עם התפשטות תוכניות הריאליטי־כישרונות כמו מגפה במאה ה־14, חלה בעשור האחרון בישראל אינפלציה במילה 'מדהים'. בין אם זה נער שמפליץ מהקורקבן ובין אם זו אישה שמסוגלת להפריד את הזרת מהקמיצה, היום כולם מדהימים. אתה מדהים ואת מדהימה וגם אתה מדהים. ואם כולם מדהימים – אף אחד לא מדהים. למעשה, להיות לא מדהים זה הדבר המדהים באמת.
מדהים לא פחות לראות עד כמה הקצינו תוכניות הריאליטי־כישרונות בעיסוי האגו הטווסי של השופטים, בעוד המתמודדים קמלים בהמתנה מייאשת על הבמה. לעיתים נדמה שהביצועים הם על תקן פרסומות מטרחנות שיש לסבול עד לאינטראקציה המעניינת באמת, בין מנחים נרקיסיסטים למתמודד ששרד פיגוע בשנות ה־90 ומאז שומע תקתוקים באוזן ימין. העובדה שהוא גם נשמע כמו דומברה עם מיתר אחד, משנית לחלוטין לסיפור 'המרגש' שהוא נושא.
הסאדיסטיות שבה דופקים וזורקים מתמודדים אחרי שגרמו להם לדמם את הכאב הפרטי שלהם על המסך, במטרה למשוך עוד חמש דקות עד הברייק – וכמובן, להקיז אותו פעם נוספת, ממש במקרה, בשיחה מול השופטים – הפכה לאקט שבשגרה, עד שקשה לזכור איזה מתמודד צפה באביו מתאבד ומי איבד את כלבו בתאונת דרכים. פה החלמה מסרטן, שם מאבק בהרואין, שלוש, שתיים, אחת ונחזור אחרי הפרסומות עם קאבר לג'ודי גרלנד.
