הריח שלה: אליזבת מוס בתפקיד התובעני ביותר בחייה ~ רומן פאנק־רוק אקספרימנטלי מאת ג'ף ג'קסון ~ יחסים מביכים על סט הצילומים ~ מסיבה פרועה עם קריסטן סטיוארט

~

1. הריח שלה: אלכס רוס פרי ואליזבת מוס משלבים כוחות בפעם השלישית

מבין מאות הסרטים שמוקרנים בימים אלו בפסטיבל טורונטו, הדרמה החדשה של אלכס רוס פרי עם אליזבת מוס היא מהיהלומים הנוצצים ביותר בכתר. החיבור בין אחד מבמאי האינדי הכי מעניינים כיום בארצות הברית, לאחת השחקניות האמריקאיות הגדולות בדורה (ועוד בפעם השלישית!), הוא נס שאני עדיין מתקשה לעכל. נראה כי ככל שהקשר בין השניים העמיק, כך גדלה הדומיננטיות של מוס על המסך. ב"תקשיב פיליפ", היא גילמה את אחת מדמויות המשנה שהקיפו את ג'ייסון שוורצמן; ב"מלכת העולם", היא חלקה את הבד לצד קתרין ווטרסון; וב"הריח שלה", היא כבר נוגסת בתפקיד מרכזי מדמם לאורך 134 דק'.

יותר מכל במאי קולנוע אחר שעבד איתה עד היום, החיבור עם פרי מצליח לנצל את האיכויות האדירות של מוס באופן האפקטיבי ביותר. ב"מלכת העולם", הוא הוציא ממנה ממדים של חירפון וקריסה שהיה מרתק לחזות בהם, לא פחות משהיה מבדר לשמוע את הדיאלוגים הארסיים שניהלה עם הדמויות האחרות. ב"הריח שלה", עליו מוס חתומה גם כמפיקה, עושה רושם כי פרי מגביר את הווליום עד כדי דיסטורשן.

הסרט עוסק בנפילתה ונפילתה של בקי משהו – כוכבת פאנק־רוק שעולה על המסלול המהיר להרס עצמי ומרחיקה את כל הסובבים אותה. מאחורי הקלוז־אפים העזים עומד כתמיד הצלם המוכשר שון פרייס וויליאמס, ועל הפסקול אחראי המלחין הקבוע של פרי, קיגן דוויט. בראיון ל'הוליווד ריפורטר', מוס העידה כי זהו התפקיד הקשה ביותר שגילמה בקריירה.

מודעות פרסומת

אנו והויגה ~ המלון על שפת הנהר ~ למה בונג ג'ון־הו הוא אימת בעלי בתי הקפה בקוריאה? ~ צעצועים למבוגרים ~ הולנד מפסיק לפחד

~

1. אנו והויגה / בימוי: אי ג'יי־יונג / דרום קוריאה / 2018

כבר שנים שחברות קוסמטיקה, אופנה עילית, טכנולוגיה, מלונאות ובנקים שוכרות את שירותיהם של במאי קולנוע בעלי שם, לעצב להן סרט קצר סביב מוצר שהן חפצות לקדם או פשוט להעמיק את אחיזתן בתודעה הציבורית. ווס אנדרסון ורומן פולנסקי עשו זאת עם "פראדה"; מרטין סקורסזה עשה זאת עם "סטודיו סיטי מקאו"; וונג קאר־וואי עשה זאת עם "פיליפס"; שלא לדבר על במאים תאילנדים עכשוויים שסרטי הפרסומות שלהם מפגיזים צפיות בפלטפורמות מקוונות. השנה בחרה חברת לנקום בשיתוף מגזין האופנה מארי קלייר, להשקיע את המעות בסרט קצר של אי ג'יי־יונג, לציון חגיגות יום האישה הבינלאומי (שנערך בשמונה במארס) ועל הדרך להציג את מעלותיו של שפתון איכותי.

עשרים שנה בדיוק חלפו מאז סרטו הארוך הראשון של אי ג'יי־יונג. לצד דרמות רומנטיות ומשפחתיות, הקריירה שלו ידעה גם כמה סרטים מוקומנטרים (האחרון שבהם, "מאחורי המצלמה", אמנם קצת נודניקי אבל משעשע למדי אם אתם מעורים בנפשות הפעלות בתעשיית הקולנוע הקוריאנית), ולפני שנתיים התמודד על פרס טדי עם "אשת הבכחוס" בפסטיבל ברלין. "אנו והויגה" מגולל סיפור אהבה מונגולי בשתי שפות, בכיכובם של יון וו־ג'ין ("רק חברים?") ואן סו־הי ("רכבת לבוסאן").

