נוכלים עם סגנון: סם דה יונג באקספרימנט סינמטוגרפי ~ אופנוען מסתורי על מלאגוטי פאנטום ~ רומן ביכורים עסיסי לג'ון ווטרס ~ לואיזההה באלבום טכנו פּאנק פריזאי

שקר ורוד

סם דה יונג חוזר עם פיצ'ר שלישי ואסתטיקה מטריפה

הולנד היא אולי לא המדינה הכי דומיננטית על מפת הקולנוע העולמי, אבל מי שעקב קצת אחרי הסרטים שבקעו ממנה בשנים האחרונות עשוי היה להיתקל בכמה במאים צעירים עם חוש אסתטי לא מבוטל, כמו מייס פייננבורג ("פרדייס דריפטרס"), מיכּיל טן הורן ("איך להימנע מהכל") וכמובן, סם דה יונג ("נסיך").

שבע שנים חלפו מאז הוקרן בפסטיבל ירושלים סרטו העלילתי הראשון של האחרון, בהפקת "וייס מדיה" ו"100% חלאל". מעשיית התבגרות חיננית הגולשת בין קומדיה, דרמה ופשע, על נער מאוהב ממעמד נמוך, חבריו חובבי הפיצוחים, העבריינים השכונתיים, אביו הנרקומן, אמו הבודדה ומסעו האפל אחר סמלי סטאטוס שישדרגו את אטרקטיביותו בעיני נערת חלומותיו.

הייחודיות של "נסיך" התבטאה לא רק בעיצוב הדמויות וביחסים הכובשים ביניהן, אלא בעיקר בעין החזותית הפרשית, הצבעונית והמדליקה של דה יונג, שניחן במתיקות פופית המצליחה להימנע מלהשטיח את העולם שהיא מעצבת. הסרט כלל כמה רגעים ויזואליים מגניבים במיוחד (שוט בסלואו־מואו של הגיבור הצעיר רכוב על סוס – עם כתר זהב, פנס בעין והבעה אדישה – על רקע שמי בוקר תכלכלים, הוא בוודאי אחד מהם), מה שלא אמור להפתיע לאור העובדה כי דה יונג מביים גם וידיאו קליפים ופרסומות.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, מוסיקה, ספרות גאה, ספרות היא רכילות, ספרות פולחן, ספרים שצריך לתרגם, סרטים קצרים, קולנוע הולנדי | כתיבת תגובה

לרקוד, לרקוד, לרקוד: סדריק קלאפיש כובש את הרחבה עם סרט חדש ~ אדם חליל חולק זיכרון קולנועי ~ מגיפת ריקודים תוקפת תלמידים במיוזיקל קוריאני קצר ~ סיי מנסה לשחזר את ההצלחה הפנומנלית שגרף לפני עשור

ירידה לצורך עלייה

בלרינה פצועה מחפשת את דרכה בחדש של סדריק קלאפיש

אף על פי שעברו כמה שנים מאז צפיתי לראשונה ב"מישהו, איפשהו", סרטו האחרון של הבמאי הצרפתי סדריק קלאפיש, אני עדיין זוכר איזו הפתעה נעימה הוא התגלה בעבורי. דרמה־קומית רומנטית, חמימה ואלגנטית, ש־95% ממנה הם למעשה פור־פליי לקראת מפגש גורלי בין שתי הדמויות הראשיות – בחור ובחורה בודדים בגילאי השלושים, המתגוררים בפריז וכמהים לאהבה – שמסלולי חייהן המקבילים מלטפים זה את זה, נוגעים־לא־נוגעים, בין ספות הפסיכולוגים למפגשים משפחתיים. מעבר לכך שהוא חשף בפני את קיומו של קלאפיש, שמביים כבר למעלה מ־3 עשורים, הוא גרם לי להבין שחיי זקוקים לשעות נוספות מהחתיכוּת הצרפתית של פרנסואה סיביל (והשעות הללו בהחלט לא איחרו לבוא…). הוא כל כך חמוד בו!

