ניקולס בראון הוא צייר שחווה שבוע רע במיוחד ב'ויקטור בגן עדן' ~ מובטל אמריקאי בשוודיה מנסה לפענח את רצח רה"מ אולוף פלמה בסדרה קומית של פטריק אקלונד ~ אדגר רייט וקוונטין טרנטינו מדברים קולנוע במשך 3 שעות ~ האלבום הנוצץ של לה־פאם שופע קסם צרפתי

* * *

ויקטור בגן עדן

באין "היורשים", בסרט קצר עם גרג דה אג ננוחם

כפי שאמרו חכמנו: "You Can’t Make a Tomelette Without Breaking Some Greggs". ואם המוטו הזה מצלצל לכם מוכר, סימן שגם אתם מתגעגעים למשפחת רוי המבדרת – אולי מקבץ הנפשות הכי איומות שלמדתי לאהוב (לשנוא) על המסך – וכמובן, לבן הדוד המטופש גרגורי הירש (ניקולס בראון) שאין סצנה שהוא לא מסוגל להפוך למביכה יותר. שנה וחצי ארוכות חלפו מאז שודר הפרק שנעל את העונה השנייה ואם ירצה השם (ו־HBO), "יורשים" תשוב אל המרקע ברבע האחרון של 2021.

עד שהנס הזה יקרה, הדודא לגרג דה אג עשויה לבוא על סיפוקה הודות לשני סרטים: "זולה" של ג'ניקסה בראבו, קומדיית פשע דרמטית המבוססת על שרשור בטוויטר, שעלתה בפסטיבל סאנדנס; והקצר הנהדר "ויקטור בגן עדן" שכתב וביים ברנדן מקיו. קומדיה מדכדכת באווירה חורפית, בה עוטה בראון את דמות השלימזל שלו ומגלם צייר חולמני שחווה שבוע רע במיוחד. סרט יפה ומצחיק שמנגן על הרצון האנושי שצץ מדי פעם ברבים מאתנו: הרצון שכולם פשוט יעזבו אותך במנוחה. שהקומפרסור של טרדות היומיום יפסיק לטרטר כך שתוכל לעשות את הדבר הקטן שאתה אוהב. כמו לראות סרטים עם ניקולס בראון.

תופים ומשקאות מוגזים: 3 דקות אנימה ב־3 שנות עבודה ~ עובדת חנות נוחות מוצאת משמעות בשגרה ברומן נהדר של סייקה מורטה ~ קולקטיב צלמי הרחוב 'ווייד טוקיו' יוצא לסיבוב בעיר ~ קבוצת מתופפים מהאי סאדו חוגגת את כדור הארץ בתשעים דקות מרנינות של מופע כלי הקשה בטבע

* * *

פּופּריה

שינגו טמגאווה יצר שלוש דקות יפהפיות של אנימה בשלוש שנים

תעשיית האנימציה היפנית כשמה כן היא, תעשייה. רק ב־2020 לבדה, הפציעו על המרקע כ־140 סדרות טלוויזיה וכ־40 סרטים, וזה עוד מבלי להזכיר את סדרות הרשת והאובות. ניתן להעריך כי מדובר בקצב עבודה שוחק עבור אנימטור יפני ממוצע, שנאלץ מן הסתם לבצע פשרות על מנת לעמוד בקצב. לשם השוואה, אשתקד פורסם כי מיאזאקי השלים 36 דקות בלבד מן הסרט הבא שלו "איך אתה חי?" במהלך 3 שנים. לדברי טושיו סוזוקי, הנשיא לשעבר של סטודיו ג'יבלי, העבודה על הסרט אורכת זמן רב לא רק מפני שהם מציירים את כל הפריימים ידנית, אלא מפני שהם מציירים יותר פריימים. לדבריו, 60 אנימטורים שעובדים בפרויקט מצליחים לנפק דקה אחת של אנימציה בחודש. בחשבון פשוט, אלו הן 12 דקות בשנה.

