הדבר המוזר בנוגע לג'ונסונס: כיצד היה נראה סרט אימה של טוד סולונדז, לו היה בוחר להתמקד במשפחה אפרו-אמריקאית מהפרברים?

פסטיבל סאנדנס 2018 ניצב בפתח ועמו עתידים לגלוש אל השנה החדשה יוצרים ותיקים ואלמוניים וכמה עשרות סרטים, שחלקם ישתחלו לבתי הקולנוע ויהפכו מושא לשיחות ברזייה, בעוד אחרים יצנחו לקרקעית האפלה והמאובקת של עולם התוכן.
ארי אסטר (Ari Aster) הוא אחד הבמאים/תסריטאים שחובקים השנה סרט ביכורים באורך מלא. הוא בוגר מסלול הבימוי במוסד הנחשב ללימודי קולנוע, AFI Conservatory שבלוס אנג'לס, ובטרם הצטרף למסגרת חצות בפסטיבל הסרטים הנחשק ביוטה, העמיד כמה קצרים שהוקרנו בניו-יורק, פנטסטיק פסט, סלאמדנס, אתר וייס ואחרים.
מאז 2011, סרטו הקונטרוברסלי הקצר, "The Strange Thing About the Johnsons", גרף למעלה מ-250 אלף צפיות בווימאו, קרוב ל-2 מיליון צפיות ביוטיוב וחולל שלל סרטוני תגובות וממים אינטרנטיים. למקרה שאינכם נכללים בסטטיסטיקה, דמיינו כיצד היה נראה סרט אימה של טוד סולונדז, לו היה בוחר להתמקד במשפחה אפרו-אמריקאית מהפרברים. זו מלודרמה סאטירית עם אלמנטים הומוריסטיים שחורים וטון ווירדי, שהיא בעיקר מאוד מטרידה ואפקטיבית.
פרט לכך שהיא מסמנת את אסטר כאחד הקולות המבטיחים שיגיעו לפסטיבל הסרטים המושלג, היא מוכיחה שסרט קצר מדובר הוא בדיוק מה שיוצר עם פיצ'ר ראשון זקוק לו בכדי לבלוט מעל הקדקודים האחרים בשטח.
להמשיך לקרוא
מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה סרטים קצרים, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי | כתיבת תגובה

סרט קצר על פי תסריט של אפטימיס פיליפו ~ 'סוף הפאקינג עולם' ~ התינוק שאף פעם לא גדל ~ החושים המתעוררים של ביורק

