על נשים וחתולים: שיון סונו מביים "אנטי-פורנו" ~ הבן של נגיסה אושימה עם דוקומנטרי חדש ~ הפרסומת היפנית שתעיף אתכם באוויר ~ הרומן החדש של הרוקי מורקמי ~ יער הלווייתנים של מאדוקה אוגיטאני

apss
~
1. שיון סונו מביים "אנטי-פורנו"
פוסט ראשון לשנה החדשה ואיזו דרך טובה יותר לפתוח את 2017 מאשר עם ידיעה על סרט חדש ומחורפן של שיוֹן סוֹנוֹ?! הבמאי היפני הפרודוקטיבי שחרר לאקרנים לא פחות מארבעה סרטים חדשים לפני כשנתיים, בעוד 2016 הולידה פיצ'ר אחד בלבד – יצירת המד"ב המונוכרומטית, "הכוכב הלוחש", שכיכבה בפסטיבל טורונטו (ואינשאללה תצא השנה בבלו-ריי) וסרט קצר בשם "Love on Love” ששובץ באנתולוגיה Madly, בה לקחו חלק 6 במאים שחקרו את נושא האהבה.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה יפן, מוסיקה, ספרות היא רכילות, ספרות פולחן, קולנוע יפני | תגובה אחת

זיכרונות מהווה אחר, חיים בשנת 50 לספירה ו-15 דקות של אי-תהילה: על 'זולגות דמעותי, אמר השוטר' מאת פיליפ ק. דיק

fmttps
לפני משהו כמו עשור, פחות או יותר, צפיתי לראשונה בסרט האנימציה הפילוסופי של ריצ'רד לינקלייטר, "חיים בהקיץ". אף-על-פי שלא צפיתי בו מאז, לאורך כל השנים זכרתי ששובץ בו דיאלוג שממש הגניב אותי בזמנו בהקשר לרומן מדע בדיוני של פיליפ ק. דיק, "זולגות דמעותי, אמר השוטר". ארבעים שנה אחרי שזכה בפרס ע"ש ג'ון וו. קמפבל לספר המד"ב הטוב ביותר, הודפס הרומן (סוף סוף) בעברית בהוצאת כתר.
תמיד מרגש למצוא על המדפים תרגום חדש לפיליפ ק. דיק, וממש מצער שלוקח להוצאות בארץ שנים על גבי שנים להנגיש את הקטלוג העשיר שלו לקורא הישראלי. לדיק אין כאן 'הוצאת בית' וכך קרה שספריו נדדו עד כה בין מסדה, אודיסיאה, גוונים, כתר ועם עובד. בהקשר לכך, ראוי לציין גם את הוצאת טרה שסיפקה לנו בשנים האחרונות שני קבצי סיפורים מזהירים – לרכישה בעותק דיגיטלי בלבד, לצערי – מאת סופר המד"ב הפולחני: "האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים" ו"פוסטר, אתה מת וסיפורים אחרים".
"זולגות דמעותי, אמר השוטר", נכתב במקור בשנת 1970, בעוד עלילתו מתרחשת בשנת 1988. עם זאת, שנות השמונים שברומן לא כוללות חליפות כוח ופריזורות מנופחות כי אם מציאות חלופית ובה שלטון משטרתי, מחנות עבודת כפייה, כלי רכב המזנקים לרקיע ודירות מרחפות לאלפיון העליון. במרכז העלילה ניצב גֵ'ייסון טַוֶורנֶר, זמר בלדות-פופ ומנחה תוכנית אירוח פופולארית. טוורנר נישא על גלי הערצה והצלחה כבירים אלא שיממה לאחר אחת מהופעותיו על המרקע, חייו מקבלים תפנית מוזרה: הוא מתעורר במלון מעופש, מסמכי הזיהוי שלו אינם ולתדהמתו – איש אינו זוכר מיהו. אף לא מכריו הקרובים ביותר.
על אף שחלפו 36 שנים מאז פורסם הרומן בשפת המקור, בעולם בו כל אדם חולם על 15 דקות התהילה שלו – בין אם בתוכנית בישול תחרותית ובין אם כתופעה ויראלית שתפתח את "צינור לילה" – אין סיוט רלוונטי יותר מזה של ידוען הנאלץ להתמודד עם אובדנה הפתאומי של תהילתו. נמצאה המתנה המושלמת לפליטי ריאליטי! אבל יותר משטוורנר מזכיר פליטי ריאליטי מקומיים, הוא מעלה במחשבה את האדם שזוהה בישראל כראשון בבידור לאורך שנות ה-90. ב"זולגות דמעותי, אמר השוטר", אובדן תהילה משמעו אובדן של זהות ("האישיות הציבורית שלו, מתוקף תפקידו כבדרן עולמי, הייתה האישיות היחידה שלו"; עמ' 10). הצורך הנואש להשיג אותה מחדש – הצורך להיות ידוע – במטרה לאשרר ולאפשר את קיומו של הגיבור, כרוך במחיר. זהו, אם תרצו, מחיר התהילה.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, מדע-בדיוני ופנטזיה, ספרות היא רכילות, ספרות פולחן | 5 תגובות

