תיהנו, תאהבו ורוצו מהר: הדרמדי הנפלאה של כריסטוף הונורה עושה חשק להתאהב [פסטיבל ירושלים 2018]

לפעמים הבעת פנים של צופה באולם קולנוע שווה אלף מילות ביקורת. קחו אותי למשל. מספיק היה לקלוט את החיוך המטופש שהתנחל בפני לאורך הצפייה בדרמדי החדשה של כריסטוף הונורה, כדי להסיק שהתמוגגתי ממנה קשות. מבין הסרטים הרבים שפקדתי במהלך המהדורה ה־35 של פסטיבל קולנוע ירושלים, "תיהנו, תאהבו ורוצו מהר" היה האחד שענה על מלוא ציפיותיי וחטף את לבי מבלי להזיע.

הונורה הוא קולנוען צרפתי ותיק ופורה. מבין תריסר היצירות שכתב וביים במהלך 16 השנים האחרונות, הוא זכה להתמודד בתחרות המרכזית של פסטיבל קאן עם שני פיצ'רים: "שירי אהבה" (2007), סרט מנאז'־א־טרואה־ביסקסואלי־מוסיקלי עם לואי גארל; ו"תיהנו, תאהבו ורוצו מהר" מן השנה הנוכחית, אשר ביקש לעצמו גם את פרס הדקל הקווירי.

קל להבין מדוע סרטו החדש צלח את המשוכה הלקטורית. זו יצירה בשלה, מהנה וקומוניקטיבית של יוצר עם מגע אנושי ויכולת מרשימה לאזן בין הטראגי לקומי. עלילתו מתנהלת בשני מוקדים. את המרכזי שבהם מוביל ז'אק טונדלי (פייר דלאדונשאן), סופר ומחזאי פריזאי בן 35. אב רווק לילד קטן, המבלה את זמנו הפנוי בחיזור אחר בחורים ורביצה בדירה של שכנו המבוגר, מתייה (דניס פודלידס) – עיתונאי משופם ונרגן, החובב גברים בפני עצמו. את המוקד השני מוביל ארתור (וינסנט לקוסט), ביסקסואל בן 22 המתגורר עם שותף בחצי האי בריטאני. בעוד שלאור יום הוא משתעשע עם חברתו, בלילות הוא רודף אחר סקס מזדמן עם גברים. מפגש אקראי בין השניים בחשכת אולם הקולנוע, מוביל לפרק חדש בחייהם ולאהבה קסומה שתפורר את לבכם לסוכר חלב. אלא שיש בעיה קטנה: לז'אק טונדלי יש איידס. והשנה היא 1993.

מודעות פרסומת

חינוך פריזאי: הדרמה היפה והמרגשת של ז'אן־פול סיווראק תדבר אל ליבו של כל סטודנט לקולנוע [פסטיבל ירושלים 2018]

זוג צרפתי צעיר ויפה כרוך יחדיו במיטה. פריים רומנטי־מלנכולי בשחור־לבן לוכד אותם ברגע של חוסר ודאות, כאשר כל אחד מהם תוהה בנפרד על העתיד לבוא. הוא, חולם על חייו כסטודנט בבית־ספר לקולנוע בפריז. היא, חרדה לגורל הזוגיות שלהם אחרי עזיבתו הצפויה לעיר האורות. הם מדברים על השמש.

כפי שאמרו חכמינו, "אין שני לרושם ראשוני" וכבר מהשניות הראשונות של "חינוך פריזאי" ידעתי שאני עומד ליפול בקסמו. אף־על־פי שנדמה כאילו צץ משומקום, למעשה זהו סרטו הארוך התשיעי של הבמאי־תסריטאי הצרפתי ז'אן־פול סיווראק. הוא הוקרן בבכורה במסגרת "פנורמה" בפסטיבל ברלין, ובירושלים הוא מתמודד על פרס קרן גבריאל שרובר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

צרפת היא כידוע מקום הולדתו של הקולנוע, ועבור סינפילים מדופלמים אין פנטזיה נחשקת יותר מללמוד אודותיו בפריז. העיר הרומנטית והצעירה־לנצח שהפכה לחלק בלתי נפרד מסרטי הגל החדש בשנות ה־60 (שרוחו מנשבת על השוטים המעודנים של "חינוך פריזאי") והוטבעה בזיכרון הקולקטיבי כרקע לזוגות אוהבים, למחאות נעורים, לתרבות ואמנות, לאופנה עילית, לוויכוחים פילוסופיים, לעלילות של פטריק מודיאנו ולהפוגות קפה ומאפה.

