פסול מלהיות אדם: תרגום קלאסיקת הקאלט היפנית של אוסמו דזאי בידי עינת קופר, הוא מהאירועים הספרותיים הגדולים של השנה

בתקופת לימודי באוניברסיטת תל אביב, ביליתי לא מעט בספריית סוראסקי. למעט האפשרות להשאיל כותרים מאולמות הקריאה, ניתן היה לרכוש בזיל־הזול ספרים שהוצאו מאוספי הספרייה. תרגומים ישנים וספרים אזוטריים במצב בינוני שהונחו על שולחן בקומה הראשונה. מצאתי שם למשל את קובץ הכתבים הקצרים של מרסל פרוסט "תענוגות וימים" ואת הרומן היפני של יסונארי קאואבאטה "הנאהבים הצעירים", שראה אור בהוצאת עם עובד ב־72' (עשור בדיוק לאחר שפורסם במולדתו). כשפתחתי את הספר בבית, ציפתה לי הפתעה כבר בעמוד השני: "תורגם מגרמנית בידי צבי ארד". מיד חשתי מרומה. מגרמנית? העובדה כי שילמתי עבורו רק שקלים בודדים לא הזיזה לי.

תרגום פרוזה הוא מלאכה עדינה המשלבת דיוק ופרשנות של כתבי הסופר, לא של המתרגם שלו. אלא שסקירה מהירה מעלה כי בחירה בשפה מתווכת לתרגום ספרות יפנית, לא הייתה צעד נדיר גם באייטיז ואף מאוחר יותר. "לאחר המשתה" ו"המלח שחטא לים" של יוקיו מישימה, "יופי ועצבות" של קאואבאטה, "בוצ'ן" ו"אני חתול" של נאטסומה סוסקי – תורגמו כולם מאנגלית. סביר להניח שהארץ לא בדיוק שפעה במתרגמים מיפנית בעשורים הללו, כך שניתן להתייחס לזה איכשהו בסלחנות (אם כי התרגום של יעקב רז ל"קוקורו" הנהדר של סוסקי ב־83', מוכיח שאולי ההוצאות המקומיות פשוט לא התאמצו מספיק).

ב־2021 לעומת זאת, תרגום משפה מתווכת הנו, חד וחלק, זלזול בקהל הקוראים. והקטע המדהים הוא שזה עדיין קורה. שני ספריו האחרונים של הרוקי מורקמי "הרג קומנדטורה" ו״גברים ללא נשים״, שראו אור בהוצאת כנרת זמורה דביר (בשיתוף כתר), תורגמו מאנגלית בידי שאול לוין. מהלך שמובלעת בו לכאורה ההנחה כי מעריצי הסופר הפופולארי יקראו בספריו החדשים בין כה וכה, שאין להם דרך להעריך את איכות התרגום ביחס למקור ושמורקמי בלאו הכי ניחן ב"רגישות מערבית", אז בשביל מה להשקיע כל־כך הרבה אם אפשר לקצר תהליכים ולחסוך כמה ג'ובּות. יותר משזה פוגעני, זה סתם מבאס.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אנימציה, ביקורות ספרות, טלוויזיה, יפן, ספרות פולחן, קולנוע יפני, קומיקס | 2 תגובות

שיר של גבריות ושל קרח: סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שעלתה בבכורה ב־2021 ~ הימורי אוסקר לקראת הכרזת המועמדים בקטגוריית הסרט הבינלאומי ~ אלוהים מתקשר דרך חפצים בסיפור קצר של בלייק באטלר ~ אלן וגה בסשן רוקנרול אל תוך הלילה

* * *

המים הצפוניים

אנדרו היי עולה מדרגה עם אדפטציה טלוויזיונית לרומן של איאן מקגוויר

מבין כל סדרות הטלוויזיה שהושקו במהלך 2021, דבר לא השתווה בהיקפו, בשאפתנותו ובעוצמתו למיני סדרה התקופתית "המים הצפוניים" (The North Water) שכתב וביים אנדרו היי. יצירה משוגעת, פואטית ותובענית, שסיפקה כמה מן הרגעים המרהיבים שנראו השנה על המסך, המבוססת על רומן בריטי באותו שם מאת איאן מקגוויר. קופרודקציה בריטית קנדית – שצילומיה נערכו בין השאר בארכיפלג סְבָאלְבָּרְד, הממוקם בין נורווגיה לקוטב הצפוני – שעלתה בפלטפורמת +AMC וב־2 BBC, ביולי וספטמבר בהתאמה.