~
1. Baton / תסריט: אפטימיס פיליפו ("שן כלב", "הלובסטר") / בימוי: אלברט מויה / ספרד / 2016
מעטים הם התסריטאים בעולם הקולנוע שאזכור שמם בלבד הוא עילה מספקת לצפייה בסרט. התסריטאי היווני אפטימיס פיליפו הוא אולי לא שם מוכר לציבור כמו צ'ארלי קאופמן למשל, אבל הוא עדיין מעורר רטט של התרגשות בקרב צופיו הנאמנים של יורגוס לנטימוס והגל היווני החדש. בדומה לקאופמן, שלרוב הצליח למצוא במאים שפירשו את תסריטיו באופן חכם ויצירתי שלא טשטש את טביעת האצבע הייחודית שלו, גם פיליפו הצליח למצוא את הידיים המושלמות שיתאימו לכפפות שתפר. העלילות המקוריות, ההומור השחור, המוּזרוּת, הדד-פן והחיבה לריקודים מקריפים, תורגמו למסך תחת ידיהם הכשרוניות של אתינה רייצ'ל טסאנגארי ("שבלייה"), באביס מקרידיס ("L") וכמובן יורגוס לנטימוס שכתב אתו את מרבית סרטיו, החל מ"שן כלב" ועד לטרגדיה המהפנטת שעולה בימים אלו למסכים, "להרוג אייל קדוש", עליה זכו בפרס התסריט בפסטיבל קאן 2017.
עם זאת, מעניין להיווכח כי לאחר צאת הסרט "הרי האלפים" (2011), ניטש ויכוח באתרי אינטרנט יווניים לגבי מידת המקוריות שלו ושל "שן כלב", לאור דמיונם לשתי יצירות יווניות אחרות: הסרט המקסיקני "The Castle of Purity" של ארתורו ריפסטיין משנת 1973, שתיאר גבר הכולא את רעייתו וצאצאיו בטירה למשך 18 שנים, בה הם חיים בניתוק מוחלט מן העולם החיצון ומתנהלים על פי צווים שנקבעים על ידו; והרומן "Paravoli”, שיצא לאור ביוון בשנת 2006 ונכתב על-ידי סופר אתונאי בשם קונסטנטינוס צמיוטיס, על חברה המעניקה שירות ללקוחות שאיבדו את יקיריהן בדמות הדמיה משכנעת של המנוח בתלת-ממד.
לנטימוס טען כי מעולם לא שמע על סרטו של ריפסטיין אלא לאחר שהתקשורת היוונית העלתה זאת בפניו (ולאחר שמישהו העלה זאת בפניהם, כי גם להם לא היה מושג). בסופו של דבר, השניים צלחו את מהמורות הספקנות, בין השאר כאשר המשיכו במלאכת העשייה הקולנועית המובחנת שלהם והוכיחו מידה רבה של מקוריות בפרויקטים נוספים (כמו "הלובסטר", לדוגמא).
למעט "להרוג אייל קדוש", לאפטימיס פיליפו יש עוד שני כדורים בקנה: סרט חדש של באביס מקרידיס, "Pity", שיוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס הקרוב; וסרט קצר של הבמאי הקטלוני אלברט מויה, "Baton”. אף על פי שמוזר לשמוע את הטקסטים של התסריטאי היווני בלי ההגשה האוטיסטית מסרטי לנטימוס, מויה מעניק לתסריט הקצר של פיליפו טיפול אסתטי כה מרהיב שמצדיק לבדו את הצפייה. פיליפו נוטה לבנות עולמות קריפטים שפועלים על פי חוקים משלהם, ותהליך הפענוח של זה הנוכחי לא פשוט במבט ראשון. את הסרט צילם אוון פרוסופסקי, שאחראי בין השאר על צילום הקליפ "אפטרלייף" של ארקייד פייר.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה בקרוב!, טלוויזיה, טלוויזיה בריטית, מוסיקה, סרטים קצרים, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי, קולנוע יווני, קולנוע ספרדי, קומיקס | כתיבת תגובה

סוס מנצח: דרמת ההתבגרות של אנדרו האיי ~ הרומן החדש של אלן הולינגהרסט ~ הצמריריות העצובה של הו ווילי… ~ האלבום היפהפה של טמבור

