הו לורדי: סרט אימה קצר במוסקבה ~ פרק ראשון מתוך רומן ההתבגרות הגאה של פטריק נס ~ בקתת הפחד ~ הזהות הקווירית של "קאב ספורט"

~
1. Pyotr495 / בימוי: בלייק מוסון / קנדה, גרמניה / 2016
נכון לשנה זו, 23 מדינות ברחבי העולם מאפשרות רשמית לקיים נישואים אזרחיים בין בני אותו המין. הולנד (כמתבקש?) הייתה הראשונה להשליך את הפתיתונים, כשהשנה הצטרפו לחגיגה גרמניה, מלטה וטאיוואן, שעתידה להפוך למדינה הראשונה באסיה המכירה בנישואים חד-מיניים. כמו כן, ישנן מדינות נוספות המאפשרות לעשות זאת בחלק מן האזורים, כמו מקסיקו ואוסטרליה.
בישראל אפשר בינתיים רק לחלום שדבר כזה יקרה. כאשר ההומוסקסואל המוצהר הראשון שנבחר לכהן כחבר כנסת במפלגה ימנית (חה!) בורח מהמליאה בעת הצבעה על חוקים פרו-להט"בים; כאשר הכנסת דוחה פעם אחר פעם את הצעת חוק הפונדקאות; כאשר המדינה מודיעה לבג"ץ כי היא מתנגדת לאימוץ ילדים בידי זוגות הומואים ולסביות מחשש להעמיס עליהם "תחושה של חריגות" או כאשר היא מתחייבת בפני רוסיה שלא לאפשר ללהט"בים לאמץ ממנה – לא קשה להסיק שעתיד ורוד לא הולך להתרגש עלינו בקרוב.
לא מנחם אמנם, אבל אנחנו עוד במצב טוב יחסית למקומות אחרים בעולם בהם להט"בים מושתקים, נרדפים או עומדים בפני סכנת חיים של ממש. השנה החלו להצטבר עדויות מזעזעות על רדיפה של הומואים בצ'צ'ניה; בעוד רוסיה כבר מזמן הפכה סינונימית ל"הומופוביה", אחרי העברת החוק שאוסר על הפצת "תעמולה הומוסקסואלית" – מטרייה שקרית, רחבה ומגוחכת שנועדה לסתום את הגולל על דיון בזכויות להט"בים ולהעלים קהילה שלמה מן המרחב הציבורי, בבחינת אם לא מדברים על זה, אזי זה לא קיים. הרוח הרעה שמנשבת ברחובות רוסיה, הובילה למעשי אלימות והתעללות מתועדים כנגד צעירים להט"בים שחייהם הפכו לגיהינום.
להמשיך לקרוא
מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בקרוב!, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, מוסיקה, ספרות גאה, ספרים שצריך לתרגם, סרטים קצרים, קולנוע איסלנדי, קולנוע קנדי | כתיבת תגובה

אקי-נו 2017: סרט פלישת חייזרים של קיושי קורוסאווה, החדשים של נעמי קוואסה ומיווה נישיקאווה ודרמה בהשראת עבודה של סופי קאל הם חלק מן הסרטים שיככבו במהדורה השניה של פסטיבל הקולנוע היפני בסינמטקים

זו השנה השנייה ברציפות בה מתקיים פסטיבל אקי-נו בסינמטקים ברחבי הארץ – פסטיבל קולנוע יפני עכשווי שעושה את הלא ייאמן ומביא לישראל תשעה סרטים חדשים שעלו בבתי הקולנוע ביפן במהלך השנתיים האחרונות. למעט סרט אחד שעלה גם בפסטיבל חיפה, כל השאר יערכו את בכורתם המקומית באירוע הקולנועי המשמח שאצר מנהל סינמטק חולון, רוני מהדב-לוין, בתמיכת שגרירות יפן בישראל וקרן יפן.
הפסטיבל, שנפתח אתמול וינעל ב-31 באוקטובר, כולל כמה בחירות מעניינות ואקלקטיות, החל מדרמות וקומדיות משפחתיות, וכלה במותחנים פסיכולוגים ומדע בדיוני. בניגוד להחלטה הביזארית משנה שעברה, הפעם כל סרטי הפסטיבל יוצגו בסינמטקים השונים (כך שחסכני הדלק והבייביסיטר יהיו מרוצים). כמו כן, לצד הקרנות סרטים יערכו בסינמטקים מגוון הרצאות, סדנאות ואירועים מיוחדים סביב תרבות יפן.
להן רשימת היצירות הקולנועיות שיעלו לאורך שמונת ימי הפסטיבל, בסדר אקראי. הואיל וב"אהבתה מרתיחה את מי האמבט", "גוקורוקו" ו"ההתנצלות" כבר צפיתי, אוכל לחלוק לגביהם כמה רשמים אישיים.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה בקרוב!, פסטיבלי קולנוע, קולנוע יפני | כתיבת תגובה

מפוצלים: מה המקום של הטלוויזיה המסחרית בישראל בעידן ה"פיק טי.וי" ומה יאלצו לעשות הערוצים החדשים בממיר בכדי לשרוד?