או לה לה: פסטיבל קומדיות צרפתיות Vs שבוע קולנוע קוריאני ~ הזדמנות אחרונה להצטייד בגיליון השלישי והאחרון של מגזין המסעות הייחודי, אתה נמצא כאן

rcmm
אם לשפוט על-פי כמות הסרטים הצרפתיים או דוברי הצרפתית שהוקרנו השנה במחוזותינו – בין אם בפסטיבלים השונים ובין אם בהקרנות סדירות בסינמטק – מתקבל הרושם כי אחרי הקולנוע ההוליוודי, הקהל הישראלי אינו יכול לעמוד בפני סרטים המנגנים את שפת האהבה. לשם ההוכחה, להן מקבץ חלקי של 30 סרטים עכשוויים דוברי צרפתית שהוקרנו השנה על מסך גדול בישראל:
היא לפול ורהובן; העתיד לבוא למיה הנסן-לאב; הבן של ג'וזף ליוג'ין גרין; חדשות ממאדים לדומיניק מול; איזון לאלן גירודי; מפרץ ההיעלמות לברונו דומון; מותו של לואי ה-14 לאלברט סרה; נא לג'וליה דוקורנו; באנג גאנג (סיפור אהבה מודרני) לאווה הוסון; תיאו והוגו לאוליבייה דוקאסטל וז'ק מרטינו; להיות בן 17 לאנדרה טשינה; האבירים הלבנים ואחרי האהבה ליואכים לאפוס; הנערה האלמונית לאחים דארדן; אבולוציה ללוסיל הדזיהלילוביץ'; המזכרות לז'אן פול רוב; תוצרת צרפת לניקולא בוקרייף; נפלאות החושים לאריק בנר; בומרנג לפרנסואה פאוורה; בציר ראשון לז'רום לה מר; אהבה שבורה לניקול גרסיה; דם צרפתי לדיאסטם; שיר חורף לאוטאר יוסליאני; המסע של פאני ללולה דויאון; לואיז על החוף לז'אן-פרנסואה לאגיוני; עצירת ביניים לדלפין ומוריאל קולאן; גלות לריתי פאן; שרלי הבדו: ההומור מת לדניאל ועמנואל לקונט; ברנדט לפונט: ואלוהים ברא את האשה המשוחררת לאסתר הופנברג; בנג'מין מילפייה על קצות האצבעות לטורלאי אלבן ותיירי דמאיזייר.
אמנם לא כל במאי הסרטים הללו הם ילידי צרפת וחלק מן היצירות הן קופרודוקציות עם מדינות נוספות, אך ניתן להיווכח כי השפה הצרפתית שלטה השנה באולמות הקולנוע, וזאת מבלי לציין במאים צרפתים שביימו סרטים דוברי אנגלית אשר הוקרנו השנה בישראל, כדוגמת אוליבייה אסיאס ("אמריקאית בפריז") ואנטואן בארדו ז'אקה ("מוכי ירח").
אך אם כל זה לא הספיק לשוחרי הקולנוע הצרפתי, החודש נערך באולמות הסינמטקים פסטיבל "או לה לה!" שהוקדש לז'אנר חביב במיוחד על צופי קולנוע ישראלים – קומדיה צרפתית מקסימה. האמת, מי לא אוהב קומדיות צרפתיות מקסימות? במציאות בה דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית, אין כמו קומדיה צרפתית מקסימה להוכיח כי אין שבר שלא ניתן לאחות ואפילו הצרות נראות נוחות. לא פחות מ-17 קומדיות צרפתיות באורך מלא (!) גדשו את המהדורה השנייה של פסטיבל "או לה לה!", שיזמה והפיקה קרולין בונה (מנכ"לית חברת עדן סינמה), מרביתן מתוצרת 2016.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה בקרוב!, פסטיבלי קולנוע, קולנוע צרפתי, קולנוע קוריאני | תגובה אחת