סיביל, ששיחק גם בסרטו הקודם של קלאפיש "בחזרה לבורגונדי" – דרמה על שלושה אחים המתחבטים מה לעשות עם היקב המשפחתי, שגרמה לי בעיקר לרצות לשתות ולהגר לחבל בורגון – משלב כוחות עם הבמאי היהודי־צרפתי זו הפעם השלישית, בסרטו החדש "Rise" (במקור: En corps, בגוף) שהופץ במולדתו בסוף מארס. רמזים לחיבה של קלאפיש לריקודים ניתן היה ללקט עוד ב"מישהו, איפשהו", אך ב"Rise" ניכר שהיא זוכה לביטוי מלא וסוחף בסיפור על רקדנית בלט (מריון ברבו) הנאלצת למצוא את דרכה מחדש בעקבות פציעה דרמטית. אמנם טרם נתקלתי בידיעה לגבי הפצתו הרשמית בישראל, אך יפליא אותי אם לא נמצא אותו בהקרנות קבועות בסינמטק בעתיד הנראה לעין.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, מוסיקה, מחול, סרטים קצרים, קולנוע בריטי, קולנוע צרפתי, קולנוע קוריאני, קיי-פופ | כתיבת תגובה

וויצי באט: צעירים קווירים מקימים משפחה אלטרנטיבית על רקע גרסה חלומית של לוס אנג'לס, ברומן נעורים פולחני מאת פרנצ'סקה ליה בלוק

הסיבה שוויצי באט שנאה את התיכון הייתה מפני שאף אחד לא הבין. הם אפילו לא קלטו איפה הם חיו. לא היה להם איכפת שההדפסים של מרילין היו למעשה בחצר האחורית שלהם בגראומן; שיכולת לקנות טוֹמָהוֹקים וארנקי עץ־דקל מפלסטיק בשוק האיכרים, ואת הגבינה והשעועית והנקניקייה והבוריטו פסטרמה, הכי זולים ומטורפים, באוקי דוגס; שהמלצריות נעלו גלגיליות בטייני ניילור שעוצב בסגנון משפחת סילוני; שהייתה מזרקה שהפכה לצבעי גזוז טרופיים, ושכונה שבה ג'ים מוריסון והודיני נהגו להתגורר, וקניש תפוחי אדמה כל הלילה אצל קנטר, ובמרחק לא רב הייתה ונציה, עם עמודים, ואפילו תעלות, כמו ונציה האמיתית אבל אולי מגניבה יותר בגלל הגולשים. לאף אחד לא היה איכפת. עד דירק.

[מתוך: Weetzie Bat, פרנצ'סקה ליה בלוק]

* * *

בחודש מאי השנה פורסמה בעיתון הארץ כתבה שעסקה בחתירה של המו"לות הישראלית להדביק את המגמה העולמית באשר לעליית קרנה של ספרות הנוער הלהט"בית. אולי הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא ההחלטה של הוצאה גדולה ככנרת־זמורה־דביר לתרגם את כל כרכי הקומיקס הגאה של אליס אוזמן "עוצר נשימה", רגע לפני שעובדו לסדרה צ'ארמרית מצליחה בנטפליקס. בנוסף, הוצאת טל־מאי שחררה לא מכבר את ספר ההמשך המצופה לעלילות ארי ודנטה, שרקח בנג'מין אלירה סאיינז, "ארי ודנטה צוללים למעמקי העולם"; ובכתר שיגרו למדפים את הרומן המשותף של בקי אלברטלי ("באהבה, סיימון") ואדם סילברה (מחבר "שניהם מתים בסוף", שיצא אף הוא השנה) – "אם אלה אנחנו", על מעלליו הרומנטיים של גיי צעיר מג'ורג'יה המגיע להתגורר בניו יורק למשך הקיץ.