~
1. Lean on Pete / הדרמה החדשה של אנדרו האיי
שנתיים אחרי שביים את סרטו הארוך הראשון, "פיט היווני", כבש אנדרו האיי את זירת הפסטיבלים עם "סופשבוע" – דרמה עצמאית עדינה ורגישה, שתיארה מפגש רומנטי קצר מועד בין שני גברים. הסרט גרף לא פחות מ-20 פרסים ברחבי העולם, בהם פרס חביב הקהל בפסטיבל SXSW, בו ערך את בכורתו. משם דילג הבמאי הבריטי אל המסך הקטן ותפקד כאחד הכוחות היצירתיים מאחורי הדרמדי הנהדרת "לוקינג", שתיארה את חייהם היומיומיים של חבורת גברים גאים בסן פרנסיסקו. סרט הקולנוע שביים עם רדת הסדרה, "45 שנים", סימן נתיב חדש בנוף העלילתי של האיי, שעבר מעיסוק בהומואים צעירים ומעודכנים לזוג מבוגר העומד בפני חגיגת 45 שנות נישואים. שני הסרטים זכו בכניסה להיכל הקודש הסינפילי של חברת קריטריון, שאף כיבדה את הבמאי בפשיטה על הארון שממנו איש לא רוצה לצאת.
הדרמה החדשה של אנדרו האיי, "Lean on Pete", הוקרנה במסגרת התחרות המרכזית בפסטיבל ונציה האחרון. היא מבוססת על רומן באותו שם מאת המוסיקאי והסופר האמריקאי ווילי ולאוטין, שראה אור לפני 7 שנים. במרכז העלילה ניצב נער שננטש בילדותו על-ידי אמו, היוצא למסע בחיפוש אחר דודתו האבודה. פרט לכך שהאיי משכשך את בהונותיו בז'אנר ההתבגרות, הוא מצטרף למסורת הארוכה של סרטי סוסים ולאור המעבר ההדרגתי שניכר ביצירתו מן המרחב האורבני אל הטבע, זה נראה הולם למדי. גם החיבור לצ'רלי פלאמר הצעיר ("המלך ג'ק"), מרגיש כמו צעד טבעי שיהיה מקסים לראות מתממש על המסך. עוד מככבים: סטיב בושמי וקלואי סביני. הסרט נרכש להפצה על-ידי חברת A24 ועתיד לעלות בארה"ב ב-30 במארס 2018.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה אנימציה, בקרוב!, מוסיקה, ספרות גאה, ספרים שצריך לתרגם, סרטים קצרים, קולנוע בריטי, קולנוע הולנדי, קולנוע צרפתי | כתיבת תגובה

מועדון ארוחת הערב: סתיו אמריקאי ~ הצעת הנישואין ~ אוכל למחשבה

תמיד אהבתי סצנות שמתרחשות סביב שולחן האוכל. בייחוד כאלו שמתרחשות במהלך ארוחת ערב. נייט פישר מסטול מהתחת בארוחה משפחתית ב"עמוק באדמה"; לסטר ברנהם משליך צלחת על הקיר כדי להשתיק את אשתו ב"אמריקן ביוטי"; ריצ'ארד החרמן מפציר באמו המבוגרת לקרוא לו דיק ב"חוקי המשיכה"; רון פרלמן מסביר לחבורת ליברלים רצחנית מדוע לא היה הורג את בייבי היטלר ב"ארוחת הערב האחרונה", אנד סו און, אנד סו און.
לארוחות ערב יש פוטנציאל דרמטי וקומי רב במיוחד מאחר והן כופות על מספר רב של דמויות לנהוג על פי מערכת כללים שמייצרת מראית עין של תרבות: שימוש בסכו"ם, הקפדה על נימוסי שולחן, אכילה על פי סדר וכד'. הקונפליקט בין היצרים והמתחים שטמונים בהיסטוריה של הדמויות לבין האיפוק שנדרש מהן להפגין כחלק מהתנהגות סוציאלית נורמטיבית, הוא שהופך ארוחות ערב למעמד כה מרתק שמועד לשיבושים, הפרעות ומבוכות, לעיתים קרובות בחסות כמה כוסיות אלכוהול. זו גם הסיבה שהן רווחות ביצירות רבות העוסקות בפסאדה של הבורגנות. וכשכותבים אותן היטב, הן יכולות להיות בלתי נשכחות.
ככלל, ארוחות מאפשרות לחקור ולפתח יחסים, רעיונות וסיפורים בסביבה נוחה, אינטימית ומוכרת, ומסייעות לנו להכיר טוב יותר את הדמויות והקשר ביניהן. "הטיול" המענגת עם סטיב קוגן ורוב בריידון, היא אולי הדוגמא הבולטת ביותר ליצירה עכשווית שמתנהלת כולה סביב שולחן הסעודה. אך יש מן הסתם עוד המון יצירות מעולם הקולנוע, הספרות והתיאטרון שבחרו לבחון את האינטראקציה החברתית סביב אירועים קולינאריים. אם גם אתם אוהבים את הדרמות והקומדיות הליליות שלכם בתוספת בשר, ירקות וקינוחים, שלושת הקצרים הבאים הם בדיוק בשבילכם.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה סרטים קצרים, קולנוע אמריקאי, קולנוע בריטי | כתיבת תגובה