הנטייה של תעשיית האנימה להעדיף יעילות על פני מימוש הפוטנציאל האמנותי של המדיום, היא שהביאה את האנימטור היפני שינגו טמגאווה לקחת פסק זמן לאחר חמש שנות עבודה באולפן. החשש שמלאכת הציור תהפוך עבורו בלתי נסבלת בשל תובענות פס היצור המסחרי. בשנת 2015 טמגאווה חדל מלצייר לחלוטין ופינה שנה וחצי חופשיות לקריאה והליכה. עם הזמן טפטפו הרעיונות והוא גמר אומר ליצור פרוייקט עצמאי משלו. בתום שנת הכנה ושנתיים של תהליך הפקה, טמגאווה השלים את סרט האנימה הקצר "פופריה" (Puparia), שם שמקורו במילה "גולם" (פופה). 3 דקות מצוירות ביד אמן, הפורשות סדרה יפהפייה של דמויות שמשמעות הקשר ביניהן נתונה לפרשנות. הייתי שמח אמנם למצוא רמז עבה יותר לעלילה, שיקל על הפקת משמעות קוהרנטית, אך גם בעבור האמנות לבדה זו יצירה ששווה לצפות בה.

משהו ללבוש: גספר נואה מביים את שרלוט רמפלינג בסרט קצר לבית סאן לורן ~ קים מין־הי שרה לחילזון בסרטון זכייה של הונג סאנג־סו ~ קוונטין דופייה בקומדיה ביזארית על זבוב עצום ממדים ~ דייזי מורטם בקאבר אפל לבריג'יט פונטיין ואלבום אלקטרוני שמשחיר את הנשמה

* * *

קיץ 21'

גספר נואה מפיח חיים בקולקציה של אנתוני וקרלו מבית סאן לורן

ברבות השנים, לא מעט אושיות בימוי ניתבו את מרצם וכושר המצאתם לטובת פרסומות וסרטים קצרים למותגי אופנה יוקרתיים. סקורסזה עשה זאת עבור "שאנל", פולנסקי עבור "פראדה", לינץ' עבור "דיור" ולאחרונה הגיע תורו של גספר נואה.

הילד הרע של הקולנוע הצרפתי, שסגנונו הלום הניאון התחדד בשורה של סרטים – החל מ"אל תוך הריק", דרך "אהבה" ועד מחול הבלהות של "קליימקס" – גייס לשורותיו את שרלוט רמפלינג, נוסף לשחקניות ודוגמניות צעירות, ליצירת "Saint Laurent – Summer of '21". סרט קצר ומסוגנן המפיח חיים בקולקציית הקיץ של אנתוני וקרלו מבית סאן לורן. על הפסקול הופקד המוסיקאי האלקטרוני הצרפתי סבסטיאן (SebastiAn), לו ביים נואה שני קליפים בעבר, עם חידוש ל־I Feel Love של דונה סאמר. מסתורי וחושני.

אנחנו מי שאנחנו: הסדרה היפה ביותר של 2020 הגיעה סוף סוף לישראל

עזבו אתכם שטויות. באמת. גלובוס שמובוס. מה הם מבינים מהחיים, תגידו לי? כן, היו סדרות טובות בעשרים־עשרים. רותקתי לעיבוד המצמרר שיצר ריצ'רד פרייס ל"זר" של סטיבן קינג, גמעתי את העונה השלישית של "אוזרק", הפכתי בפרק הסיום של "להרוס אותך" אנד־סו־און אנד־סו־און. אבל שום דבר לא נראה, נשמע והריח כמו "אנחנו מי שאנחנו". סדרת הטלוויזיה הראשונה של לוקה גואדנינו ("אני אהבה", "גלים גבוהים") שמנסחת כללי משחק משל עצמה על פני 8 פרקים ועושה זאת – כהרגלו של הבמאי האיטלקי – עם תועפות של סטייל וקלוז־אפים שבא למות. אימפרסיוניזם קווירי שטוף אור אירופאי, צבעוני ופסטלי המתאר את רטט החיים, את הרגש העז ואת בר החלוף.