כמי שכילה שעות רבות מימי נעוריו על צפייה ב"תיכון סוויט ואלי", "הצלצול הגואל", "סברינה המכשפה הצעירה" ו"אהבה מדעית", המחשבה כי מתבגרים יכולים כיום לזפזפ בטבעיות בין סדרה על נסיך שוודי שמתאהב בסטודנט תפרן, לסדרה על תיכוניסט גיי שמתאהב בכוכב רוגבי מנומש, היא בלתי נתפשת. לפחות היה לנו את "באפי". ברוח דומה – למעט מקרים נדירים, כמו "נער חלום" של ג'ים גרימזלי – המחשבה על ספרי נעורים עם דמויות ועלילות להט"ביות, הייתה מופרכת בשנות התשעים אפילו יותר מקליעת כדורי שוקולד ללוע של אישה שמנה בפריים טיים. אף־על־פי שראה אור בארה"ב בשנת 1989, ישראל בתקופת הניינטיז לא הייתה בשלה לרומן הביכורים של פרנצ'סקה ליה בלוק, הקרוי על שם גיבורתו הראשית – וויצי באט. אך היא ללא ספק מוכנה לו כיום.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, ספרות גאה, ספרות היא רכילות, ספרות פולחן, ספרים שצריך לתרגם | כתיבת תגובה

קאן ועכשיו: התותחים הכבדים של פסטיבל קאן 2022 ~ דייוויד קרוננברג משוטט בין מדפי סרטים ועונה על כל מה שרציתם לדעת ~ קרפנטר ברוט פוער חור חדש ברמקולים עם אלבום דארקסינת' אכזרי

קאן ועכשיו

התותחים הכבדים של פסטיבל קאן 2022

לו היה נערך משאל בקרב שוחרי קולנוע על אודות הריטואלים האהובים עליהם מדי שנה, הייתי מקיף בעיגול את "הכרזת הליינאפ של פסטיבל קאן" – הרבה לפני חשיפת המועמדים לאוסקר או רשימת הבסט־אוף של קאייה די סינמה (אם כי במקרה של כתב העת, התחרות צמודה יותר). זהו הרגע בו נחשפים התותחים הכבדים של השנה (אף שאין להמעיט בערכם של סאנדנס, ונציה וברלין), לא אחת מידי במאים שהציפייה לפרויקט חדש שלהם הגיעה לנקודת רתיחה. על אף שהיו לרלורים על "סרט סודי של דייוויד לינץ'" והקרנת בכורה ל"שדרות האכזבה" של ארי אסטר, שני אלה כבר לא יקרו השנה במסגרת הפסטיבל היוקרתי שנפתח בשלישי שעבר ויערך עד ה־28 במאי, אך אין זה אומר כי חסרות סיבות לעלוץ.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סינת'ווייב, פסטיבלי קולנוע | 2 תגובות

כוחו של הרגע: עיבוד טלוויזיוני נשכח לנובלת מסתורין של סטיבן קינג זוכה לטיפול אוונגרדי ~ דייוויד קרוננברג מתמודד עם המוות בסרט קצר של בתו ~ מגזין לספרות ניסיונית עם אדג' מד"ב עתידני ~ יול באלבום פוסט־פופ חלומי שיגרום לכם לרחף

* * *

שומרי הזמן של הנצח

אריסטוטליס מרגקוס קורע ומדביק מחדש את "הלנגולירס"

המשורר והמבקר הניו־יורקי האופנתי קנת' גולדסמית', טען פעם כי "יצירה מחודשת, שעתוק, שיקוף, שכפול, זכויות יוצרים וקניין רוחני הם הם התוכן האמיתי של כתיבה בראשית המאה ה־21." מבחינתו, יצירתיות אינה מתבטאת בכתיבה מקורית, אותנטית, מהלב, הנוצרת יש מאין אלא באקספרימנטים עם טקסטים קיימים, לרבות הצבתם בהקשרים חדשים.

גולדסמית' מוצא שירה בדיווחי תנועה ובידיעות תקשורתיות. "יום", ספרו המפורסם ביותר, הוא הדפסה מחודשת של גיליון ניו יורק טיימס ככרך שירה עב כרס; ב"שבע מיתות ואסונות אמריקאיים" הוא מתמלל דיווחי רדיו וטלוויזיה המגוללים בזמן אמת שבע טרגדיות לאומיות, מתוך כוונה ללכוד סיטואציות חיות בהן מילים מנסות לתאר את הבל יתואר; ודי להיווכח בשמות ספרי השירה שפרסם במסגרת "טרילוגיה אמריקאית" – "מזג אוויר", "פקק תנועה" ו"ספורט" – בכדי להסיק על תוכנם.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, ג'יי-פופ, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סיפורים קצרים, ספרים שצריך לתרגם, סרטים קצרים, קולנוע יווני, קולנוע ניסיוני, קולנוע קנדי | כתיבת תגובה

