לזרו השמח: בלונדיניות גבוהות, מידות רעות וסרט שמתגלה כחיה אחרת

בהקרנה של "לזרו השמח", שנערכה באוגוסט בסינמה סיטי במסגרת פסטיבל ירושלים, טיפסה צעירה בלונדינית אל השורה המוצלחת בה ישבתי ומילאה בנוכחותה את המושב שלצדי. כאשר כבו האורות, עיניה פגשו בזוג מבוגר שקרב אלינו ו"שיט" ספוג בחשש כבד, נלחש מבין שפתיה. למרבה הצער, הזוג המבוגר החליט לוותר על העימות הצפוי עם הבלונדינית הצעירה, שביצעה מחטף כיסאולוגי מבלי להניד עפעף, ותפס את המקומות הפנויים בהמשך השורה.

הייתה לי אינטואיציה חדה לגבי אותה בלונדינית, שכן ההקרנה לצידה נתגלתה כניסיון ממושך להיפטר מזבוב טורדני המרחף בזווית העין. ראשית, היא החליטה שישבן הוא לא איבר ראוי מספיק לישיבה בכיסא, ובאופן מעוות כלשהו החליטה לכרוע על עקביה. וכאילו לא די שהתיישבתי לפתע לצד אנדרה הענק, היא החליטה ללפף קווצות משיערה הבלונדיני ולמתוח את זרועה הארוכה, כמשוט הנח באקראי על ברכה. זה די חרפן אותי אבל חרפנה אותי לא פחות השאלה: האם ראוי להעיר למישהי להפסיק לשחק בשיער ולשבת על התחת? הגעתי למסקנה שזה קצת יותר מדי לבקש, ועשיתי כמיטב יכולתי להתרכז ב"לזרו השמח".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע, קולנוע איטלקי | כתיבת תגובה

הומקאמינג: האזינו לפודקאסט שהוליד את המותחן הטלוויזיוני המסוגנן עם ג'וליה רוברטס ~ גיאורגי פאלפי מעבד את סטניסלב לם ~ האמן שערך סרט בלשי מתוך 10,000 שעות של חומרים ממצלמות אבטחה ~ בלה לוגוסי חי

~

1. השיבה הביתה: הפודקאסט שהוליד את הסדרה המכשפת של סאם איסמעיל עם ג'וליה רוברטס

בזמן האחרון אני נתקל ביותר ויותר ביקורות על סדרות טלוויזיה שמדברות על כך שהסגנון בא על חשבון התוכן. ראשית, נדמה לי שאנחנו במצב טוב אם מדברים על טלוויזיה במונחים שנחשבו עד לא מכבר למנת חלקו של הקולנוע. מי היה מעלה בדעתו כי מדיום שנודע בחסכנותו האמנותית, יהפוך להיות מגרש המשחקים של במאים כמו פארק צ'אן־ווק, ניקולס וינדינג רפן ופאולו סורנטינו? שנית, הנטייה להתייחס לאסתטיקה הטלוויזיונית העכשווית כאל צלחת יפה שעליה מגישים מנת עלילה, היא מאוד רדוקטיבית. הצורה היא התוכן. ההנחה כי הנרטיב הוא העריץ שהסגנון צריך לשרת, חוטאת ליצירות שמאיצות את פעימות הלב וכוח המשיכה שלהן דווקא בשל הדרך שמספרים אותן.

דוגמא בולטת מהעת האחרונה היא סדרת הטלוויזיה "הומקאמינג", שיצר סאם איסמעיל ("מר רובוט") עבור אמזון פריים. 10 פרקים בני כחצי שעה כל אחד, המגוללים בשני צירי זמן את סיפורה של היידי ברגמן (ג'וליה רוברטס) – מטפלת במתקן שהייה הנועד לסייע לחיילים משוחררים להסתגל לחיים אזרחיים, באמצעות שיחות וסימולציות. ציר זמן אחד, מתמקד בתקופת עבודתה במקום; בעוד הציר השני מתרחש בעתיד, בו בירוקרט ממחלקת ההגנה (שיאה ויגהאם) מתחקה אחר תלונה שקיבל אודות פעילות חשודה במתקן, ומוצא את היידי עובדת כמלצרית במסעדת דגים (אולי כדי לרמוז שמשהו פישי התרחש בעברה).