סדרות חדשות: מדע-בדיוני, פנטזיה ואימה 2016 – חלק ב'

אחרי Falling Water ~ The Good Place ~ Frequency ~ Timeless ~ Aftermath ו-Channel Zero שכיכבו בחלק הראשון, קבלו 6 סדרות מד"ב, פנטזיה ואימה חדשות נוספות לשנת 2016
cm
~
6. 3% / ערוץ: Netflix
יוצר: פדרו אגילרה
תאריך עלייה לשידור: 25 בנובמבר 2016
פרט לכך שהיא מספקת תוכן לחלקים נרחבים בפלנטה, נטפליקס מבקשת להפיק ולהפיץ עוד ועוד תוכן מקומי. כיום, תוכלו למצוא בה בין השאר את "היבּאנה" (ניצוץ), דרמה דוברת יפנית בהפקתה על צעיר השואף לממש עצמו כסטנדאפיסט; ואת "מרסיי", דרמה פוליטית צרפתית בכיכובו של ז'ראר דפארדיה. אליהן תצטרף בקרוב סדרת המד"ב דוברת הפורטוגזית "3%", שיצר פדרו אגילרה והפיק סזאר שרלון (צלם "עיר האלוהים" ו"על העיוורון") לצד טיאגו מלו.
 "3%" נוסדה במקור כסדרת רשת בשנת 2011. בשמונת הפרקים שיעלו לשידור בנטפליקס, מתואר עתיד ובו מוצעת לאנשים הזדמנות לעבור "לצד הטוב" של העולם – המחולק בין קידמה לחורבן –  כאשר רק שלושה אחוזים מן המועמדים יוכלו לצלוח את האתגר. הפרמיס נשמע לא רע אך הטריילר של הסדרה לא לגמרי קנה אותי. עם זאת, מנויי האתר יוכלו לעמוד על טיבה ממש בקרוב ולהחליט לאיזה צד הם מצטרפים: למאמצים או לנוטשים.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, בקרוב!, טלוויזיה, טלוויזיה בריטית, מדע-בדיוני ופנטזיה | כתיבת תגובה

פסטורלה אמריקנית: סרט הביכורים של יואן מקגרגור מתאר פסאדה של חיים מושלמים על חבית אבק שריפה

amepas
כמו שחקנים רבים לפניו, גם יואן מקגרגור החליט לרענן את ניסיונו התעסוקתי רב השנים, ולהתמקם לראשונה מאחורי עדשת המצלמה. מה שבכל זאת אינו מובן מאליו עבור השחקן הסקוטי בן ה-45, זו הבחירה לעבד דווקא את הרומן השמנמן של פיליפ רות, "פסטורלה אמריקנית", משנת 1997 (לפחות ג'יימס פרנקו לא הקדים אותו). טרם קראתי את הרומן זוכה הפוליצר של רות, אך לאורך הצפייה בסרט קשה לפספס כי מדובר בסיפור העוסק ב"אמריקה" כנושא-על. נראה כי מקגרגור ביקש ללכת על כל הקופה, כאומר: אם כבר לביים פיצ'ר ראשון, למה שלא ללכת על "סרט אמריקאי גדול" שיאגד את כל הנושאים החשובים (או "החשובים", כפי שיאמרו הציניקנים): החלום האמריקאי ושברו, התפוררות התא המשפחתי והתדרדרות מעמדו של הגבר האמריקאי הלבן, על רקע האירועים ההיסטוריים הגדולים שעיצבו את פני האומה בשנות השישים – הנחיתה על הירח, מחאות השחורים, מלחמת וייטנאם ועוד.
כנרמז משם הסרט, "פסטורלה אמריקנית" עוסק בפסאדה. במראית העין השלווה, המושלמת לכאורה, של כל-אמריקאיות מבטיחה ונטולת רבב. זוהי תמה רווחת בסרטים שעוסקים בבורגנות האמריקאית ותחלואיה, כמו "אמריקן ביוטי", "קטיפה כחולה" ואחרים. העלילה מגוללת את סיפורו של סימור "השוודי" לבוב (יואן מקגרגור), גבר יהודי אמיד שהיה לכוכב פוטבול נערץ בימי נעוריו, אשר נושא לאישה את דון (ג'ניפר קונלי), זוכת תחרות יופי המתקשה להשתחרר מתדמיתה הריקנית. השניים מקימים בית נאה בניוארק, ומרחיבים את התא המשפחתי בילדה זהובת שיער (דקוטה פנינג) בשלהי שנות ה-50. הסדק הראשון בתמונה האידילית נחשף כאשר מתגלה כי הילדה, מרי, לוקה בגמגום – ליקוי שלא ניתן להבחין בו על פני השטח, וברמה הסמלית מייצג את קשיי התקשורת שמתגלעים בין דור ההורים לילדיהם.
כשהילדה גדלה מעט, היא נחשפת לשידור הטלוויזיוני שתיעד את הנזיר הווייטנאמי, טיץ' קואנג דוק, שורף את עצמו למוות בצומת דרכים בסייגון ב-11 ביוני 1963. הנזיר עשה זאת כאקט מחאה על רדיפת הבודהיסטים בידי נשיא דרום וייטנאם, נו דין דיים. הצילומים הללו חושפים את מרי לעוולות שמתחוללות בעולם – לדיכוי, לרדיפה ולמוות – ולעובדה כי קיימים אנשים המקריבים את עצמם במטרה לחולל שינוי בעוד אחרים, נטולי מצפון, עומדים מנגד ולא עושים דבר. אותם אחרים, כך היא סבורה, הם גם הוריה אשר מרחיקים אותה מן המסך על מנת "שלא תראה" את המציאות.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה קולנוע אמריקאי | כתיבת תגובה