תוצרת ברלין: הצצות ראשונות לחדשים של פרנסואה אוזון, הונג סאנג־סו, אולריך זיידל, דאריו ארג'נטו, פיטר סטריקלנד, קוונטין דופייה והיילייטס נוספים שמוקרנים בימים אלו במהדורה ה־72 של ברלינאלה 2022

"נכון, זהו פסטיבל תחת תנאים של מגפה, עם הגבלות שאתם רשאים לבקר, עם מגרעות שאתם עשויים לרצות להצביע עליהן, עם פערים שאנחנו יכולים רק לקונן עליהם, אבל הדבר הבאמת באמת חשוב הוא שהברלינאלה מתקיים!" במילים אלו פתחה קלאודיה רות, שרת התרבות והתקשורת של גרמניה, את נאומה בטקס השקת המהדורה ה־72 של פסטיבל ברלין, לקול מחיאות הכפיים של קהל מרוחק מושבית ומרופד במסכות צחורות.

הברלינאלה, שנפתח ב־10 בפברואר ויתפרש על פני עשרה ימים, ידע אמנם זמנים זוהרים ומשוחררים יותר אך מבט בליינאפ שערכו קברניטי האירוע, קרלו צ'טריאן ומריאט ריזנביק, מבהיר שהשמות הנוצצים של סצנת הארט־האוס לא הלכו לשום מקום. גם צוות השיפוט, שבראשו עומד הפעם מ. נייט שאמלאן, הצטייד באחד הקליברים הלוהטים בעולם הקולנוע, שעשוי לגרוף בקרוב את פרס הבימוי, התסריט המעובד והסרט הבינלאומי הטוב של השנה באוסקרים – הבמאי־תסריטאי היפני ריוסוקה המגוצ'י.

איזבל הופר, שועלית פסטיבלים ותיקה, זוכה השנה למחווה מיוחדת עם הקרנת 7 סרטים מהפילמוגרפיה הענפה שלה, לרבות סרט צרפתי חדש בכיכובה – "אודות ג'ואן", בבימויו של לורן לאריווייר. שיאה של המחווה נחתם אמש בטקס מרגש, בו הוענק לפרפורמרית האדירה פרס "דב זהב של כבוד" למפעל חיים. בין השחקניות שזכו בפרס מאז כינונו ב־1982, ניתן למנות את סופיה לורן, קים נובאק, קתרין דנב, ז'אן מורו, קלאודיה קרדינלה, שארלוט רמפלינג, מריל סטריפ והלן מירן.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, פסטיבלי קולנוע | כתיבת תגובה

אין גבולות: הסרט המבעית של אנתוני סקוט ברנס מצליח לעשות משהו נדיר ~ מגזין קווירי לאמנות, שירה ופרוזה טרנסגרסיבית ~ פרויקט צילום מורבידי לבמאי האימה קרטר סמית' ~ שמיר שב לזירה בשני סינגלים בועטים

* * *

חלום רע

מותחן האימה של אנתוני סקוט ברנס הוא מיינדפאק רציני

יש משהו מיוחד בסרטי אימה שנוגעים לך בעצב רגשי. שסוחטים ממך תגובה עמוקה יותר מעוד תעלול ג׳אמפסקר. זה לא קורה הרבה, אך לעיתים מפגש עם סוג מסוים של אימה מעיר בך משהו רדום. וכך, משהו מוזר קרה לי במהלך הצפייה ב"התגשמות", סרטו של הבמאי־תסריטאי הקנדי אנתוני סקוט ברנס. מותחן אימה מד"בי מ־2020 אודות צעירה בת 18 (ג'וליה שרה סטון) הסובלת מסיוטים והפרעות שינה, שמחליטה לקחת חלק בניסוי מסתורי. בתום סיקוונס אינטנסיבי מבעית שמתרחש במרכזו, עלו בי דמעות. כמי שסבל בשנות התבגרותו מתקריות ליליות של שיתוק שינה, הווריאציה שהוצגה בסרט הצליחה לעורר משהו עמוק בתוכי. ההכרה שמישהו הצליח לנסח על המסך סיטואציה פרטית מחרידה – במהלכה עיניך נפקחות, מבלי יכולת לזוז, בעוד דמות מפחידה קרבה אליך מהמסדרון – וללכוד את הטון המסויט שלה, קרוב לוודאי היממה אותי (ונניח לרגע בצד את הדוקו של רודני אשר בנושא).