התנועה הטקטונית של ערוצי הטלוויזיה המסחרית בישראל, שתתרחש ב-1 בנובמבר, היא רגע חשוב בתולדות המסך הקטן שלנו. כלומר, הוא יכול היה להיות חשוב באמת, אילו השינוי לא היה מסתכם ברולטת מספרים בממיר וניסיון מגושם למיתוג מחדש עם אותן תוכניות משומשות.
לאנשים שאוהבים טלוויזיה, שמושקעים בתכנים המלהיבים שבכוחה לספק – על אף הגודש המגוחך שמטביע את שעות הפנאי ומאיים להציף גם אזורים אחרים בחיי היומיום, כפי שמאבחן המערכון המדויק של CollegeHumor – יש קושי לדבר על טלוויזיה מסחרית. הסיבה לכך היא שבבסיסה, הטלוויזיה המסחרית לא שואפת לייצר אמנות או בידור בעל ערך מוסף. היא רוצה רייטינג ואין לה בעיה להסתמך על המנגנונים הכי פחות מתוחכמים על מנת להשיג אותו. כמובן שכל ערוץ בממיר ובאינטרנט רוצה למגנט אליו כמה שיותר גלגלי עיניים. זה לא שערוצי מנויים כמו נטפליקס או HBO אינם חפצי רייטינג. שניהם מבטלים תוכניות אם המספרים לא מסתדרים. אך ההבדל הוא במודל הכלכלי שבתורו משפיע על אופי התכנים עצמם.
בעוד ערוצי הברודקאסט (2 ו-10 לדוגמא), משדרים לכלל האוכלוסייה בחינם – מה שמאלץ אותם להסתמך בין השאר על הכנסות מפרסומות שנקבעות על-פי מדד הרייטינג – ערוצי הנישה בכבלים ובלוויין משדרים לקהל מנויים בעלות חודשית ידועה מראש, מה שמאפשר להם לממן תכנים מבלי להסתמך על מפרסמים. בהתאם לכך, ערוצי הברודקאסט מבקשים לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר – על תוכנית בידור בפריים טיים להיות מותאמת לצפייה עבור בני 8 ובני 80 – בעוד ערוצי הנישה פונים לקהל ספציפי שתר אחר תוכן ייעודי: תוכניות לילדים ונוער, סדרות איכות מקוריות וזרות, ספורט, סרטים וכד'.
לערוצי הנישה של הוט ויס יש לכאורה יותר מרחב תמרון הודות לסדרות דגל פופולאריות המשמשות חסם מעבר שלוכד את הצופים במגרש שלהם. עדות לכך ניתן למצוא בדו"ח הועדה המייעצת להסדרת הרגולציה על שוק השידורים, שהופץ אשתקד, לפיו "חברי הוועדה סבורים כי הפקות המקור, פעמים רבות, הן התורמות העיקריות לבידול של הספקים זה מזה. קיימות לכך כיום דוגמאות בולטות – 'זגורי אימפריה' היא אחד המותגים החזקים המקושרים להוט, בעוד 'פאודה' ממתגת את יס. ניתן לראות כי ספקי התוכן מכוונים את קשירת המותגים, למשל בפרסום החברות שנעשה על ידי כוכבי ההפקות המובילות ובעיצוב ושיווק התכנית בצבעי החברה". במצב כזה, ערוצי הנישה יותר פתוחים לניסוי וטעייה שכן אם משהו נכשל, הסיכון שבעל המנוי יוותר על צפייה כוללת בערוץ או בספּק הוא נמוך יחסית. יחד עם זאת, סדרות פופולאריות עלולות להיות חרב פיפיות במידה והספק גודע את שידורן כפי שקרה למשל עם "Oboy", כתוצאה מהסכסוך המתוקשר שפרץ בין החברה המפיקה את הסדרה לבין יס.
בערוץ 2 לעומת זאת, ברגע שקהל לא צופה בתוכנית, הרווח הכלכלי מפרסומות עלול לצנוח. פחות הכנסות מפרסומות = פחות מזומנים להפקת תוכניות = פחות רווחים לבעלי המניות. גם אם לוקחים בחשבון את הרווחים שבמכירת פורמטים וזכויות שידור לערוצי טלוויזיה בעולם, לא מופרך להניח שהטלוויזיה המסחרית בישראל מתנהלת בפחד. היא פוחדת מהצופים שלה, מאותו קונצנזוס ארצישראלי מדומיין שחרון אפו, המאיים להתפרץ בכל רגע בגין סיבה זו או אחרת, יוביל לנטישה ולכרסום באחוזי הרייטינג. לא בכדי מכונה ערוץ 2, "מדורת השבט".
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, טלוויזיה, יפן | 3 תגובות