עלילת "המים הצפוניים", הנפרשת על פני כחמש שעות, מתרחשת בשנת 1859 ומתחקה אחר מסעו של רופא צבאי רדוף אשם (ג'ק אוקונל) המצטרף לאוניית ציד לווייתנים בדרכה אל האזור הארקטי, מבלי לדעת שבצוות הסיפון שוכן פסיכופט רצחני ואפל (קולין פארל).

מעבר להישג החזותי שלוכד את הדמויות בנופים קפואים וקשוחים עוצרי נשימה; ולסצנות ציד, ביתור וגסיסה ברוטאליות, מחרידות ומהממות באותה נשימה; אנדרו היי מנצל את הקנבס העצום שלו על מנת לעסוק בשאלות מוסריות ולהתמודד עם התמות הכי גדולות: האדם מול הרוע המוחלט, האדם מול כוחות הטבע והשממה, האדם מול עברו וחטאיו, האדם מול האל, ולבסוף – האדם מול עצמו, כשדבר אינו נותר.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, ביקורת טלוויזיה, בקרוב!, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, טלוויזיה, טלוויזיה בריטית, יפן, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סיפורים קצרים, ספרות היא רכילות, ספרות פולחן, ספרים שצריך לתרגם, פסטיבלי קולנוע | 5 תגובות

בון וויאג': הפסטיבל הבינלאומי ה־16 לקולנוע גאה בת"א שועט אל קו הסיום ~ דוקומנטריסטית יוצאת לחקור את תת־תרבות הסקינהדס במלזיה ~ אלכסי לנגלואה הופך את טראק המועדונים של ויטאליק לחגיגה קווירית ~ ג'ון ווטרס מקליט אלבום בזירת הרצח של פאזוליני

* * *

מסך הקשת

יומיים אחרונים ליהנות מקולנוע גאה ב־TLVFest בסינמטק תל אביב

אחרי איום בחרם תרבותי, מכתב בחתימת 200 אנשי קולנוע אמריקאים ובריטים שהתקוממו על המהלך, והצהרה על הקמת אירוע מתחרה ("קולנוע קווירי למען פלסטין"), TLVFest מוכיח שאין דבר כזה פרסום רע כל עוד מאייתים את השם שלך נכון. למקרה שבכל זאת פספסתם, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה מתקיים בימים אלו בסינמטק ת"א וינעל את גלגולו ה־16 בשבת, בתום 10 ימים של סרטים להטב"קים.

מי מכם שהחמיץ אותם בפסטיבל ירושלים, יוכל לתפוס עד מחר את "חופש מוחלט", זוכה פרס חבר השופטים של "מבט מסוים" בפסטיבל קאן ונציג אוסטריה לאוסקר, המגולל סיפור אהבה בין אסירים בגרמניה המערבית פוסט מלחה"ע השנייה; "גברים בתשלום", סרט הביכורים של הבמאי הסיני סי. בי. יי, על קורותיו של בחור צעיר העובר מן הכפר אל העיר הגדולה ונקלע אל תעשיית הזנות; ו"סופרנובה", סרט הנעילה של הפסטיבל, שמתחקה אחר זוג אוהבים (בהופעה משובחת ומרגשת של סטנלי טוצ'י וקולין פירת') היוצאים למסע נוסטלגי ברחבי אנגליה שדוחק בהם להתמודד עם סוגיה כואבת והרת גורל.

