ואישי ככל שנוקפות השנים. הקליפ המשעשע מתוכו מבטיח עונג לא מבוטל למעריצי השחקן הצרפתי.

עוד קודם לכן, הוא נטל חלק בקומדיה החדשה של כריסטוף הונורה "לילה קסום אחד", שנה בלבד אחרי התפקיד הנפלא שגילם בסרטו "תיהנו, תאהבו ורוצו מהר"; והשתתף בפיצ'ר הביכורים של פליקס מואטי כבמאי "Father & Sons", שעלה לאקרנים בצרפת בחודש פברואר. גם מואטי ביים בעבר את לקוסט בסרט קצר, אולם בנוסף הוא שיחק לצדו בשלושה סרטים. בלב הקומדרמה שכתב עם הסופרת והתסריטאית פלורנס סייבוס (זוגתו של ארנו דפלשן ושותפה קבועה בכתיבת סרטיה של נעמי לבובסקי), שני אחים נאלצים להתמודד עם החלטתו של אביהם לפרוש מעבודתו כרופא ולהתמסר ליצירה ספרותית. אולי שווה לשקול דאבל ביל עם "חיים כפולים" של אוליבייה אסיאס.

רגע לפני שכולם ידברו על תיאודור פלרין: הכירו את השחקן הקוויבקי המופלא שמככב לצד קירסטן דאנסט בקומדיה השחורה של שואוטיים

בים הפרצופים החדשים שנסחפו אל המסך בשנים האחרונות, זה של תיאודור פלרין מצליח לצוף ולזרוח מעל פני המים. בגיל 22, השחקן הקוויבקי התמיר זוקף לזכותו למעלה מ־20 קרדיטים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. השנה הוא הוכתר כשחקן הטוב ביותר בטקס פרסי המסך הקנדיים; כיכב בסרט שנשלח לייצג את מדינתו באוסקר האמריקאי, ובאחד הסרטים הקנדיים המוערכים של העת האחרונה; גילם את מושא התשוקה של לוקאס הדג'ס בדרמה עם ניקול קידמן וראסל קרואו; הבזיק באחד הסרטים של קסבייה דולן, ובסדרת המד"ב של בריט מרלינג; ובימים אלו מגלם את אחד התפקידים המרכזיים בקומדיה השחורה של שואוטיים "להפוך לאלוהים במרכז פלורידה", לצד קירסטן דאנסט ואלכסנדר סקארסגארד.

למרות הזיקה המשפחתית שלו לעולם התרבות והאמנות – תיאודור הוא בנם של הכוריאוגרפית הקנדית הוותיקה מארי שווינאר, והצייר דני פלרין – הוא מעיד כי מצא בו את מקומו רק כאשר הגיע לתיכון המתמחה בלימודי תיאטרון. הוא החל את דרכו המקצועית בשנת 2014 בסדרות טלוויזיה מקומיות, וסלל לעצמו דרך יפה ומעניינת בקולנוע דרך סרטי ארט האוס ואינדי דוברי צרפתית, שהתבררו כבחירות נבונות. רגע לפני שסדרת הטלוויזיה האמריקאית תחשוף אותו לקהל הרחב, קבלו היכרות עם עשרה פרויקטים ותפקידים שגילם במהלך חמש השנים האחרונות.