קרוב לחצי שנה אחרי שעלתה בבכורה ב־HBO, "אנחנו מי שאנחנו" הגיעה סוף סוף לישראל (החל מאתמול בהוט VOD). איחור די מפליא בהתחשב בכך שאחת מדמויות המשנה מגולמת בידי טום מרסייה המקומי, שהוכיח ב"מילים נרדפות" של נדב לפיד כי מדובר בשחקן הישראלי הכי מוכשר של דורו. זוהי סדרת נעורים העוסקת בחייהם של מתבגרים והוריהם בבסיס צבאי אמריקאי הממוקם באיטליה. בסיס הדומה לעיר קטנה שכולל בית ספר, סופרמרקט, אולמות קולנוע, משרדי דואר, בתי מגורים וכד'.

קולות מן הגיהינום: פורץ בתים נתקל באובייקט שטני בסרט מוקדם של במאי 'רצח כתוב היטב' ~ סיפור אימה משנות השבעים שירעיד את מעריצי 'פרויקט המכשפה מבלייר' ~ הסרט שזיכה את קיושי קורוסאווה בפרס הבימוי בוונציה ~ סאב אורבן מחפש ריגושים

* * *

כדור גולף שטני ומרושע מהגיהינום!!!

סרט מוקדם של ריאן ג'ונסון מתקיל פורץ בתים באויב בלתי צפוי

עברו שנים מאז הפעם האחרונה שצפיתי ב"בריק", פיצ'ר הביכורים של ריאן ג'ונסון מ־2005, אבל אני עדיין זוכר את המשיכה שעוררה בי אווירת הנואר המכשפת שהותקה אל ז'אנר סרטי הנעורים והפכה את ג'וזף גורדון־לוויט לבלש הצעיר הכי מגניב שרציתי לחקות (אם כי ייתכן שלא ניסחתי זאת כך לעצמי בתקופה ההיא). למעט "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", שהוא פרק בפרנצ'ייז מבוסס, ג'ונסון יצר ארבעה סרטים עלילתיים מקוריים לאורך הקריירה שלו בתעשיית הקולנוע. חיבתו לפשעים ולתעלומות עוברת בהם כחוט השני והגיעה לפורקן מפואר ב"רצח כתוב היטב" – סרט אנסמבל מסוגת "Whodunit" שעתיד לזכות בחלק נוסף. אך מסתבר שהעניין של ג'ונסון בתעלומות מסוגננות החל עוד הרבה לפני "בריק".

בשנת 1996, עת היה סטודנט לתואר ראשון בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה, הוא יצר יחד עם סטיב ידלין – חברו לספסל הלימודים שהפך לצלם הקבוע של סרטיו – את "כדור גולף שטני ומרושע מהגיהינום!!!". סרט קצר ב־16 מ"מ בשחור לבן ללא דיאלוג (מה שכונה "פרויקט 310"), שתיאר את קורותיו האבסורדיים של פורץ בתים לאחר שוד קטלני באחוזה מפוארת. אחרי שנים ששכשך ביוטיוב, ג'ונסון העלה אותו לאחרונה לרשת ברזולוציה גבוהה לצפייה חופשית.

לא מומלץ לאפילפטים: תינוק מייחל לקץ האנושות בקצר מרהיב של קרולין פוג'י וג'ונתן וינל ~ הלונג שוט הווירטואוזי של 'חלל הלילה' ~ ביל פלימפטון מגיש חטיפי טראמפ ~ אנאמנאגוצ'י מבצעים את פסקול המשחק 'סקוט פילגרים נגד העולם'

* * *

זעם של תינוק

אנימציה היברידית אפלה מצמד הוויז'נריז הצרפתי קרולין פוג'י וג'ונתן וינל

חובבי קולנוע צרפתי שעוקבים אחר היבוא הנוחת בארצנו בסיטונות, עלולים לקבל את הרושם כי בארץ המקרון יוצרים רק שני סוגי סרטים: קומדיות רומנטיות ומשפחתיות העוסקות בחיי הבורגנות, במשבר גיל העמידה ובפערים שבין העיר לכפר; ודרמות חברתיות קשוחות המציפות מתחים וקונפליקטים בחברה הצרפתית, לרבות סוגיות הנוגעות להגירה, מעמד וחינוך. הסוג הראשון מתקבץ בישראל ב"פסטיבל או לה לה!" בעוד השני מוצא את ביטויו בפסטיבלי קולנוע ובסינמטקים. ברמה האישית, יש לי חיבה בלתי מוסברת לקומדיות צרפתיות מטופשות ולסרטים על בורגנים עייפים שרבים בארוחות ערב. הבו לי את דני בון נכנס לאטרף או את אודרי טוטו מתאהבת בגבר כעור ואני מסודר.