סדרות חדשות: מדע-בדיוני, פנטזיה ואימה 2016 – חלק א'

chze
אחת התופעות הטלוויזיוניות הגדולות ביותר של 2016 עד כה, הייתה – ובצדק – Stranger Things של האחים דאפר. סדרה שהצליחה לרקום עולם מגובש של דימויים ורגעים עם דמויות אהובות שהפיחו השראה בהמוני צופים לצאת לרחובות ולרשתות החברתיות ולרסס על כל קיר (פייסבוק) רענן את הפאנארט שלהם וקריאות לעשיית צדק עבור ג'ינג'ית חביבה בג'ינס-אמהות. רף לא פשוט לעמוד בו אם את סדרת מד"ב או פנטזיה חדשה שמחכה בפינה ל-15 דקות התהילה שלך.
חוץ מסדרת הלהיט של נטפליקס, המסך הקטן ראה עוד כמה ניסיונות בז'אנר הספקולטיבי. בין המוצלחים שבהם, ניתן למנות את "חסרי מוח" של רוברט ומישל קינג ("האישה הטובה"), שהצליחה להתיך מדע בדיוני, סאטירה פוליטית ודרמה קומית לבלילה משעשעת ומהנה להפליא שלוכדת את רוח התקופה; ו"החייזרים" המקורית, שיצר פינטאן ראיין לערוץ E4, על חייזרים בעלי מראה אנושי ושיער גוף ממכר שמופרדים מן החברה וזוכים ליחס מזלזל – מעין ייצוג אולטימטיבי של "האחר" שמעניין לקרוא בהקשר לשנאה והפחד שמעוררים כיום זרים, מהגרים ומוסלמים.
"מושבה" – או בשמה השני: עוד ניסיון למצוא סדרה שתאפשר לג'וש הולווי לממש את הכריזמה שהשפריץ ב"אבודים" – טרם הצליחה לממש את הפוטנציאל שלה בסיפור איטי מדי על הקונפליקטים הפנימיים שנוצרים במושבה אנושית המתנהלת תחת כיבוש חייזרי; העונה השנייה של "עיירה ללא מוצא" התנדפה לי מהזיכרון יממה אחרי שסיימתי לצפות בה; והפרק שפתח את העונה החדשה של "אורפן בלאק", הוכיח פעם נוספת עד כמה הסדרה הזו איבדה מהרעננות וההומור שאפיינו את עונתה הראשונה לטובת חקירות מסועפות, משמימות ובלתי נגמרות.
השנה התעייפתי סופית מ"הפלאש" הילדותית ומ"סוכני ש.י.ל.ד", שמשקיעה יותר בפריזורה של דייזי מאשר בתסריט היבשושי שנסחטה ממנו כל טיפת הומור; אך מעל כולם ניצבת "ציידי הצללים" (הגרסה הטלוויזיונית של "בני הנפילים") שהיא בלי שום ספק, הסדרה הקרינג'ית ביותר לשנת 2016. בזכותה גיליתי שאף נשיקה מובטחת בין שני בחורים, לוהטים ככל שיהיו, לא שווה את העינוי המתמשך שבלצפות בגיבורה כל-כך נודניקית, תינוקית ומעצבנת (כפי שגולמה בידי קת'רין מקנמרה).
אני כן מצפה לעונות החדשות של "האיש במצודה הרמה", שהציגה חזון מטריד ומעורר מחשבה המדמיין עולם בו גרמניה ויפן ניצחו במלחמת העולם השנייה; ו"הקוסמים", שנראית כמו סדרה שהייתה עובדת יפה גם בניינטיז. במקרה שלה, עיקר העניין שהיא מעוררת אינו נעוץ בקסמים אלא דווקא בדמויות, שבאורח פלא מתחבבות עליך יותר ויותר ככל שאתה מבלה במחציתן. קוונטין הוא מקרה מעניין של דמות שעל פניו היא Unlikable אך עם הזמן, הצופה הוא זה שמסתגל אליה ולא להפך. קשה שלא לסמפט אותו בכל המפגשים הטעונים והמשעשעים שלו עם פני העוין תמידית (וגם אליוט ומרגו הם זוג הורס ומלא Sass).
מעבר לכל מה שהלך עד כה בגזרת המד"ב והפנטזיה בטלוויזיה, בימים אלו שוטף את המסך גל של סדרות חדשות שינסו להוכיח לנו כי הן כאן כדי להישאר. להלן סקירה בת שני חלקים של סדרות מד"ב, פנטזיה ואימה שעלו לאחרונה לשידור, פלוס כמה שיפציעו על המסך בשארית 2016.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, בקרוב!, טלוויזיה, טלוויזיה בריטית, מדע-בדיוני ופנטזיה | 6 תגובות