אטיין (אנדרניק מאנה, בתפקיד מרכזי ראשון בקולנוע), ממלא כל פיקסל פנוי בשיערו הארוך ובפניו הממיסות. כבר זמן רב שלא ראיתי דמות ראשית שהמצלמה כה מאוהבת בה. הוא מעשן, הוא שותה, הוא מזיין, הוא חושב, הוא צועד, הוא מאזין למוסיקה, הוא מחייך בביישנות, הוא מתבונן בדברים. בין לבין יש גם עלילה וזו מתארת את תהליך התאקלמותו של אטיין בבית הספר הפריזאי.

דרמה חדשה לפרוטז'ה של טרנס מאליק ~ רומן מולטי־ז'אנרי שאפתני של כוכב הספרות האיסלנדית ~ סרט קצר מבמאי להיט האימה "תורשתי" ~ אליזבת מוס משוטטת ברחובות לצלילי מקס ריכטר

1. ילד של יום שישי: טאי שרידן וקיילב לנדרי ג'ונס מאחדים כוחות בדרמה של איי. ג`יי. אדוארדס

7 שנים לאחר שיצא לאקרנים, סרטו זוכה דקל הזהב של טרנס מאליק "עץ החיים" יופץ במהדורת בלו־ריי מורחבת של חברת קריטריון. הסרט, שיהיה זמין לרכישה החל מה-28 באוגוסט, יכלול לא פחות מחמישים דקות נוספות של צילומים, שימתחו את הדרמה הקוסמית של הבמאי האפי ליצירה באורך 188 דקות!

"עץ החיים" היה גם לתחנה הראשונה בקריירה של טאי שרידן, עת גילם את אחד הילדים הצעירים לבית משפחת או'בריין. בגיל 21, שרידן יכול לחרוט לא מעט פסים בחגורת ההישגים שלו, כמי שעבד גם עם ג'ף ניקולס ("הסיפור של מאד"), דייוויד גורדון גרין ("ג'ו"), בריאן סינגר ("אקס-מן: אפוקליפסה") ולאחרונה עם סטיבן ספילברג, בסרט האקשן "שחקן מספר אחת".

איי. ג'יי. אדוארדס נטל גם הוא חלק ביצירת "עץ החיים", בתפקיד יועץ אמנותי. בהמשך, שימש כאחד העורכים בסרטיו הבאים של מאליק, "אל הפלא" ו"אביר הגביעים"; ובשנת 2014 ביים סרט בהפקתו של מאליק "המלאכים הטובים", אשר עסק בילדותו של אברהם לינקולן. טביעת האצבע הייחודית של המנטור ניכרת גם באסתטיקה של אדוארדס, שצילם את סרטו הראשון בשחור־לבן עם שפע של שוטים מרחפים, זוויות משונות ונוכחות בלתי פוסקת של טבע ואור, על רקע וייס־אובר הנפרש לכל אורכו.

Thank You: דיווחים מסוגננים על נון־איוונטס בקובץ מיקרו־סיפורים מהנה מאת זאכרי ג'רמן [להורדה חופשית]

שועלי רשת סקרנים הלוקים בחיבה למילה הכתובה, התקשו לפספס את הקהילה הספרותית שצמחה בשולי האינטרנט בסביבות 2010. חבורה של סופרים ומשוררים צעירים שפרסמו במגזינים אינטרנטיים, אתרים אישיים והוצאות אינדי קטנות את יצירותיהם: סיפורים קצרים, נובלות ורומנים רזים בעלי זיקה עמוקה לתרבות המקוונת, שנטו לתאר את חיי היומיום, הריקנות והקשרים של דמויות בתחילת שנות העשרים. ספרות אלטרנטיבית (או בקיצור אלט ליט) שביקשה לנסח דרכי הבעה שונות – טון, סגנון ומבנים שהתאפיינו לעיתים בלאקוניות, ניכור, כנות, אינפנטיליות, שטיחות או אבסורד – ונתקלה באוהדים נלהבים לצד מבקרים לעגנים שראו בה תוצר של היפסטרים גרפומנים, משעממים ונרקיסיסטים.