למעט "סופרנובה", סרטים נוספים שראיתי והוקרנו במהלך הפסטיבל הם "דרמה־רמה" ו"אנחנו חייבים לעשות משהו". הראשון, דרמדי סימפטית של ג’ונתן ויסוקי המתרחשת באמצע הניינטיז, שהזכירה לי את הסרטים הצנועים והעדינים של סטיבן קון ("הילדים הנבונים", "מסיבת יום ההולדת של הנרי גמבל"). במאי אינדי אמריקאי הנוהג לעסוק בחיי מתבגרים אינטליגנטיים מרקע דתי, שמתמודדים עם סוגיות של זהות מינית, חברות, מגורים בסביבה אפורה ושמרנית והדילמות שהן מעלות על סף היציאה לחיים עצמאיים.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, ספוקן וורד, סרטים קצרים, פסטיבלי קולנוע, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי, קולנוע תיעודי | כתיבת תגובה

עשן בלי אש: "העולם הלוהט" של קרלסון יאנג כבה מוקדם מן הצפוי ~ כמה זמן הגיוני לחכות למפגש עם מושא תשוקה ~ מלחינת סרט הביכורים של בו ברנהם בפסקול מטורלל למכוניות מתנגשות

* * *

העולם הלוהט

סרט הביכורים של קרלסון יאנג לא מצליח להתלקח

פסטיבל סאנדנס, שהסתיים אי־שם בתחילת פברואר, התהדר השנה במבחר מכובד של סרטים מהזירה הספקולטיבית שרבים מהם השתבצו בוואץ' ליסט שלי. אחד מהם הוא "העולם הלוהט". פנטזיית אימה מד"בית המבוססת על רומן אוטופי פרי עטה של מרגרט קוונדיש, דוכסית ניוקאסל, שפורסם בשנת 1666 ועובד בידי השחקנית והבמאית הצעירה קרלסון יאנג ("צעקה"), 4 שנים אחרי שיצרה סרט קצר באותו שם.

עלילתו נפתחת בשתי תאומות קטנות המתרוצצות על מדשאה סמוכה לביתן, ברדיפה אחרי זהרורים, בזמן שהוריהן מתכסחים באגרסיביות. בשלב מסוים, אחת מהן נופלת לבריכה בחצר, בעוד השנייה נחשפת למחזה ביזארי: גבר מקריפ שניצב ליד חור תולעת לממד אחר, מחווה לה באצבעו לבוא אחריו. על אף שהמונטאז' לא חף מבעיות, זהו רגע מצמרר של ממש, הן בשל כוחו הוויזואלי והן בשל אלמנט ההפתעה.

עיסוק בעולמות מקבילים ושיטוטים בנבכי התודעה הם מסוג הדברים שאני חי עבורם, וכמו שחקנית פוקר מיומנת – המערכה הראשונה של "העולם הלוהט" משדרת מבט של מי שבאמתחתה רצף קלפים מנצח. הבטחה שהעסק הולך למחוזות טריפיים מסתוריים, עם טון מוזר והקפצות מזרות אימה. אלא שחלקו השני של הסרט חושף את הבלוף. "העולם הלוהט" מעמיד פנים שמדובר במסע בין ממדים בו צעירה מצוברחת יוצאת לחפש ולהשיב את אחותה (מן המוות?), רק כדי להתגלות כמשהו אחר. זה מהלך לגיטימי כשלעצמו, הבנת תכליתו האמיתית של סיפור מסע ברטרוספקטיבה, אך הסרט מאכזב במבחן התוצאה בשל מבנה לקוי ומטרחן, גיבורה מתיילדת בעומק נחל אכזב, היעדר ביסוס רגשי וחזון ויזואלי שסובל מזיופים.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סרטים קצרים, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי | 2 תגובות

אחר הצהריים, בחצר: סיפור קצר פרי עטי בגיליון החדש של ירחון מוטיב ~ 'הגבר המושלם שלך' הוא הרום־קום הצ'רמרי של השנה ~ איזבל הופר נעה בין ז'אנרים ~ החללית המוסיקלית של ליסה בלה דונה

* * *

אחר הצהריים, בחצר

סיפור קצר פרי עטי בגיליון המקוון החדש של ירחון מוֹטִיב

וודי אלן טען פעם בסרט ש"המילים היפות ביותר בשפה האנגלית הן לא 'אני אוהב אותך' אלא 'זה שפּיר". לו נתבקשתי לחשוב על המילים היפות ביותר אחריהן בשפה העברית, אלה היו: "סיפורך התקבל לפרסום" (ואחריהן, כמובן, "מדברת אריאלה ממפעל הפיס"). אני מניח שכל מי שחטא בכתיבת פרוזה יוכל להעיד כי אין תחושה משמחת יותר מלהיווכח שצלחת את משוכת הלקטורה וחצית את קו הדפוס. לאחרונה גיליתי זאת מחדש עם סיפור קצר ששלחתי לכתב העת המקוון "מוטיב", ופורסם בגיליון 80 של הירחון במסגרת "סיפורי שתיקות".