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמנות, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סינת'ווייב, סיפורים קצרים, ספרות גאה, ספרות היא רכילות, סרטים קצרים, צילום, קולנוע קנדי | כתיבת תגובה

רבות הדרכים: אלי חולי הוא ווקאליסט מופלא וחומר ריאליטי נדיר. עכשיו הוא רק צריך למצוא את הכיוון הנכון

אפתח בגילוי לב: אני לא חושב שהיה מתמודד ריאליטי־שירה בישראל שכל כך ייחלתי להצלחתו כפי שאני מייחל להצלחה של אלי חולי. מהרגע שפתח את פיו לפני כחמש שנים בביצוע לשיר של אואזיס ב"דה ווייס", ידעתי שאני שבוי. מבין אינספור הקולות והפרצופים שהבהבו על המסך בשני העשורים האחרונים, חולי בלט בזכות קול והגשה ייחודיים, שילוב של מופנמות ועדינות נטולות יומרה, עם איכות קרירה ועצובה שאביב גפן ידע לנצל במדויק בעיבודים שתפר עבורו לשירים של רדיוהד, דון מקליין ואחרים. בשנים שחלפו מאז, חזרתי לא פעם לביצועיו מהתוכנית ובדקתי אם שחרר חומרים מקוריים כלשהם. למרבה האכזבה – שום דבר שהותיר חותם.

בנובמבר האחרון, חולי התקמבק למסך במסגרת "אקס פקטור לאירוויזיון" עם ביצוע מרטיט ל"Everybody's Changing" של להקת קין הבריטית, וכצפוי נוקְד איט אאוט אוף דה פארק. החזרה של חולי למרכז הבמה היא הזדמנות נוספת עבורו להיחשף לקהל הישראלי (והבינלאומי) ולחמם מנועים לקראת קריירה מוסיקלית שאולי תממש סוף סוף את ההבטחה הענקית שגלומה בו. מעבר לחוש אופנתי, כנות ורגישות שתמיד אפיינו את הופעותיו, ניכר שחולי בגר, השתכלל והבין את חזקותיו כמבצע. בניגוד לזמרים שצריכים להגיע לדקה וארבעים כדי להצית מבערים ולהרשים, עם השיר הנכון מספיק שהוא יפתח את הפה ואתה על הרצפה. והוא לא צריך לעשות יותר מדי. זה הגוון הצרוד־מעושן הזה שנע בין חום מלטף לקרחוניות מרגשת, שנדיר למצוא בנוף המקומי. זה הורג אותי. בקאבר לקין, נדמה כי ככל שהוא שר אינטימי יותר, אוורירי יותר, רך יותר, מתמקד בניואנסים ומקמץ בתנועות גדולות, ככה הוא כובש יותר.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, הופעות, טלוויזיה, מוסיקה | כתיבת תגובה

סינמפריק 2#: אָסָם | צפו בניל יאנג וקרייזי הורס מקליטים אלבום שלם באסם בסרט תיעודי של דריל האנה

לקראת הקלטת אלבומו ה־13 של טום ווייטס "וריאציות הפרד", נפגש האמן בעל מיתרי הפלדה החלודים עם טכנאי ההקלטות ז'אקיר קינג, באולפני פריירי סאן שבקליפורניה. "לא ממש אולפן הקלטות," טען ווייטס בראיון לג'ודי דנברג "פשוט חדר בטון". קינג סיפר כי במהלך הראיון שנערך לו, ווייטס תהה האם יהיה מוכן להקליט בפח אשפה, במידה ויהיה מעוניין בכך. קינג השיב בחיוב. "מה שתרצה לעשות," אמר לו.