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמנות, ביקורת טלוויזיה, בקרוב!, טלוויזיה, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, פודקאסט, קולנוע הונגרי, קולנוע סיני, קולנוע תיעודי | כתיבת תגובה

המלון על שפת הנהר: האינטימיות המֶלַנְ־קומית של הונג סאנג־סו

ככל שנוקפות השנים, הונג סאנג־סו תובע את מעמדו כאחד היוצרים הייחודיים והמרתקים ביותר בנוף הקולנוע העולמי. גוף העבודה המתעבה של המאסטר הדרום קוריאני, התרחב השנה בשני סרטים חדשים בשחור־לבן. האחרון שבהם, סרטו הארוך ה־23 "המלון על שפת הנהר", הוקרן השנה בפסטיבל חיפה; בעוד "עשב" תפס את מקומו בפסטיבל ירושלים – שנה אחרי שזכה בו בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר עבור "על החוף, בלילה, לבד".

הפרק החדש שנכתב בקריירה הקולנועית של הבמאי החל משנת 2015, פותח צוהר מובהק לאירועים פומביים ותהליכים פנימיים המתחוללים בחייו. העובדה כי הונג עושה זאת בפרודוקטיביות מרשימה (אשתקד הוקרנו בישראל ארבעה סרטים חדשים שלו), מבעד לפילטר בדיוני ואסתטי שאינו מפסיק להשתכלל, מבדלת אותו מאמנים הכותבים את הביוגרפיה הפרטית שלהם כממואר חושפני או כסאגה נובליסטית חופפת־מציאות, נוסח קרל אובה קנאוסגורד.

בפתיחת ספרה העלילתי "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות", כותבת מרישה פסל: "אבא אמר תמיד שצריכה להיות לאדם סיבה מופלאה להעלות על הכתב את סיפור החיים שלו או שלה ולצפות שמישהו יקרא את זה. אם שמך אינו שם כגון מוצרט, מאטיס, צ'רצ'יל, צ'ה גווארה או בונד – מוטב שתעסוק בצבעי־ידיים או במשחק השפלבורד." כמי שנתברך בהומור עצמי נטול רחמים, ייתכן כי הונג היה חותם על כך בעצמו. ב"המלון על שפת הנהר", אישה אומרת לחברתה אודות במאי מפורסם שהיא פוגשת: "הוא לא מדבר להמונים… אבל הוא גם לא ממש אוטר" (ברגע שהשכיב את הקהל מצחוק).

אלא שהונג הוא לא רק אוטר כי אם אמן גדול שיותר ויותר צופים נשבים בקסמו דווקא בשל עיסוקו בחומרים מוכרים מן החיים, באורח מענג ויצירתי: רומנים ושמועות, זוגיות ומשפחה, רגעים מביכים באינטראקציות חברתיות, ומפגשים מקריים עם מכרים מן העבר, מתובלים בנהרות אלכוהוליים של מאקולי וסוג'ו. למרות שסרטיו אינם מחולקים במוצהר לסדרות תמטיות ואינם מהווים המשכונים ליצירות קודמות במובן המקובל, יש משהו מאוד מתגמל במעקב הכרונולוגי אחריהם. אף שיש הטוענים כי הונג עושה תמיד את אותו סרט, התמות בהן הוא עוסק ואמצעי המבע המזוהים עמו, מתפתחים, מעמיקים ומשתנים. לעיתים בתנודות קלות, לעיתים באורח ניכר יותר – כמו אמן שלא מפסיק ללוש את אותו גוש חמר ומעצב אותו בכל פעם קצת אחרת. ההפתעות הקטנות הללו, הן חלק ממה שהופך את חוויית הצפייה בסרטיו לכה מהנה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע, קולנוע קוריאני | כתיבת תגובה

המוות אינו הסוף: סרט אימה מסתורי בהפקתו ובכיכובו של שיין קארות' ~ הקצר הממגנט שזכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס 2018 ~ פרק ראשון מתוך הרומן הגאה של מחבר 'חיות ללא לאום' ~ עקבות הצ'לו של קרולינה

~

1. The Dead Center: שיין קארות' חוזר אל הבד כמפיק וכשחקן במותחן האימה של בילי סנס

ארבע־עשרה שנים חלפו מאז שיין קארות' סלל את דרכו אל עולם הקולנוע עם "פריימר" – מסרטי המסע בזמן הכי מאתגרים שנוצרו עד היום. בזמן הזה הוא הספיק לעשות רק עוד סרט אחד, "אפסטרים קולור". יצרת מד"ב אסתטית ומשונה להפליא על תודעות, אנשים וחזירים, והדרכים המוזרות שקושרות ביניהם. וכשאני אומר "לעשות" אני מתכוון: לביים, לכתוב, להפיק, לשחק, לצלם, לערוך ולהלחין את הפסקול. יש שיקראו לזה "יוצר בעל חזון", יש שיקראו לזה "קונטרול פריק". כך או כך, חמש שנים חלפו מאז הסרט ההוא וקולו של קארות' נבלע בגרונו הדומם.