סרט קצר לפּייק יונג-ווק ~ תעשיית זיופי האופנה בקוריאה ~ זיכרונות של רוצח ~ בתי קפה בסיאול בהשראת הרוקי מורקמי

~
1. Seoul Tour / בימוי: פייק יונג-ווק ("ווקי") / דרום קוריאה / 2016
אחד הז'אנרים האהובים עלי בקולנוע הוא זה של סרטי ערים. לא, לא "סרטי הרים" – אותה סוגה קולנועית נשכחת שהתמקדה בטיפוס הרים והפכה את לני ריפנשטאהל לכוכבת. סרטי ערים – יצירות קולנועיות בהן דמויות משוטטות או מטיילות בעיר כלשהי ומדברות על דברים, שותות קפה ועושות קניות. הקונספט הזה מאפשר היכרות אינטימית לא רק עם הדמויות, אלא גם עם הערים האטרקטיביות שאתה חוקר ביחד איתן (בייחוד אם הן אסיאתיות). זה לא צריך להיראות כמו פרסומת תיירות נוסח סרטיו האירופאים של וודי אלן, אבל אתה יודע שזה עובד ברגע שגם אתה רוצה להיות שם. כמובן שלא מדובר בז'אנר רשמי, ובכל זאת.
כך למשל, יצא שחיבבתי קצת יותר מדי את הדרמה הרומנטית של אמילי טינג, It's Already Tomorrow in Hong Kong, שמשרטטת מערכת יחסים בין צעירה סינית-אמריקאית המגיעה להונג קונג, לבין בחור אמריקאי שמתגורר בעיר ונחלץ לעזרתה בעת משבר. מצד אחד, סיפור על הגבר הלבן שמראה לאישה הסינית את הונג קונג הוא דבר די משעשע על רקע תרבות ה-PC. מצד שני, שני השחקנים התחתנו לאחר הופעתם בסרט כך שבדיעבד הוא לכד משהו אמיתי שניצת ביניהם. חוץ מזה, הוא כולל שיר חמוד של "מיי ליטל אירפורט", שזו כבר נקודה לזכותו.
אם גם אתם חובבי סרטי סיורים בערים אסיאתיות, מומלץ להעיף מבט בסרט העלילתי הקצר של הבמאי הקוריאני פּייק יונג-ווק, "Seoul Tour". הסרט מתאר את מסעם הלילי של שלוש דמויות צעירות ברחבי סיאול, אחרי לילה של שתייה מופרזת. למען האמת, הוא לא עונה להגדרה הקלאסית של סרט ערים – אם כבר, הוא בן דוד של ז'אנר סרטי המסע – אבל גם זה קונספט שאני מאוד מחבב. הדיאלוגים אמנם לא מספיק מלוטשים והעיר לא מספיק נוכחת, אבל יש בו דמויות סימפטיות וטון נעים ובחור קוריאני שלא מפסיק להקיא. די נחמד בסך הכל.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה אופנה, בקרוב!, ספרות היא רכילות, סרטים קצרים, קולנוע קוריאני | כתיבת תגובה

פרנץ'-פוסט: תן לגופות להשתזף ~ סרט קצר למישל גונדרי ~ ילד הפלא של הספרות הצרפתית בשיחה עם טאש אוו ~ ברטרנד מנדיקו מביים וידיאו קליפ לקליפסו ולואה