"מוטיב" הוא כתב עת לספרות ושירה ע"ש ליאורה דיין, שנוסד בשנת 2015 על־ידי הסופר אלירן דיין לזכר אמו, אשר הייתה אוהבת ספר והלכה לעולמה בתום מאבק במחלת הסרטן. כתב העת, בעריכתו של המשורר יאיר בן־חור, רואה אור מדי חודש ומרכז בכל פעם עשר יצירות תחת נושא מתחלף. מאחר והיענות הכותבים לנושא "שתיקות" גדשה את המערכת ביותר מ־500 יצירות, הוחלט להקדיש לו שני גיליונות – האחד שירה, השני פרוזה. ניתן לקרוא בו בחופשיות בהקלקה על השער המצורף.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סינת'ווייב, סיפורים קצרים, ספרות היא רכילות, סרטים קצרים, פינת יצירה, פסטיבלי קולנוע, קולנוע איטלקי, קולנוע גרמני, קולנוע צרפתי | כתיבת תגובה

משחק הדיונון: האם האיש הרע בסדרת הלהיט של נטפליקס הוא אנחנו?

בשנת 1979, פרסם הסופר האמריקני ריצ'רד בקמן את רומן האימה הפסיכולוגי "הצעדה הארוכה". ספר אודות תחרות הליכה שנועדה לבדר את הקהל הרחב, במסגרתה 100 נערים נדרשים לצעוד בקצב של 6 קמ"ש מבלי לעצור. מתמודד שהאט את הקצב המותר או חדל מלזוז, מקבל אזהרה מחיילים המלווים את הקבוצה. לאחר שלוש אזהרות, הוא נפסל ומוצא מן המשחק – בירייה. המנצח בתחרות הנו הצועד־שורד האחרון. הפרס: כל מה שיחפוץ, נוסף לסכום כסף נאה. "הצעדה הארוכה", שכתיבתו החלה בשנת 1966 ומתארת את הדינמיקה המלחיצה בין המתמודדים עד למחוזות ההזיה, הוא למעשה הרומן הראשון שכתב סטיבן קינג (בשנתו הראשונה באונ' מיין). זהו ספר שאני נוטה להתייחס אליו לעתים בבלוג שכן הוא משמש כדוגמא הספרותית המוקדמת ביותר שנתקלתי בה בז'אנר "משחקי המוות", הכוללת את כל יסודותיו.

מאז שלהי הניינטיז ופריצת תחרויות הריאליטי לחיינו, החל הז'אנר לצבור תאוצה תחת גגות הדיסטופיה, המד"ב והאימה. ספרים, מנגות וסרטים עם גיבורים שנכפה עליהם להתחרות, להיאבק ולשרוד מסכת של אתגרים, קרבות, חידות ומלכודות עד המוות (או עד "הניצחון", כשהם מדממים ופצועים, פיזית ונפשית). החל מ"קיוב" הקנדי של וינצ'נזו נטלי, דרך "באטל רויאל", "גאנטס", "רצון האלים" ו"טאג" היפנים, ועד "משחקי הרעב", "הרץ במבוך", "המסור", "החדר של פרמה", "מה תעדיף", "משחקי ציד" ואחרים. "משחק הדיונון", סדרת הטלוויזיה הקוריאנית שעלתה בנטפליקס ב־17 בספטמבר, דומה ונבדלת מיצירות אחרות בז'אנר באופן שעשוי להסביר את ממדי ההצלחה הפנומנליים שלה בעולם, אך גם את העמדה המוסרית הבעייתית בה היא מעמידה את הצופה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, מדע-בדיוני ופנטזיה, ספרות היא רכילות, ספרות פולחן, קולנוע קוריאני | 2 תגובות