טאו לין ("Eeeee Eee Eeee", "ריצ'רד ייטס") הוכתר לקול הדומיננטי והמשפיע בחבורה, שכללה גם את: זאכרי ג'רמן, סם פינק, סטיב רוגנבוק, סקוט מקלנהן, מרי קאלוויי, xTx, ברנדון סקוט גורל, הייקו ג'וליאן, נואה סיסרו, ג'ורדן קסטרו ואחרים. בשנת 2014 ראתה אור האנתולוגיה "40 [סופרים] שכנראה ימותו לפני [גיל] 40", שנועדה לערוך היכרות עם התנועה הספרותית האינטרנטית ומגוון הקולות שפעלו בה. בסוף אותה שנה פורסם באתר "גאוקר" מאמר שהכריז על מותה של האלט ליט, בעקבות האשמות חמורות שצצו כנגד כותבים ועורכים מוכרים בסצנה (שבהמשך זכו גם לכתב הגנה).

למרות דעיכת השיח בפלטפורמות החברתיות ונטישת מעוזים רלוונטיים ברשת, שסימנו את התפוררות המותג הקהילתי, כמה מן הסופרים המזוהים עם האלט ליט עדיין בועטים. טאו לין לדוגמא, הוציא השנה את ספר העיון הממוארי "טריפ: סמים פסיכדליים, ניכור ושינוי", המשלב את סיפור התמכרותו לכדורים עם מחקר על רעיונותיו של הביולוג, הסופר ואליל ההיפים טרנס מק'קנה; סם פינק פרסם לאחרונה את צמד הנובלות ההומוריסטיות "שעות הזבל" ו"מגלן לבן"; סקוט מקלנהן שחרר אשתקד את הרומן "ספר שרה"; ובשנת 2015, זאכרי ג'רמן הפיץ את קובץ הסיפורים הקצר "תודה".

פיל יושב: סרט ראשון ואחרון לבמאי סיני מבטיח ששם קץ לחייו בגיל 29 ~ תרבות האנדרגראונד של צעירי סין ~ הדת החדשה ~ טיול לילי בהונג קונג

~

1. An Elephant Sitting Still: סרטו הראשון והאחרון של הבמאי הסיני המנוח, הו בו

הו בו (Hu Bo), סופר ובמאי קולנוע, נולד בשנת 1988 בג'ינאן, עיר הבירה של מחוז שאנדונג בסין. במהלך הקריירה הספרותית שטיפח תחת שם העט הו צ'יין (Hu Qian), פרסם את קובץ הסיפורים והנובלות הקודר "Big Crack" וכן את הרומן "Bullfrog". בהמשך למד בימוי באקדמיה לקולנוע של בייג'ינג, ובשנת 2014 ביים את הסרט הקצר "Night Runner" (שזמין לצפייה באתר יוקו).

בפברואר השנה, הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין סרטו הראשון באורך מלא "An Elephant Sitting still". דרמה אפית באורך ארבע שעות – אותה כתב, ביים וערך – המתחקה אחר מספר דמויות אבודות ונמלטות המפתחות אובססיה כלפי העיר מנג'ואולי. עיר בצפון מזרח סין, שיש המספרים כי פיל יושב בה ומתעלם מן העולם. הסרט זכה בפרס פיפרסקי, גרף שבחים מקיר לקיר (היו שטענו כי לא רחוק היום בו "ייזכר כאבן דרך בתולדות הקולנוע הסיני") והעלה את הבמאי שלו על הפדסטל. אלא שהו בו תלה את עצמו בדירתו ב-12 באוקטובר 2017, כשהוא בן 29 בלבד, ובכך שם קץ לחייו ולקריירה הקולנועית המזהירה שיועדה לו.

אין ספק כי ההילה הטראגית שאופפת אותו, ההייפ הביקורתי והשאפתנות הסינמטית, הופכים את "פיל יושב" לאחד מסרטי הביכורים הבולטים והמסקרנים של 2018. יש לקוות שנמצא אותו בירושלים.