אבל הקולנוע הצרפתי כולל גם שכבה דקה של סרטים מסוג אחר. בעשור האחרון בלטו כמה וכמה יוצרים מרתקים שהציעו חזון אמנותי מגובש, מרהיב ואידיוסינקרטי. בין אם זה הניאו־ג'יאלו הפנטסטי של יאן גונזלס או השפה הבארוקית היפהפייה של יוג'ן גרין. גם את מרכולתם ניתן היה לאתר בהקרנות ספורות בישראל (פרה־הקורונה) אך מול שטף הקולנוע המסחרי שזורם מצרפת, קשה להאשים את מי שפספס.

דונט קאבר יור אירז: 20 שירים ואלבום אחד מ־2020

יש מצב שקרו כמה דברים מאז הרשומה האחרונה שפרסמתי אי אז בפברואר 2020. דברים שהשפיעו עמוקות על העולם כמו סגירתו של שירות הסטרימינג קוויבי או הפרידה של ניב סולטן ומאור שוויצר רגע אחרי האירוסים (ואז החזרה של ניב סולטן ומאור שוויצר אל חיק הזוגיות) ולמרות שנראה כאילו יצאתי לחופשה בקריביים, למעשה טרחתי על פרויקט גרנדיוזי שתכננתי להעלות לבלוג ברוב טקס. אלא שתוכניות לחוד ותוכניות שמידת תובענותן לא הוערכה כהלכה לחוד, לפיכך מועד עלייתו של הפרויקט יאלץ להידחות ואם וורנר יכולים – אין סיבה שלא אתלה בתקדימים בינלאומיים.

כל זה לא אומר כמובן שהתנזרתי מלהפעיל את חושיי בהזדמן אל רדיוסי אריך־נגן איכותי או טלפילם נטול פרסומות, כך שאוכל למסור דיווח מהימן ואולי אף המלצה אחת או שתיים מרגע שתרד עלי המוזה, יתפנה לי הלו"ז או סתם יהיה לי חשק. צרכתי לא מעט מוסיקה בשנה שחלפה. בעיקר פלמנקו, אם כי עדות לכך לא תמצאו ברשומה זו. כן תמצאו בה כמה מן השירים והאלבומים שמצאו חן בעיני משנת 2020.

מאחר ולא פרסמתי כמעט דבר בשנה שחלפה, מצאתי לנכון לפצות על כך ברשומה ארוכה מהרגיל. כמו כן, שמעתי שלאנשים הצטבר לא מעט זמן פנוי ומה טוב יותר לעשות בו מאשר לשמוע מוסיקה ולקרוא על נגנית עוגב שוודית או על אושיה מהסצנה האלקטרונית בטייוואן? בנימה אישית, מקווה שכולכם בריאים כמו שוורים עם אפים מתפקדים ופקעיות טעם משולהבות. אמנם לא תזדקקו להם לקריאת הרשומה אבל בריאות זה תמיד דבר טוב.

קאטצ'ינג אפ: "פריק" חוגג עשור ~ בונג ג'ון־הו מצחקק לפסלון מוזהב ~ המרוץ לצמרת של ברני סנדרס ~ העיבוד המיותר ל"כוח עליון" ~ הסרטים הלוהטים בפסטיבל ברלין

~

– 1 –

"פריק" חוגג עשור!

עבר לא מעט זמן מאז שהעליתי את הפוסט האחרון בבלוג – תוצאה של עייפות כללית במקביל לניסיון למצוא עבודה (שבינתיים לא צלח) ולהתמקד בכתיבה מסוג אחר – אבל זה לא אומר שלא קרו כמה דברים מעניינים לאחרונה.