למעט תפקידים קטנים בפרויקטים של אחרים (שלושה קצרים; הופעה בסרט "איש האולר" ובסדרת הטלוויזיה "מאהבת בתשלום מראש", לה הלחין גם את הפסקול), קארות' ריכז את מאמציו לאורך השנים בניסיון להרים לפחות שני פרוייקטים גדולים שככל הנראה עלו בתוהו, ובשל כך צברו הילה כמעט מיתית בקרב חובבי קולנוע: "A Topiary", יצירת מד"ב אפית ששבריר ממנה נצפה מבעד למסך מחשב, במהלך סצנה בסרטו השני; ו"האוקיינוס המודרני", על קרב אדירים הפורץ מקונפליקטים בנתיבי מסחר ימיים. בשנת 2015 דווח כי לסיפון עלו: קיאנו ריבס, ג'ף גולדבלום, דניאל רדקליף, אסא באטרפילד, טום הולנד ואן האת'וויי, אך קארות' הבהיר לאחרונה כי הסרט לא הולך לקרות בזמן הקרוב.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, ספרות גאה, ספרות היא רכילות, ספרים שצריך לתרגם, סרטים קצרים, פסטיבלי קולנוע, קולנוע אמריקאי, קולנוע קנדי | כתיבת תגובה

דיאמנטינו: סרט הכדורגל ההזייתי ששואב השראה מדייוויד פוסטר וולאס ~ ניקולס וינדינג רפן ממליץ על דרמת־מסתורין קצרה מדנמרק ~ לימודי הערב של תומאס ליגוטי ~ אלבום הג'אז הפסיכי של דייוויד לינץ' ואנג'לו בדלמנטי

~

1. דיאמנטינו: עולמו הכאוטי של כדורגלן, שולט בסרט המטורף של גבריאל אבראנטס ודניאל שמידט

הכירו את גבריאל אבראנטס. הוא נולד בארצות הברית בשנת 1984, וכעבור זמן קצר עבר להתגורר בליסבון. בגיל 4 התיק את מגוריו לבריסל, ובגיל 7 חזר לוושינגטון הבירה. כשבגר, למד משך ארבע שנים במכללת קופר יוניון לאומנויות בניו יורק, אחריהן חזר לפורטוגל לעבוד על פרויקט שלא הושלם. כעבור שנה, עבר ללמוד קולנוע בבתי ספר בטורקואן ובפריז.

מאז 2006, אבראנטס כתב וביים עשרים סרטים קצרים, שיחק בחלקם וזכה בעשרות פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, לרבות ברלין ולוקרנו. אשתקד התמקם ברשימת המועמדים המורחבת לפרס הסזאר, עם סרטו הקצר "היסטוריה קצרה של הנסיכה אקס"; והשנה קטף את הפרס הגדול בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן, עבור סרטו הארוך "דיאמנטינו" אותו ביים יחד עם דניאל שמידט.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, דיוויד פוסטר וואלאס, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סיפורים קצרים, ספרות פולחן, סרטים קצרים, קולנוע איסלנדי, קולנוע ברזילאי, קולנוע דני | 2 תגובות

הישבן של המדינה: 'מכתוב אהובתי' של עבדלטיף קשיש הוא סרט הקיץ האולטימטיבי ~ נובלה לסבית ניסיונית מאת חברת אוליפו ~ החופשה הצרפתית של ג'ולי קולי ~ הפירואטס משחררים את Monopolis

~

1. מכתוב אהובתי, פרק ראשון: סרט הקיץ של עבדלטיף קשיש מגיע לשתי הקרנות בסינמטק ת"א

אחת העובדות הכי מפתיעות שגיליתי לאחר הצפייה בסרט החדש של עבדלטיף קשיש ("כחול הוא הצבע החם ביותר"), היא כי הוא נעשה בהשראת רומן: "הפצע האמיתי" מאת פרנסואה באגודו ("בין הקירות"), העוסק בגבר שנזכר בתקופת התבגרותו בשנת 1986, בתכניותיו לכבוש נערה ובנשף שהפך לסיוט. זה מפתיע משום שהדבר האחרון שיש בפרק הראשון של "מכתוב אהובתי" – שאורכו נושק לשלוש שעות! – זו עלילה. ועם זאת, הצפייה בו התגלתה כאחת החוויות היותר מהנות עבורי ועבור חבריי בפסטיבל ירושלים.