אלים בחלל: אומן אפקטים חזותיים משחרר יצירת סטופ־מושן שהתבשלה במשך 30 שנה ~ סוביניר אולימפי מסטודיו האנימה של יוצאי ג'יבלי ~ סיפור אימה קוריאני שלא מומלץ לקרוא בשירותים ~ אישה יוצאת לחפש עולם טוב יותר באלבום קונספט גלקטי מהמלחין של סרטי פיקסאר

* * *

אל מטורף

פיל טיפט משחרר פיצ'ר סטופ־מושן שהתבשל במשך 30 שנה

אחד הסרטים התיעודיים הזכורים עלי לטובה, אף שעברו שנים ארוכות מאז צפיתי בו, הוא "סרט אמריקאי" של כריס סמית'. דוקו מ־99' שמתחקה אחר מסעו הסיזיפי של מארק ברושארד – קולנוען עצמאי צעיר וחביב, שנראה כמו דמות ממחוזות הרמוני קורין – להשלמת סרט אימה קצר בכיכובו בשם "קובן". מסע שערך למעלה משלוש שנים. בעת ההיא, מידת הדבקות של ברושארד ונכונותו להשקיע כל כך הרבה זמן, כסף ומאמץ ביצירה איזוטרית עם משחק מוטל בספק (שאלמלא סרטו של סמית', ספק אם הייתה נחשפת ליותר מכמה צופים בודדים), נראתה לי תמוהה וחסרת מודעות. אפילו פתטית. אבל לא בעת הזו. כיום אני מבין טוב יותר את הדרייב שהניע את ברושארד. את הצורך הפנימי שלו ליצור. להגשים חזון. לתת הכל, בלי פשרות. גם אם זה אומר לכרות עץ ביער עם שומעים מעטים.

הסיפור הזה, על אמונה ודבקות במטרה יצירתית לאורך שנים, עלה בראשי בעקבות הסטופ־מושן המסויט של פיל טיפט "Mad God", שזכה לאחרונה בפרס סרט האנימציה בפסטיבל פנטזיה הקנדי. טיפט נחשב לאגדה הוליוודית בתחום האפקטים החזותיים, כמי שאחראי לעיצוב דמויות ולטכניקות אנימציה בסרטי "מלחמת הכוכבים", ותרם מכישוריו בשוברי קופות כדוגמת "פארק היורה", "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", "רובוקופ" וסאגת "דמדומים" (למתעניינים, מומלץ להציץ בסרט קצר שנעשה אודותיו במגזין וייס). על "Mad God", סרטו הארוך הראשון, טיפט עבד און־אנד־אוף במשך 30 שנה (!) בעזרת צוותים שהתנדבו לסייע ותמיכה כלכלית מ"קיקסטארטר". הטריילר האפל, היצירתי והמטורף שלו, הוא זריקת עידוד מורלית לכל יוצר שקו הסיום של עבודתו אינו נראה באופק. מצד שני, לא כל אחד הוא פיל טיפט.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אנימציה, בקרוב!, יפן, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סיפורים קצרים, ספרות היא רכילות, ספרים שצריך לתרגם, סרטים קצרים, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי, קולנוע יפני | כתיבת תגובה

"ייתכן שזה הסרט הכי מופרע שאי פעם עשיתי": ניקולס קייג' יוצא להרפתקה בחליפה שמאיימת להתפוצץ בחדש של שיון סונו

אחרי שכיסח בובות וחיפש חזירה, ניקולס קייג' יוצא להרפתקה המשונה מכולן

רכבת ההרים האקסטרימית המכונה "הקריירה של ניקולס קייג'", עשתה חתיכת מסלול בשנה האחרונה. מסלול שמוכיח מדוע הוא בין השחקנים הכי מרתקים, מהנים ומפתיעים שיש לקולנוע האמריקאי להציע.

תחנה ראשונה: "ארץ הפלאות של וילי". סרט אימה אקשני אודות זר מסתורי שנתקע בעיירה שכוחת אל, הנאלץ לשלם בעבור תיקון מכוניתו באמצעות ליל ניקיונות במסעדה משפחתית אשר פסקה מפעילות אך אמורה להיפתח מחדש. במהלך הלילה, מגלה הגיבור השתקן כי הבובות הגדולות שמאכלסות את האתר מתעוררות לחיים והן לא מתכוונות להשאיר אותו חי.