תיהנו, תאהבו ורוצו מהר: הדרמדי הנפלאה של כריסטוף הונורה עושה חשק להתאהב [פסטיבל ירושלים 2018]

לפעמים הבעת פנים של צופה באולם קולנוע שווה אלף מילות ביקורת. קחו אותי למשל. מספיק היה לקלוט את החיוך המטופש שהתנחל בפני לאורך הצפייה בדרמדי החדשה של כריסטוף הונורה, כדי להסיק שהתמוגגתי ממנה קשות. מבין הסרטים הרבים שפקדתי במהלך המהדורה ה־35 של פסטיבל קולנוע ירושלים, "תיהנו, תאהבו ורוצו מהר" היה האחד שענה על מלוא ציפיותיי וחטף את לבי מבלי להזיע.

הונורה הוא קולנוען צרפתי ותיק ופורה. מבין תריסר היצירות שכתב וביים במהלך 16 השנים האחרונות, הוא זכה להתמודד בתחרות המרכזית של פסטיבל קאן עם שני פיצ'רים: "שירי אהבה" (2007), סרט מנאז'־א־טרואה־ביסקסואלי־מוסיקלי עם לואי גארל; ו"תיהנו, תאהבו ורוצו מהר" מן השנה הנוכחית, אשר ביקש לעצמו גם את פרס הדקל הקווירי.

קל להבין מדוע סרטו החדש צלח את המשוכה הלקטורית. זו יצירה בשלה, מהנה וקומוניקטיבית של יוצר עם מגע אנושי ויכולת מרשימה לאזן בין הטראגי לקומי. עלילתו מתנהלת בשני מוקדים. את המרכזי שבהם מוביל ז'אק טונדלי (פייר דלאדונשאן), סופר ומחזאי פריזאי בן 35. אב רווק לילד קטן, המבלה את זמנו הפנוי בחיזור אחר בחורים ורביצה בדירה של שכנו המבוגר, מתייה (דניס פודלידס) – עיתונאי משופם ונרגן, החובב גברים בפני עצמו. את המוקד השני מוביל ארתור (וינסנט לקוסט), ביסקסואל בן 22 המתגורר עם שותף בחצי האי בריטאני. בעוד שלאור יום הוא משתעשע עם חברתו, בלילות הוא רודף אחר סקס מזדמן עם גברים. מפגש אקראי בין השניים בחשכת אולם הקולנוע, מוביל לפרק חדש בחייהם ולאהבה קסומה שתפורר את לבכם לסוכר חלב. אלא שיש בעיה קטנה: לז'אק טונדלי יש איידס. והשנה היא 1993.

חינוך פריזאי: הדרמה היפה והמרגשת של ז'אן־פול סיווראק תדבר אל ליבו של כל סטודנט לקולנוע [פסטיבל ירושלים 2018]

זוג צרפתי צעיר ויפה כרוך יחדיו במיטה. פריים רומנטי־מלנכולי בשחור־לבן לוכד אותם ברגע של חוסר ודאות, כאשר כל אחד מהם תוהה בנפרד על העתיד לבוא. הוא, חולם על חייו כסטודנט בבית־ספר לקולנוע בפריז. היא, חרדה לגורל הזוגיות שלהם אחרי עזיבתו הצפויה לעיר האורות. הם מדברים על השמש.

כפי שאמרו חכמינו, "אין שני לרושם ראשוני" וכבר מהשניות הראשונות של "חינוך פריזאי" ידעתי שאני עומד ליפול בקסמו. אף־על־פי שנדמה כאילו צץ משומקום, למעשה זהו סרטו הארוך התשיעי של הבמאי־תסריטאי הצרפתי ז'אן־פול סיווראק. הוא הוקרן בבכורה במסגרת "פנורמה" בפסטיבל ברלין, ובירושלים הוא מתמודד על פרס קרן גבריאל שרובר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

צרפת היא כידוע מקום הולדתו של הקולנוע, ועבור סינפילים מדופלמים אין פנטזיה נחשקת יותר מללמוד אודותיו בפריז. העיר הרומנטית והצעירה־לנצח שהפכה לחלק בלתי נפרד מסרטי הגל החדש בשנות ה־60 (שרוחו מנשבת על השוטים המעודנים של "חינוך פריזאי") והוטבעה בזיכרון הקולקטיבי כרקע לזוגות אוהבים, למחאות נעורים, לתרבות ואמנות, לאופנה עילית, לוויכוחים פילוסופיים, לעלילות של פטריק מודיאנו ולהפוגות קפה ומאפה.