~
1. הלן קאטה וברונו פורזאני חוזרים להפציץ את המסך עם "Let the Corpses Tan"
עם כל סרט נוסף שהם מעצבים תחת ידיהם, הלן קאטה וברונו פורזאני חוצבים את מעמדים בז'אנר סרטי האימה האמנותיים כיוצרי פולחן שלא ניתן להתעלם מהם. הצמד הצרפתי הנשוי, אשר מתגורר בבריסל, נודע בזכות יצירות ניאו-ג'יאלו היפר מסוגננות כדוגמת "Amer" (2009), שזכה במועמדות לפרס מגריטה (המקבילה הבלגית לפרס הסזאר) עבור הסרט הטוב ביותר; ו"The Strange Colour of Your Body's Tears", שהוקרן בבכורה בפסטיבל לוקרנו 2013. האקסס הסגנוני שלהם – מחווה לסרטי האימה האיטלקיים משנות השישים והשבעים – עשוי להיות נורא מתיש, עמוס ומסחרר חושים כך שרצוי להגיע לסרטיהם בערנות מרבית ובמוד הנכון.
לאחרונה הם חזרו לפסטיבל השוויצרי עם "Let the Corpses Tan". עיבוד לרומן פשע צרפתי משנת 1971, שכתבו יחד ז'אן-פטריק מנשט וז'אן-פייר בסטיד. עיירת רפאים, 3 רוצחים, שק זהב ואורגיה של אקדחים מככבים בסרטם השלישי, שמתאפיין הפעם בלוק מערבוני מחוספס. כמו תמיד, כשזה מגיע לכרזות הסרטים שלהם, קאטה ופורזאני מוכיחים שאין להם מתחרים.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, ספרות גאה, ספרות היא רכילות, ספרים שצריך לתרגם, סרטים קצרים, קולנוע צרפתי | כתיבת תגובה

פסטיבל חיפה 2017: מה כדאי לראות?

המהדורה ה-33 של פסטיבל הסרטים חיפה תצא לדרך בחול המועד סוכות, החל מה-5 ועד ה-14 באוקטובר. לאורך 10 ימי הפסטיבל, שיפתח עם "בלייד ראנר 2049", יוקרנו קרוב ל-200 יצירות קולנועיות בשלל מסגרות ייעודיות. את הפסטיבל ינעל סרטו של ערן ריקליס, "מסתור", המבוסס על סיפור מתוך ספר המתח של שולמית הראבן, "החוליה".
לצד סרטיהם של מאסטרים מוערכים כמו הונג סאנג-סו, אנדריי זבייגינצב, פן-אק ראטאנארואנג, האחים טביאני, אנייס ורדה, לוקרציה מרטל, קלייר דני ואחרים, הפסטיבל יערוך הקרנות מיוחדות בעותקים משוחזרים לציון 50 שנה ל"הבוגר" של מייק ניקולס ו"יפהפיית היום" של בונואל. "טירוף בחצות" – המסגרת שהביאה לנו אשתקד את "נא" ו"רכבת לבוסאן", תמשיך לשבור את הטון המעט מבוגר של הליין-אפ עם סרטי אימה ומדע בדיוני. כמו כן, מסגרת חדשה, הכוללת לא פחות מעשרה סרטים, תוקדש להקרנת קולנוע סביבתי-אקולוגי.
בגזרת הקולנוע הישראלי יוקרנו 13 סרטים עלילתיים, 9 תיעודיים ו-42 סרטים קצרים ויצירות אנימציה. בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי, יתמודדו השנה: "אווה" לחיים טבקמן, "אל תשכחי אותי" לרם נהרי, "בית בגליל" לאסף סבן, "הבן דוד" לצחי גראד, "מונטנה" ללימור שמילה, "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" לגלעד אמיליו שנקר, "מוצא אל הים" לדניאל מן, "העדות" לעמיחי גרינברג ו"פוקסטרוט" לשמוליק מעוז. בתחרות הקולנוע התיעודי, יעשו זאת: "ארץ זרה" לשלומי אלדר, "ג'וזף וג'וזפין" לרונית טיאר, "דיבוקים" לרם לוי, "חדר ריק" לשירלי ברקוביץ', "מגידו", לאיציק לרנר, "שמנה", להלית לוי ו"תאוות בשרים" לאבנר מצליח.
באורח תמוה, הליין-אפ החיפאי פספס בענק כמה מהסרטים הכי מצופים לשנת 2017. בראש ובראשונה: "קרא לי בשמך", העיבוד של הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו ("אני אהבה") לרומן הגאה של אנדרה אסימן, אשר בתום הקרנתו בפסטיבל טורונטו העמיד את הקהל על הרגליים בתשואות רמות. זה מפתיע במיוחד לאור העובדה שבחיפה הוקרן אשתקד סרטו הקודם של גואדנינו, "גלים גבוהים". סרטים גאים נוספים שנעדרים מהרשימה הם: "120 פעימות לדקה" לרובין קמפילו, שזכה בפרס הגרנד פרי, הקוויר פאלם ופיפרסקי, בפסטיבל קאן; והדרמה "Beach Rats”, שזיכתה את אלייזה היטמן בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. ומה קורה עם "הריבוע"? הזוכה הגדול בפרס דקל הזהב. הסאטירה של רובן אוסטלנד על עולם האמנות בהשתתפות הכוכבת הגדולה של הרגע, אליזבת מוס, טרם הוקרנה בישראל אף על פי שסרטו הקודם, "כוח עליון", דווקא כן זכה להפצה.
כמו כן, כשלוקחים בחשבון כי החדשים של דני וילנב, יורגוס לנטימוס, דארן ארונופסקי, תומס אלפרדסון, סאלי פוטר, אילדיקו אניידי, שמוליק מעוז וכריסטופר לנדון יוקרנו ברחבי הארץ במקביל לפסטיבל או לפחות עד סוף השנה, קשה שלא לחוש אכזבה מסוימת לנוכח התמהיל הנוכחי, שאף כולל מחווה נטולת מעוף לדיוויד לינץ'. וגם: האם באמת אפשר לדבר על טירוף בחצות בלי "Kuso" לפליינג לוטוס מפסטיבל סאנדנס, או "Let the Corpses Tan” לברונו פורזני והלן קאטה מפסטיבל לוקרנו? ומה עם פצצת האקשן הקוריאנית, "The Villainess"? או מותחן הנעורים המסתורי, "Super Dark Times"?
אבל נו, גם אחרי האכזבות והתלונות, חובבי הקולנוע בישראל עדיין יוכלו למצוא בפסטיבל חיפה 2017 לא מעט סרטים שכדאי להמר עליהם. למקרה שאתם מתלבטים, להלן 20 כאלה.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה בקרוב!, פסטיבלי קולנוע | כתיבת תגובה