פסיכוקינזיס: הסרט החדש של במאי "רכבת לבוסאן" ~ כריזמה דוט קום סוגרות את הבאסטה ~ חנות זיכרונות בטאיפיי ~ הרחובות הצבעוניים של טוקיו ~ הטכנו אינדסטריאל של צוסינג

~
1. אחרי להיט הזומבים "רכבת לבוסאן", הבמאי הקוריאני יואן שאנג-הו חוזר לאקרנים עם "פסיכוקינזיס"
אף על פי שהעמיד מאחוריו שני סרטי אנימציה ארוכים שהוקרנו בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם, היה זה סרט הלייב אקשן הראשון בבימויו, "רכבת לבוסאן", ששם את הבמאי הקוריאני יואן שאנג-הו על המפה כאחד היוצרים הלוהטים בז'אנר האקשן המד"בי. עם זאת, יתכן כי דווקא ניסיונו בעולם האנימציה הוא שסייע לו בעיצוב החזון הויזואלי המרשים והאנרגטי שניכר בלהיט הזומבים שהלהיב את הצופים בשנה שעברה. מאז, יואן שאנג-הו הספיק לשחרר סרט אנימציה נוסף, "תחנת סיאול", שהיווה פריקוול למאורעות שפקדו את "רכבת לבוסאן".
בינואר 2018, יעלה בקוריאה סרט הלייב אקשן החדש שכתב וביים, "פסיכוקינזיס" – קומדיית אקשן פנטסטית בכיכובו של ריו סונג-ריונג ("נס בתא מספר 7"). בדומה לסרטו המצליח, גם ב"פסיכוקינזיס" מסופר על אב שמנסה להציל את בתו מצרות, אלא שהפעם הוא חמוש בכוחות על שמאפשרים לו לעשות הרבה בלגן. נראה כיף!
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה בקרוב!, ג'יי-פופ, ג'יי-רוק, יפן, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, צילום, קולנוע קוריאני | כתיבת תגובה

אפלה, מרהיבה ומצמררת: "דארק", סדרת המד"ב הגרמנית של נטפליקס, כובשת פסגה חדשה בין הררי הנרטיבים שעוסקים במסע בזמן

לקראת סוף 2016, נטפליקס שחררה את שמונת הפרקים של "The OA". אחת מסדרות המד"ב המקוריות, המוזרות והמפעימות שעלו על המרקע, שקשה להאמין כי הייתה מקבלת אור ירוק בכל פלטפורמה טלוויזיונית אחרת. כמעט שנה חלפה מאז היצירה המרגשת של בריט מרלינג וזאל בטמנגלי ונטפליקס הטילה פצצה נוספת: "דארק" – סדרת מד"ב מרהיבה מגרמניה, שכובשת פסגה חדשה בין הררי הנרטיבים שעוסקים במסע בזמן.
על פניו, חובבי מסעות בזמן, יקומים מקבילים ומציאויות חלופיות, לא יכלו לבקש תקופה טובה יותר לחיות בה. אם בניינטיז יכולנו לקושש איזו "גולשים בזמן" או "מעבר למראה" בערוץ הילדים, כיום אפילו ה.ג'. וולס היה חוטף מיגרנה. "נובמבר 1963", "אגדות המחר", "תדר", "טיימלס", "עושים היסטוריה", "איש העתיד" – נראה כי אף אחד לא רוצה להישאר יותר בהווה. האמת? לא ממש מפתיע. אלא שמורגן ספרלוק הראה מה קורה לאדם שאוכל רק מזון מהיר במשך חודש, וזה בדיוק מה שקורה לחובב מד"ב שמואבס בג'אנק טלוויזיוני. אמנם לא כל קציצה היא בהכרח מק'דונלדס – כפי שהוכיחו הסדרות בכיכובם של ג'יימס פרנקו וג'וש האצ'רסון – אבל כשמגיעה מנת שף אמיתית, טעמם התפל של המנות האחרות רק מתחדד. ו"דארק" היא ללא ספק מנת שף.
באראן בו אודאר ויאנטייה פריס, הם הכוח היצירתי שעומד מאחורי סדרת המד"ב הגרמנית הראשונה בהפקת נטפליקס. סדרה שמפתה במיוחד להשוות להצלחה אחרת של ענקית הסטרימינג, "דברים מוזרים". הסיבה לכך היא קווי הדמיון המובהקים שמשותפים להן: שתי הסדרות מתרחשות בעיירה קטנה בה כולם מכירים את כולם; בשתיהן נעלם ילד קטן בנסיבות מסתוריות; שתיהן מתחקות אחר עולם הילדים והמבוגרים בצל האירוע; שתיהן כוללות אתר סודי שמתרחשות בו פעילויות עלומות; ושתיהן ספוגות באווירה על טבעית עם בעיות תאורה חמורות. ובכל זאת, יש ביניהן הבדלים. ראשית, "דארק" מציעה תמונת עולם אכזרית, חולנית ומצמררת יותר ובשונה מ"דברים מוזרים", היא אינה עוסקת ב"איפה" אלא ב"מתי". היא עוסקת בזמן.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, טלוויזיה, מדע-בדיוני ופנטזיה | כתיבת תגובה