אין ספק שלראות את קייג' מכסח בובות ענק, משחק פינבול ולוגם פחיות אנרגיה זה כיף, אבל עושה רושם שכל המסביב נתפר ברישול כדי להצדיק את הרגעים הללו. בני הנוער (שרק מפריעים לו) והשריף המקומית (עם התגובות הביזאריות) כתובים די רע, ומשלב מסוים כל העסק מתחיל לחזור על עצמו ולעייף. בעיני זו דוגמא נדירה לפרמיס מדליק שהיה עובד טוב יותר כסרט קצר, נטול שומן.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, יפן, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, פוסטרים וכרזות, פסטיבלי קולנוע, קולנוע אמריקאי, קולנוע יפני | כתיבת תגובה

סינמפריק 1#: חולמים את תל אביב | צפו בסיפור עלייתה (המתונה) ונפילתה של להקת פּאנק ישראלית + ראיון שערכתי עם במאי הסרט, אורי פאר

אחת הסנסציות המוסיקליות הגדולות של 2021, שאף זכתה לפרגון מצד חברים בלהקות כמו רייג' אגיינסט דה מאשין, רד הוט צ'ילי פפרז, סוניק יות' ובקיני קיל, לא התרחשה באיזו ארנה ראוותנית מול קהל מנופפי אייפונים אלא בספרייה ציבורית בלוס אנג'לס. ארבע בנות – שתי אחיות ממוצא אסייתי, בת דודתן וחברתן הטובה – שגילן נע בין עשר לשש־עשרה, התמקמו מאחורי תופים, גיטרות ומיקרופונים וצרחו את "ילד גזען, סקסיסט". שיר פּאנק שהתבסס על תקרית גזענית שחוותה המתופפת הצעירה עם פרוץ מגפת הקורונה. חברת התקליטים העצמאית Epitaph Records, שמחזיקה בקליבר אמנים כמו הארכיטקטים ודני אלפמן, זיהתה את הפוטנציאל והחתימה את הרביעייה (הלינדה לינדה'ס) על חוזה הקלטות.

הפסינציה שמעוררות להקות פּאנק בגיל העשרה אינה תופעה חדשה ואף קיבלה ביטוי מקומי עם הבלחתה של ביט 69 לדוגמא, על מגרש המיינסטרים. הנאמבר שביצע טריו הפּאנק־רוק – שחבריו היו בני 14 דאז – בטקס פרסי עמ"י 2007, הפך לרגע איקוני בתולדות ערוץ 24 ולסוג של אנומליה מוזרה על רקע גסיסת הרוק בתרבות הישראלית. הלהקה שחררה שני אלבומים ("חומרים רטובים" בהפקת יובל מנדלסון, ו"בנות אוהבות בנים חזקים"), וב־2009 חדלה מפעילות עם גיוסם של שניים מחבריה לצבא (הקוק בלוק האולטימטיבי לפּנקיסט הישראלי) ועזיבת המתופף את הארץ.

החיבור של תת־תרבות הפּאנק עם הפאזה המרדנית של גיל הנעורים לא באמת אמור להפתיע אף אחד ועדיין, מסקרן לראות כיצד האידיאולוגיה, המוסיקה והאופנה שטבעה בראשית ימיה, מתרגמות כיום בקרב יוצרים צעירים בישראל. מדינה שמקדשת קונפורמיזם הרבה יותר משהיא מוכנה להודות, שמזינה מסרים לאומניים דרך ורידי הרשתות החברתיות, ומתחילה בשרשרת חיול תודעתית שנים בטרם צו הגיוס הראשון. בתנאים שכאלה, האם להקת טין־פּאנק מקומית מסוגלת לשרוד לאורך זמן? איזה תפקיד משחק הרקע הסוציו־אקונומי־גיאוגרפי־תרבותי של חבריה? והאם הצלחה היא הישג חיובי שמסייע להפצת הבשורה או אבן נגף חתרנית שדינה לפוצץ את העסק?