חי, צומח, דומם: "הצמחונית" מאת האן קאנג

באמצע שנה שעברה, אחייניתי הצעירה, שטרם מלאו לה גיל מצוות, גמלה בליבה החלטה כי תפסיק לאכול בשר מתוך התחשבות בסבלם של בעלי חיים. בעבור משפחה שעשן המנגל הסמיך הוא נשמת אפה, החלטתה התקבלה במורת רוח. הטונים עלו בעיקר בצוהרי יום העצמאות כשהילדה סירבה לעטר את צלחתה בכנפיים והמבורגר – אף על פי שעיניה ללא ספק התאוו לכך – וביקשה להסתפק בסלט או משהו בסגנון. אימא שלי, אישה בעלת כושר שכנוע בלתי מבוטל, ראתה את הברק בעיניה וניסתה לפרק את חומות ההגנה הרעועות שהעמידה, בפנותה אל ליבה ("אבל את אוהבת המבורגר!") ואל הרציונל שלה ("יחסר לך B12 – את תהיי חולה!"). בעודי מצלחת מנה שלא הייתה מביישת את ההגדרה המילונית של קרניבור, חשתי צורך עז להתערב. הבטתי באמי, שהחזיקה את קערת הבשר בציפייה, ובטון צדקני (שמאוחר יותר זכה לחיקויים לגלגניים מצדה) הכרזתי: "לילדה יש עקרונות. למה את רוצה לדרוס אותם? אם היא לא רוצה לאכול בשר, לא צריך להכריח אותה". הילדה הביטה בשנינו והכריעה במבוכה לטובת עמדתה המקורית. מאוחר יותר, היא ניגשה אלי ואמרה בשקט: "תודה שהגנת עלי, מקודם". זה היה נחמד. כיום, היא לא מפסיקה לטחון המבורגרים ושווארמות אבל זה לא העניין. העניין הוא שעל אף תרבות הצמחונות והטבעונות (שבשלב מסוים חשבתי להעלות בפניה לולא פרצופה המבועת של אמי) שהשתרשה לכאורה בעשור האחרון, החלטתו של בן אנוש להימנע מצריכת בשר היא עדיין טלטלה מסוימת בעבור בני משפחתו. קל וחומר כשמדובר באומה של קרניבורים כמו קוריאה, מה שמוביל אותי לרומן המדובר של הסופרת הקוריאנית האן קאנג, "הצמחונית".
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, קולנוע קוריאני | כתיבת תגובה