מה כן יש בסרט? חופים, מסעדות, מועדונים, ריקודים והמון, המון… ישבנים. עצומים, רוטטים ומכל זווית אפשרית. הפסינציה הקומית ממש שיש לקשיש עם ישבנים, קיצונית אפילו יותר מהפוט פטיש של טרנטינו. פשוט חגיגה בלתי פוסקת של אחוריים נשיים, שנדמית כחלום הבלהות של לורה מאלווי (מחברת המאמר המשפיע מהסבנטיז "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי", הדן באופן שבו המבט הגברי בקולנוע מכונן את דמות האישה כאובייקט ארוטי המעודד התבוננות – באמצעות פטישיזציה, לדוגמא – הן עבור הגבר בקהל והן עבור הסוכן שלו על המסך, במטרה לנטרל את הפוטנציאל המאיים שבה; לספק את היצר המציצני הטבוע בחוויה הקולנועית; ולהעניק לצופֶה אשליה של כוח ושליטה מבעד להזדהות עם הפרוטגוניסט).

אלא שקשיש אינו מכחיש את המבט הגברי של האמן, שכן הדמות הראשית בסרט היא של תסריטאי וצלם צעיר (שאין בומדין) אשר לא מפסיק להתבונן ואף נחשף בתחילתו כמציצן. לאורך חופשת קיץ בניינטיז, התסריטאי העדין והביישן מנווט את דרכו בין גלריה של דמויות ססגוניות – וומנייזרים היפר־גבריים, ונשים משוחררות וחזקות (בראשן "הדודה" האדירה, בגילומה של חפסייה הרזי מ"הגרגר והדג"). החל מהשוט החלומי שפותח את הסרט ועד לשוט האחרון על חוף הים, "מכתוב אהובתי" שוקק חיים ויצרים, לופת את הרגע מבלי לעזוב, ורוב הזמן גם מאוד מבדר. סרט הקיץ האולטימטיבי שאף מציע מעין סיפור אוריג'ין.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מוסיקה, ספרות גאה, ספרות היא רכילות, סרטים קצרים, פסטיבלי קולנוע, קולנוע צרפתי | כתיבת תגובה

על המר והמתוק: דרמה גאה של יֶן טאן ~ 'אתן לך את השמש', 'הסוף של אדי' ו'חיים קטנים' הם חיזוק מפתיע למדף הספרות הלהט"בית בישראל ~ הפסקול הענוג של 'האופה מברלין'

~

1. ההוא שחוזר הביתה: דרמה גאה של יֶן טאן על רקע הגל הראשון של מגפת האיידס

המהדורה ה־14 של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, שהתקיימה בישראל במהלך חודש יוני, כללה השנה כמה וכמה יצירות מסקרנות. אחת שבכל זאת חמקה לי מתחת לרדאר היא "1985", שהתמודדה במסגרת התחרות העלילתית (ככה זה כשאין טריילר, מסתבר). זהו הפיצ'ר החמישי של ין טאן, במאי־תסריטאי אמריקאי שנולד במלזיה, ומקורו בסרט קצר באותו שם שביים שנתיים קודם לכן. עלילתו מתרחשת על רקע הגל הראשון של מגיפת האיידס בארה"ב, ועוסקת בבחור צעיר בארון (קורי מייקל סמית') המגיע לביקור משפחתי בטקסס, בתקופת חג המולד. בעודו מחדש קשרים ישנים, הוא נאבק לחשוף בפני הוריו את הסיבה האמיתית לבואו. הסרט צולם בשחור לבן, בפילם סופר־16 מ"מ – מסוג הדברים שקשה להיוותר אדיש מולם – ובימים אלו עולה בהפצה מוגבלת בארה"ב.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, בקרוב!, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, מוסיקה, ספרות גאה, ספרות פולחן, קולנוע אמריקאי, קולנוע ישראלי | כתיבת תגובה