הקלטה בחללים לא שגרתיים – מחוץ לאולפן הרמטי שמפיק צליל סטרילי, מהוקצע ומטופל עד זרא – היא חלק ממה שמקנה לסאונד אופי משלו. לכלוך, נפח, חדות, הדהוד מסוג שונה. ולסאונד של ווייטס, בכל אלבום כשלעצמו, יש וואחד אופי. דווקא היום, כשכל אחד יכול להקים לעצמו אולפן בחדר שינה עם ציוד מקצועי במחיר לכל כיס, רצוי בהחלט לנער קצת את הפרדיגמות ולחפש קירות חדשים. אחד הביצועים החיים המפעימים של סיגור רוס למשל, הוקלט במערה תחת אדמת פריז; ארקייד פייר הקליטו את מרבית רצועות "ניאון בייבל" בכנסייה שקנו ושיפצו בקוויבק; וכעת ניתן להוסיף לרשימה גם את "Barn" – אלבומם ה־14 של ניל יאנג וקרייזי הורס, שהופץ ב־10 בדצמבר 2021.

"אָסָם", האלבום ה־41 של יאנג, מפגיש מחדש את האליל הקנדי־אמריקאי עם החבורה המקשישה שכוללת את המתופף ראלף מולינה, הבסיסט בילי טלבוט והגיטריסט נילס לופגרן (שמלווה את ספרינגסטין ב"אי סטריט בנד" מאז 84'). יאנג תיאם את מועד הקלטת האלבום לעת ירח מלא – כפי שעשה גם ב"לה נויז" המחוספס, בהפקת דניאל לנואה – בין כתליו של לוקיישן ציורי: אסם משוחזר מאמצע המאה ה־19 בקולורדו. 10 רצועות, 8 ימי הקלטות + 4 ימי מיקס.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מוסיקה, סינמפריק, קולנוע אמריקאי, קולנוע תיעודי | כתיבת תגובה

עולם הסוף: פרידה מגספר אוליאל ~ הקצר המפעים של אדי אלקזר בהפקת דארן ארונופסקי ~ אנוהני מכסה את יוקו

* * *

סוף העולם

פרידה מגספר אוליאל

איזה חדשות מחורבנות. השבוע פורסם שהשחקן הצרפתי גספר אוליאל נהרג בתאונת סקי. הוא היה בן 37. פשוט לא ייאמן. הפעם הראשונה שכתבתי על אוליאל בבלוג הייתה לפני 11 שנה, ברשומה על סרט קצר של גאס ואן־סנט (מהאנתולוגיה "פריז, ז'ה טם") בו גילם לקוח שמוקסם מבחור צעיר בבית דפוס. האמת שעוד לפני כן הייתי הרוס על הפרצוף שלו, ולאור התפקידים הגאים שגילם במהלך הקריירה ("היום האחרון", "המארֶה", "סאן לורן", "זה רק סוף העולם") אני מניח שלא מעט צופים מהקהילה התאהבו בו לאורך השנים. אשכרה לעבור על התמונות שלו ולדמוע.

אוליאל היה מהשחקנים הבולטים בקולנוע הצרפתי העכשווי. במהלך הקריירה הוא זכה בשני פרסי סזאר על תפקידיו ב"שנים של אירוסין" (2004) ו"זה רק סוף העולם" (2016), ועבד בין השאר עם במאים כמו ז'אן־פייר ז'נה, ברטראן טברנייה, עמנואל מורה, גיום ניקלו, ברטראן בונלו, בנואה ז'אקו, ז'סטין טרייה, מרטין סקורסזה (בפרסומת לשאנל) ועם הקולנוען הקמבודי המוערך ריתי פאן. באתרי הבידור והקולנוע הפופולאריים נכתב עליו בהקשר לתפקידים שגילם – וצילם לאחרונה – במדיה האמריקאית: חניבעל לקטר הצעיר ב"חניבעל: מקור הרוע", ומידנייט מן במיני־סדרה החדשה של מארוול "מון נייט".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמנות, אנימציה, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סרטים קצרים, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי, קולנוע צרפתי | כתיבת תגובה