אטיין (אנדרניק מאנה, בתפקיד מרכזי ראשון בקולנוע), ממלא כל פיקסל פנוי בשיערו הארוך ובפניו הממיסות. כבר זמן רב שלא ראיתי דמות ראשית שהמצלמה כה מאוהבת בה. הוא מעשן, הוא שותה, הוא מזיין, הוא חושב, הוא צועד, הוא מאזין למוסיקה, הוא מחייך בביישנות, הוא מתבונן בדברים. בין לבין יש גם עלילה וזו מתארת את תהליך התאקלמותו של אטיין בבית הספר הפריזאי.

דרמה חדשה לפרוטז'ה של טרנס מאליק ~ רומן מולטי־ז'אנרי שאפתני של כוכב הספרות האיסלנדית ~ סרט קצר מבמאי להיט האימה "תורשתי" ~ אליזבת מוס משוטטת ברחובות לצלילי מקס ריכטר

1. ילד של יום שישי: טאי שרידן וקיילב לנדרי ג'ונס מאחדים כוחות בדרמה של איי. ג`יי. אדוארדס

7 שנים לאחר שיצא לאקרנים, סרטו זוכה דקל הזהב של טרנס מאליק "עץ החיים" יופץ במהדורת בלו־ריי מורחבת של חברת קריטריון. הסרט, שיהיה זמין לרכישה החל מה-28 באוגוסט, יכלול לא פחות מחמישים דקות נוספות של צילומים, שימתחו את הדרמה הקוסמית של הבמאי האפי ליצירה באורך 188 דקות!

"עץ החיים" היה גם לתחנה הראשונה בקריירה של טאי שרידן, עת גילם את אחד הילדים הצעירים לבית משפחת או'בריין. בגיל 21, שרידן יכול לחרוט לא מעט פסים בחגורת ההישגים שלו, כמי שעבד גם עם ג'ף ניקולס ("הסיפור של מאד"), דייוויד גורדון גרין ("ג'ו"), בריאן סינגר ("אקס-מן: אפוקליפסה") ולאחרונה עם סטיבן ספילברג, בסרט האקשן "שחקן מספר אחת".

איי. ג'יי. אדוארדס נטל גם הוא חלק ביצירת "עץ החיים", בתפקיד יועץ אמנותי. בהמשך, שימש כאחד העורכים בסרטיו הבאים של מאליק, "אל הפלא" ו"אביר הגביעים"; ובשנת 2014 ביים סרט בהפקתו של מאליק "המלאכים הטובים", אשר עסק בילדותו של אברהם לינקולן. טביעת האצבע הייחודית של המנטור ניכרת גם באסתטיקה של אדוארדס, שצילם את סרטו הראשון בשחור־לבן עם שפע של שוטים מרחפים, זוויות משונות ונוכחות בלתי פוסקת של טבע ואור, על רקע וייס־אובר הנפרש לכל אורכו.

Thank You: דיווחים מסוגננים על נון־איוונטס בקובץ מיקרו־סיפורים מהנה מאת זאכרי ג'רמן [להורדה חופשית]

שועלי רשת סקרנים הלוקים בחיבה למילה הכתובה, התקשו לפספס את הקהילה הספרותית שצמחה בשולי האינטרנט בסביבות 2010. חבורה של סופרים ומשוררים צעירים שפרסמו במגזינים אינטרנטיים, אתרים אישיים והוצאות אינדי קטנות את יצירותיהם: סיפורים קצרים, נובלות ורומנים רזים בעלי זיקה עמוקה לתרבות המקוונת, שנטו לתאר את חיי היומיום, הריקנות והקשרים של דמויות בתחילת שנות העשרים. ספרות אלטרנטיבית (או בקיצור אלט ליט) שביקשה לנסח דרכי הבעה שונות – טון, סגנון ומבנים שהתאפיינו לעיתים בלאקוניות, ניכור, כנות, אינפנטיליות, שטיחות או אבסורד – ונתקלה באוהדים נלהבים לצד מבקרים לעגנים שראו בה תוצר של היפסטרים גרפומנים, משעממים ונרקיסיסטים.