שלושה בטירה אחת ~ ארמי האמר מקריא את העמודים הראשונים מתוך "קרא לי בשמך" ~ איזבל הופר היא גברת הייד ~ הכישוף המענג של דאפי

~
1. Lying Bodies / בימוי: תומאזו לנדוצ'י / איטליה / 2015
באופן אישי, מעולם לא מצאתי את הקולנוע הישראלי כסקסי או חושני במיוחד. זה לא שאין עיסוק בסקס ומיניות בקולנוע המקומי לדורותיו, אבל איכשהו הוא כמעט תמיד נראה לי סליזי, מביך או מנוכר ועצוב כזה. יש לכך סיבות מגוונות, החל מהחזון האסתטי המוגבל של היוצר וכלה בתגובה הרגשית או האינטלקטואלית שהוא מבקש לעורר במכוון באמצעות המבע הקולנועי. עם זאת, העובדה שסצנת השלישייה ב"דיזנגוף 99" הייתה ונותרה "הסצנה הארוטית הכי טובה בקולנוע הישראלי" (לדברי אבנר שביט, במאמר לרגל 30 שנים לצאת הסרט), אומרת לא מעט בנדון.
כשמדברים על קולנוע שמשרטט על הבד תשוקה ושחרור מיני, אני מיד חושב על זה הצרפתי, הלטינו-אמריקאי, הספרדי והאיטלקי. אולי כי זה לא רק נראה טוב אלא גם נשמע טוב. הצרפתית הסמיכה או הספרדית המתגלגלת תמיד נשמעות מפתות ולוהטות יותר משפות אחרות, בטח יותר מעברית. מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו אומר "משק בית לשלושה" במקום מאנז'-א'-טרואה?
בין אם אלו שלושת החולמים של ברטולוצ'י, ובין אם זו טילדה סווינטון אוכלת צוהריים ב"אני, אהבה" של גואדנינו, הבמאים האיטלקים בהחלט יודעים חושניות מהי. על רקע זה, עלילת סרטו הקצר של תומאזו לנדוצ'י נראית כמעט כדבר שבשגרה. כך נראים חייהם של צעירים באיטליה! לנדוצ'י אגב, היה לעוזרו האישי של גואדנינו ב"גלים גבוהים", ועל אף שסרטו המצורף נעדר את הוויטאליות המסחררת של המאסטר האיטלקי, טביעת אצבעו בכל זאת ניכרת בעיצוב הגרנדיוזי הציורי ובסקס אפיל של הדמויות היצריות.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה בקרוב!, מוסיקה, סרטים קצרים, קולנוע איטלקי, קולנוע צרפתי | כתיבת תגובה