OMFG! לראשונה בישראל: פסטיבל קולנוע יפני

בשנים האחרונות נראה כי אין תעשיית קולנוע בעולם שמנפיקה כל-כך הרבה סרטים אטרקטיביים כמו זו של ארץ השמש העולה. מספיק לסרוק את התוכניות המלבבות של פסטיבלי הקולנוע היפני שמתקיימים מדי שנה בעולם בכדי להיווכח בשטף היצירתי: פסטיבל Japan Cuts, שנערך בניו-יורק משנת 2007 או Nippon Connection, שנערך בפרנקפורט משנת 1999, הם אירועים מעוררי קנאה שחושפים לקהל המערבי את מיטב הקולנוע המסחרי והעצמאי שמיוצר ביפן ולא תמיד נוחת בפסטיבלים הגדולים. יתרה מזאת, במקרים רבים מדובר בהזדמנות חד פעמית לצפות בסרטים הללו שכן זמינותם בפורמטים לצפייה ביתית, בליווי תרגום לאנגלית, עלולה להיות בעייתית למדי.
עכברי הסינמטקים ודאי הבחינו כי לצד רטרוספקטיבות מרשימות שנערכו מדי פעם לבמאים כמו קיושי קורוסאווה או יאסוזו מאסומורה, עד כה התקיים בארץ הקודש "שבוע קולנוע יפני". לטעמי, הפרוגרמינג של האירוע הזה היה מאוד בעייתי, רנדומלי ונטול הקשר עכשווי. אשתקד, הוקרנו למשל שני סרטים ישנים מתוך הפילמוגרפיות של שינג'י אאויאמה, טקאשי מיאיקה וג'ונג'י סאקאמוטו. למה? ככה. השנה, התירוץ למקבץ האקראי שכלל סרטים משנת 1958 ועד 2011, היה עיסוק ב"תא המשפחתי". נושא ראוי כשלעצמו שניתן היה להפיק ממנו תכנייה הרבה יותר מגובשת ואדג'ית מאשר עוד פעם סרט של אוזו (כבודו במקומו) או הגרסה התיאטרלית של קינושיטה ל"הבלדה על נראיאמה".
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה יפן, קולנוע יפני | תגובה אחת