טאו לין ("Eeeee Eee Eeee", "ריצ'רד ייטס") הוכתר לקול הדומיננטי והמשפיע בחבורה, שכללה גם את: זאכרי ג'רמן, סם פינק, סטיב רוגנבוק, סקוט מקלנהן, מרי קאלוויי, xTx, ברנדון סקוט גורל, הייקו ג'וליאן, נואה סיסרו, ג'ורדן קסטרו ואחרים. בשנת 2014 ראתה אור האנתולוגיה "40 [סופרים] שכנראה ימותו לפני [גיל] 40", שנועדה לערוך היכרות עם התנועה הספרותית האינטרנטית ומגוון הקולות שפעלו בה. בסוף אותה שנה פורסם באתר "גאוקר" מאמר שהכריז על מותה של האלט ליט, בעקבות האשמות חמורות שצצו כנגד כותבים ועורכים מוכרים בסצנה (שבהמשך זכו גם לכתב הגנה).

למרות דעיכת השיח בפלטפורמות החברתיות ונטישת מעוזים רלוונטיים ברשת, שסימנו את התפוררות המותג הקהילתי, כמה מן הסופרים המזוהים עם האלט ליט עדיין בועטים. טאו לין לדוגמא, הוציא השנה את ספר העיון הממוארי "טריפ: סמים פסיכדליים, ניכור ושינוי", המשלב את סיפור התמכרותו לכדורים עם מחקר על רעיונותיו של הביולוג, הסופר ואליל ההיפים טרנס מק'קנה; סם פינק פרסם לאחרונה את צמד הנובלות ההומוריסטיות "שעות הזבל" ו"מגלן לבן"; סקוט מקלנהן שחרר אשתקד את הרומן "ספר שרה"; ובשנת 2015, זאכרי ג'רמן הפיץ את קובץ הסיפורים הקצר "תודה".

פיל יושב: סרט ראשון ואחרון לבמאי סיני מבטיח ששם קץ לחייו בגיל 29 ~ תרבות האנדרגראונד של צעירי סין ~ הדת החדשה ~ טיול לילי בהונג קונג

~

1. An Elephant Sitting Still: סרטו הראשון והאחרון של הבמאי הסיני המנוח, הו בו

הו בו (Hu Bo), סופר ובמאי קולנוע, נולד בשנת 1988 בג'ינאן, עיר הבירה של מחוז שאנדונג בסין. במהלך הקריירה הספרותית שטיפח תחת שם העט הו צ'יין (Hu Qian), פרסם את קובץ הסיפורים והנובלות הקודר "Big Crack" וכן את הרומן "Bullfrog". בהמשך למד בימוי באקדמיה לקולנוע של בייג'ינג, ובשנת 2014 ביים את הסרט הקצר "Night Runner" (שזמין לצפייה באתר יוקו).

בפברואר השנה, הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין סרטו הראשון באורך מלא "An Elephant Sitting still". דרמה אפית באורך ארבע שעות – אותה כתב, ביים וערך – המתחקה אחר מספר דמויות אבודות ונמלטות המפתחות אובססיה כלפי העיר מנג'ואולי. עיר בצפון מזרח סין, שיש המספרים כי פיל יושב בה ומתעלם מן העולם. הסרט זכה בפרס פיפרסקי, גרף שבחים מקיר לקיר (היו שטענו כי לא רחוק היום בו "ייזכר כאבן דרך בתולדות הקולנוע הסיני") והעלה את הבמאי שלו על הפדסטל. אלא שהו בו תלה את עצמו בדירתו ב-12 באוקטובר 2017, כשהוא בן 29 בלבד, ובכך שם קץ לחייו ולקריירה הקולנועית המזהירה שיועדה לו.

אין ספק כי ההילה הטראגית שאופפת אותו, ההייפ הביקורתי והשאפתנות הסינמטית, הופכים את "פיל יושב" לאחד מסרטי הביכורים הבולטים והמסקרנים של 2018. יש לקוות שנמצא אותו בירושלים.