ברמה האישית: הבלוג חגג פאקינג 10 שנים! נתון שמשמח ומדכא אותי בו זמנית אך מהווה גם הזדמנות ראויה להודות לכל הקוראים, המגיבים והמנויים שבחרו להשחית את זמנם על האתר המוזר הזה ואף לשלוח לי מיילים מדי פעם שהזכירו לי למה אני עושה את כל זה. אז תודה לכולכם. באמת.

ריקוד המכונאי: אבּי מקנני היא הלסבית הכי מגניבה כרגע על המסך ~ חייו הסודיים של מכונאי רכב ~ פול לובש צורה של נערה אנושית ~ פרפיום ג'יניוס ירקיד אתכם כל הדרך אל הבר

~

1. עבודה בתהליך

אבי מקנני, טים מייסון ולילי וואשובסקי משגרים קומדיה קווירית נהדרת לשואוטיים

מתי בפעם האחרונה ראיתם בטלוויזיה קומדיה דרמטית בהובלת בּוצ'ה שמנה בת ארבעים פלוס, עם שיער מאפיר ונטייה לאובדנות? אם התשובה היא "אה… בחיים לא?!", שווה להתכוונן אל הסדרה החדשה שעלתה השבוע בשואוטיים "Work in Progress", שכבר מהפרק הראשון מסתמנת כבונבוניירה ששווה לפנות לה מקום בבטן.

אבּי מקנני וטים מייסון, קומיקאים וחברים שהשתפשפו במשך שנים בהופעות אימפרוב בשיקגו, הקרינו בפסטיבל סאנדנס האחרון את הפיילוט לסדרת הטלוויזיה הראשונה שיצרו במשותף, וכתבו יחד עם לילי וואשובסקי (שהתרחקה לאחרונה מעולם המד"ב, והותירה את לאנה ורודת־הראסטות לנצח על תחיית "המטריקס"). אבי, בתפקיד הראשי, מגלמת בסדרה את… אבי. אישה בעלת אישיות כובשת, מבואסת ומצחיקה (שמזכירה לי שילוב של נשים מבוגרות שאהבתי לעבוד איתן בעבר), המרגישה כי היא נוסעת בנתיב ללא מוצא. "אני בת 45. אני שמנה. אני איזו קווירית דייקית שלא עשתה שיט בחיים שלה – וזאת הזהות שלי?", היא שואלת במציאות בה התחמשות בזהות מוגדרת מקנה לבעליה תחושת גאווה ועוצמה.

"אני מוקפת באנשים שמממשים את עצמיותם באופן מלא", היא אומרת לתרפיסטית שלה. "ואני כמו בניין שהשהו את הקמתו. מחורבן, עם כלונסאות בלתי גמורות. וזה חייב להשתנות – אני צריכה להפוך לבניין". התחושה הזו שכולם סביבך דוהרים על סוס בעוד אתה מתנדנד על חמור פיסח, רלוונטית במיוחד לנוכח תרבות האינסטגרם המעיקה שמשווקת חלונות ראווה מעוצבים של חיים טובים; ואולי גם עבור חלק מהאנשים שמלכתחילה לא מנהלים אורח חיים הטרונורמטיבי. אבי מצהירה כי אם דברים לא ישתפרו תוך 180 יום, היא תשלח יד בנפשה – רגע לפני שהתרפיסטית שלה מתפגרת לנגד עיניה.

פסטיבל חיפה 2019: מה כדאי לראות?

הנה זה בא: החל מהבוקר ועד ה־21 לחודש יתקיים פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־35 חיפה, וימטיר עלינו אי אילו תופינים. הפסטיבל החיפאי, בניהולה האמנותי של פנינה בלייר, נחשב לאחד האירועים המצופים של השנה עבור חובבי קולנוע בישראל, לצד פסטיבל ירושלים (שגלגל את שטיחיו ב־4 באוגוסט).