שאלות אלה ואחרות עלו בי בעקבות הצפייה ב"חולמים את תל אביב". סרטו התיעודי של אורי פאר, המתחקה אחר קורות חברי ציאניד – להקת פּאנק ישראלית המורכבת משלושה תיכוניסטים תל אביבים – ומגולל בדרכו את נרטיב עלייתה (המתונה) ונפילתה בין השנים 2019-2020.

"חולמים את תל אביב", שפילס את דרכו להקרנות אונליין של עיריית ת"א וקולנוע קנדה בשיא הקורונה, הוא הסרט שפותח את סינמפריק. מדור שנועד להאיר, בין השאר, יוצרי אינדי עכשוויים ולהביא אל קדמת הבמה קולנוע ייחודי באורך בינוני ופיצ'רים נחבאים הזמינים לצפייה ברשת. מיד אחריו, תוכלו לקרוא ראיון שערכתי עם אורי אודות הסרט, המשיכה לדוקו, חלומות לעתיד והאם הוא עדיין בקשר עם חברי הלהקה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מוסיקה, סינמפריק, סרטים קצרים, קולנוע אינדי, קולנוע ישראלי, ראיונות | כתיבת תגובה

עולמות חדשים: טיזר מטריף וחושני לפנטזיה הפסיכו־סקסואלית החדשה של ברטראן מנדיקו ~ הקצר הראשון של זוכת דקל הזהב ג'וליה דוקורנו ~ איקונת המד"ב היפנית שהתאבדה בגיל 36 והקדימה את "מראה שחורה" ~ פרנסואז קקטוס הלכה לעולמה והותירה את אחת הדיסקוגרפיות המגניבות בהיסטוריה

* * *

כחול עמוק

טיזר מטריף לפנטזיה הפסיכו־סקסואלית החדשה של ברטראן מנדיקו

סאנדנס, ברלין וקאן מאחורינו, ונציה וטורונטו עוד לפנינו, ובעודנו מדברים (מאחורי מסיכה, כמובן) מתקיימים להם שני אירועים קולנועיים שתמיד שווים בדיקה: פסטיבל פנטזיה, שנפתח במונטריאול ביום חמישי האחרון, המעגן אסופה נרחבת של סרטי ז'אנר, בדגש על קולנוע עצמאי ואסיאתי; ופסטיבל לוקרנו, המתקיים זו הפעם ה־74 בעיר השווייצרית, שנוטה לגבש ליינאפים ייחודיים עם יציאות מגניבות שמפתה לאתר בהמשך. השמות הגדולים התחלקו השנה בעיקר בין קאן לברלין עם נתח מסוים לוונציה, מה שמותיר את לוקרנו עם שלל פחות נוצץ אבל לא בלי כמה מטבעות זהב.

בין המשתתפים הבולטים בתחרות הבינלאומית השנה, ניתן לציין את: "Zeros and Ones”, מותחן אמריקאי־איטלקי של אייבל פררה (שעובד בקצב מרשים בשנים האחרונות), בכיכובו של אית'ן הוק; "Vengeance Is Mine, All Others Pay Cash", קומדיה שחורה של הבמאי האינדונזי הייחודי אדווין ("גלויות מגן החיות"), על־פי רב־מכר באותו שם; וכמובן, גולת הכותרת "After Blue (Paradis sale)". מאה שלושים דקות חדשות, צבעוניות ומטריפות של פנטזיה פסיכו־סקסואלית צרפתית מאת אחד הקולות הסינמטיים הכי יצירתיים בעולם, ברטראן מנדיקו. פיצ'ר שני שלו אחרי "The Wild Boys" ושורה ארוכה של קליפים וקצרים (אליהם מצטרף "Dead Flash", שיוקרן גם הוא בפסטיבל לצד קצרים חדשים של יאן גונזלס, ראדו ג'ודה ואחרים). כאילו שלא היו מספיק סיבות טובות לגור בשווייץ.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, יפן, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סינת'ווייב, ספרות היא רכילות, ספרות פולחן, ספרים שצריך לתרגם, סרטים קצרים, פסטיבלי קולנוע, קולנוע צרפתי | כתיבת תגובה