סיפורי טוקיו: זמן לסושי ~ גאקוריו אישי חוזר לתת בראש עם 'פאנק סמוראי סלאש דאון' ~ נובלה דיסטופית מאת יוקו טאוודה ~ הבית של משפחת טזוקה

~

1. זמן לסושי: ריקודים ומחולות ברחובות טוקיו בסרטון האנימציה המחורפן של דיויד לבנדובסקי

בשנת 2011, האמן דיויד לבנדובסקי העלה לערוץ חדש ביוטיוב סרטון באורך 48 שניות. "הולך לחנות". הסרטון הציג מדרכה לאור יום עליה צועדת בקופצנות אלסטית מגוחכת דמות עירומה, המנופפת בזרועותיה אנה ואנה. הסרטון צבר עד כה קרוב ל-30 מיליון צפיות. בשנת 2013, דיויד לבנדובסקי העלה סרטון נוסף, הפעם באורך 101 שניות. "מאחר לפגישה". הסרטון הציג את אותה דמות עירומה, מדלגת מן הסופרמרקט אל הרחוב, נוהגת במכונית ולבסוף מרחפת אל הרקיע כשהיא אוחזת בבלונים. הסרטון צבר עד כה קרוב ל-40 מיליון צפיות.

ההצלחה הובילה את לבנדובסקי לשחרר מרצ'נדייז על-פי הדמויות המעורטלות שיצר, וכן ספר במהדורה מוגבלת בשם "יוטיוב אינבוקס" המכיל את כל ההודעות הפרטיות שהצטברו בתיבת האינבוקס שלו לאורך 7 שנים, בעקבות הסרטונים הפופולאריים. פרט לכל אלו, לבנדובסקי, המתגורר בלוס אנג'לס, יצר וידיאו קליפים (לרבות אחד בכיכובו של אלייז'ה ווד) וסרטים קצרים נוספים, וכן לקח חלק ביצירת האנימציה לסרטי המד"ב "טרון: המורשת" ו"אבדון". לפני פחות משנה, הוא העלה לרשת סרטון נוסף מסדרת דמויות הגומי המרקדות. "זמן לסושי". מוקד ההתרחשות: טוקיו. אפשר רק לדמיין מה הן יעשו כשיגיעו לירושלים!

באהבה, סיימון .vs להמציא מחדש את מרווין: האם כבר אי אפשר לראות סרט על צעיר לבן פריווילגי מבלי לחשוב שאולי הוא לא סובל מספיק בכדי לסחוט ממני אמפתיה?

בסוף השבוע ננעלה המהדורה ה־13 של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בסינמטק תל אביב. זוהי השנה הראשונה בה הופקד ניהול TLVFest בידי גיל סימה, לאחר פרישתו המתוקשרת של יאיר הוכנר מן התפקיד. הוכנר, שייסד את הפסטיבל ונואש מן המאבק הסיזיפי לקבלת תקציבים, לא נטש את הגזרה לחלוטין ועבר לכהן כמנהל האמנותי.

הפסטיבל כלל השנה לא מעט בחירות יפות, שלוקטו בין השאר מפסטיבלי הקולנוע שהתקיימו בקאן, ברלין, ונציה ובוסאן. תחת קורת גג אחת, ניתן היה למצוא השנה את הזוכים בפרסי טדי ("טינטה ברוטה"), הדקל הקווירי ("120 פעימות בדקה") האריה הקווירי ("להמציא מחדש את מרווין") והאוסקר לסרט הזר ("אישה פנטסטית"); לצד יצירות מסקרנות מן העת האחרונה כמו "קצה הנהר" של איסאו יוקיסאדה; "מלילה: פרח הפרידה" של אנושה בוניאוואטנה ו"באהבה, סיימון" של גרג ברלנטי.

בפתיחת ההקרנה השנייה של "להמציא מחדש את מרווין", התוודה יאיר הוכנר כי סוף סוף הוא זוכה להגשים את חלומו להציג בפסטיבל סרט עם איזבל הופר. אני יכול להבין אותו. הסרט מהווה שיתוף פעולה נוסף של הופר עם הבמאית הצרפתייה אן פונטיין, מאז "הסיוט הגרוע ביותר שלי". בניגוד למה שסברתי בתחילה, "להמציא מחדש את מרווין" איננו עיבוד לרומן האוטוביוגרפי "הסוף של אדי" (או בתרגום ישיר: "לגמור עם אֶדִי בֶּלְגֶל") שכתב הסטאר הצעיר של הספרות הצרפתית, אדואר לואי. הקשר בין היצירות הוכחש על־ידי הסופר, על אף הדמיון המדהים ביניהן (אפילו בסצנת הפתיחה!).