הואיל ומדובר בשני פסטיבלים המתחרים על שלל דומה, הנטייה היא לא אחת להעריך למי יש יותר גדול. ובכן, ברמת ה"ניים רקוגנישן", ניכר כי הירושלמים הצליחו לגרוף את השמות הגדולים והמדוברים בסצנת הארט האוס הבינלאומית, בהם: בונג ג'ון־הו, פדרו אלמודובר, האחים דארדן, אוליבייה אסיאס, כריסטוף הונורה, קסבייה דולן, קלייר דני, בארי ג'נקינס, ניל ג'ורדן, דני קוטה, דיאו ינאן, לאב דיאז, בריידי קורבט, אלבר סרה, פיליפ לסאז' ובי גאן; העמידו נוכחות יפה של סרטים מהפסטיבלים הגדולים, לרבות בחירות מפתיעות, צעירות וז'אנריות כמו "ג'סיקה לנצח", "קוקו־די קוקו־דה", "ג'ו הקטן", "ויוואריום" ו"שנות התשעים"; ובחירה מנצחת לסרט פתיחה – "פרזיטים", שמעבר להיותו קומדיה שחורה חדשה של פאקינג בונג ג'ון־הו, הוא גם הזוכה בפרס דקל הזהב לשנת 2019.

אל מול הארסנל הגרנדיוזי שהתגבש בירושלים, פסטיבל חיפה עשוי להיראות פחות זוהר אך זה בטח לא אומר שאין לו תחמושת במחסנית. למעשה ניתן למצוא בו לא מעט קולות מיוחדים ומגניבים שפועלים כיום בקולנוע העולמי, כמו: הלינור פלמאסון (איסלנד), קלבר מנדונסה פיליו (ברזיל), קוג'י פוקאדה (יפן), קוונטין דופייה (צרפת), יאן אולה גרסטר (גרמניה), רוברט אגרס (ארה"ב) ואחרים. גם במסגרת סרטי הביכורים נוכל לפגוש בכמה וכמה יצירות מסקרנות כמו "ילד דבש" של עלמה הראל או "פורט אוטוריטי" בהפקת מרטין סקורסזה. מסגרת "טירוף בחצות", שכללה אשתקד הקרנה של "מנדי" עם חימום של להקת מטאל, נראית לי הרבה פחות מנוצלת הפעם. עם כל הכבוד ל"נערות שעשועים" או לחלק השני של זומבילנד, אפשר היה להתפרע קצת יותר, נניח עם החדשים של קסביירי זולאבסקי הפולני (על־פי תסריט של אביו המנוח), מקוטו נגהיסה ("אנחנו זומבים קטנים"), טקאשי מייקה ("אהבה ראשונה") או טילמן סינגר ("לוז").

בגזרת המכובדים ניתן לאתר את היצירות האחרונות של אייקונים קולנועיים כאנייס ורדה וקלוד ללוש, שיגיע ארצה לקבלת פרס מפעל חיים והקרנת "שנות חיינו היפות ביותר"; הנס פטר מולנד, שהוציא לא מזמן את ליאם ניסן למסע נקמה מהנה על מפלסת שלג, יגיע להקרנת המקור הנורבגי והעיבוד שביים לרומן של פר פטרסון "יוצאים לגנוב סוסים"; וסטיבן אליוט יחגוג 25 שנה לבימוי סרט הפולחן "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר". אף כי בעייתי לשפוט את הבחירה ב"פורד נגד פרארי" בטרם הצפייה, סרט פתיחה של פסטיבל אמור להיות אירוע קולנועי ובמובן הזה קשה לומר שהוא מרגש אותי במיוחד. לעומת זאת, "עיר יתומה" – עיבוד של אדוארד נורטון לרומן הבלש־עם־הטורט של ג'ונתן לתם – נראה כמו בחירה נאה לנעול את העסק.

למעט כמה סרטים שיצא לי לראות מהתכנייה (כמו "המזכרת" ו"העורב הלבן"), הרשימה הבאה כוללת הימורים על סרטים חדשים מיוצרים ששווה להכיר – בהסתמך על יצירות עבר שלהם – או כאלה עם פרופיל גבוה שכדאי לקחת בחשבון. הב פאן.