פסטיבל ונציה 2017: הזוכים הגדולים ועוד סרטים ששווה לחכות להם

לא מעט סרטים מסקרנים עלו במהלך עשרת ימי המהדורה ה-74 של פסטיבל ונציה, שננעלה שלשום בטקס חלוקת פרסים שתוצאותיו הדהדו גם בישראל ~ להלן סקירת הסרטים, היוצרים והזוכים ששווה לחכות להם
~
1. Downsizing / בימוי: אלכסנדר פיין / ארה"ב
עבר לא מעט זמן מאז עלה למסכים סרט חדש של אלכסנדר פיין, ממנסחי הגבריות האמריקאית הלבנה ("בחירות", "אודות שמידט", "דרכים צדדיות") ומהבמאים המשעשעים והייחודיים בנוף הקולנוע האמריקאי. מאז "נברסקה", שמו עלה בהקשר לעיבוד הרומן הגראפי "ווילסון" – פרוייקט שהלך לבסוף לבמאי האינדי קרייג ג'ונסון. אף-על-פי שהיה מעניין לראות את הטייק שלו לקומיקס של דניאל קלאוס, הוא התקמבק לזירת הפסטיבלים עם אחד הסרטים המסקרנים והמשונים ביותר בקריירה שלו. סאטירה מד"בית אודות זוג שמחליט לכווץ את עצמו במטרה לשפר את סיכוייו לשרוד כלכלית. בין חברי הקאסט, בהובלת מאט דיימון, ניתן לאתר את קריסטן וויג, לורה דרן, כריסטוף ואלץ וג'יימס ואן דר ביק. כולי תקווה שהמפיצים בישראל לא ישברו את מסורת סרטי המיניאטורות המקומית ויואילו לפתוח את שמו העברי של Downsizing במילה "מותק".
להמשיך לקרוא
מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בקרוב!, פסטיבלי קולנוע | כתיבת תגובה

הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס 2017 ~ גודטמה, החלמון המלנכולי ~ אהבה וכתות אחרות ~ איצוקה וגונצ'י אבודות בטוקיו

~
1. כיצד הגיעו 400 דגי זהב לבריכה בבית ספר?
כשאתה צעיר (ולעיתים גם פחות צעיר) ותקוע באיזה חור על הגלובוס למשך כל ימי חייך, לא אחת עוברת במוחך המחשבה שזה גם המקום בו תיפח נשמתך. יש מי שהנופים הקבועים מדרבנים אותו לעשות הכל על מנת להיחלץ מהם, יש כאלה ששוקעים באפתיות ויש הנוטים לשבור את השגרה המשמימה במעשים קיצוניים.
בשנת 2012, ארבע תלמידות המתגוררות בעיר סיאמה שבמחוז סאיטאמָה – הנחשבת לאחד מפרברי טוקיו – שיחררו לבריכה שבבית ספרן, 400 דגי זהב. סרטו העלילתי הקצר של מקוטו נגהיסה, "And So We Put Goldfish In The Pool”, מבקש להבין מה הניע את הבנות למעשה המשונה הזה, ולשם כך נוקט באמצעים סגנוניים משונים לא פחות. זוכה הפרס הגדול מטעם חבר השופטים בקטגוריית הסרט הקצר, בפסטיבל סאנדנס 2017.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה בקרוב!, ג'יי-פופ, ג'יי-רוק, יפן, מוסיקה, סרטים קצרים, קולנוע יפני | כתיבת תגובה

צ'ולקן מקנאב הוא ההחמצה הכי גדולה של "רק רוצים לרקוד"

Black and White ❤ #naturalshoot#photography#model#dancer#throwback#photoshootday#moveitisrael #Israel#telaviv Photo by: Oren Fait

A post shared by Chaulken צ׳וקן Mc Nab (@chaulken_mcnab) on

~
הלחם והחמאה
בואו נדבר על "רק רוצים לרקוד". נכון, תוכניות פריים-טיים של ערוץ שתיים הן לא בדיוק הלחם והחמאה של הבלוג הזה ובכל זאת, בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי עוקב באדיקות אחר תוכנית המחול התורנית של "קשת", בעיקר בגלל רקדן אחד: צ'ולקן מקנאב.
טלוויזיה במבוכה
להגדיר את "רק רוצים לרקוד" כתוכנית מחול זו למעשה הטעייה שכן היא בראש ובראשונה תוכנית ריאליטי ומאחר ומי שמחזיק בהגאים הוא יואב צפיר, היא נשענת בעיקר על דוקטרינת ה"לרגש". הצורך האובססיבי הזה, שאחז גם ב"כוכב נולד", ניכר במיוחד בשבועות הארוכים של פרקי האודישנים. מה לא היה שם? נער שגדל בשכונת מצוקה; בחור שהוריו התנכרו למקצוע שבחר; זוג מבוגר שרקד בכיסאות גלגלים; מתמודדת שאביה נפטר מדום לב; צעיר אופנתי שסבל מהקנטות; רקדנית מרירה שנדחתה בעבר על-ידי דויד דביר. אך הרגע היואב-צפירי מכולם היה ללא ספק, וידויה של רקדנית צעירה על מכתב שהותיר אביה בטרם שלח יד בנפשו. הרי מה יותר מרגש מלנצל טרגדיה אישית של מישהי שהרגע הגיעה לאודישן בטלוויזיה, ואחר כך לנפות אותה בתוכנית הסינון הנמהרת שלפני התחרות?
בין כל הזיעה והדמעות של המתמודדים ה"מרגשים", יש כמובן את אלה שתפקידם לספק אתנחתא קומית. ואם טרם הבנו כמה חסרי מודעות עצמית הם יכולים להיות, הקיו המוסיקלי המגחיך, העוויתות על פניהם של השופטים והפרשנות המלומדת של אסיוורותם יסירו כל צל של ספק. אלא שלעיתים הבדיחה מעידה יותר על התוכנית מאשר על המתמודד. באחד האודישנים, מתמודדת הופיעה מול השופטים ההמומים כשהיא חותכת רימון בהילוך איטי. רגע לפני שאנה ארונוב התגלגלה מצחוק וכולם גילמו את תפקידם הידוע מראש, נאמר בחצי פה שהרקדנית מגיעה מזרם הבּוּטוֹ – מחול אוונגרדי שהתפתח ביפן החל משנות השישים, ואחד ממאפייניו הוא האטה קיצונית של קצב התנועה. פרט לדויד, עושה רושם שאיש מהנוכחים לא הבין בכלל מה הוא רואה ובוודאי שלא טרח לברר.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, מחול | כתיבת תגובה

קרא לי בשמך: לוקה גואדנינו מעבד את הרומן הגאה של אנדרה אסימן ~ קירן קאלקין מטייל בפארק ~ פניקס ברוסאר מחפש צרות

~
1. לוקה גואדנינו מעבד את הרומן הגאה של אנדרה אסימן, "קרא לי בשמך"
לאור העובדה שסרטו האחרון של לוקה גואדנינו האיטלקי, "גלים גבוהים", הוקרן אשתקד בהצלחה בפסטיבל חיפה, רוב הסיכויים שנוכל למצוא שם השנה גם את העיבוד הסופר-מצופה שלו לרומן הגאה של אנדרה אסימן, "Call Me By Your Name".
זה תמיד אושר גדול למצוא אוטרים מוערכים עם חזון אמנותי ותקציב מכובד, רותמים את כשרונם לעשיית סרטים עם תכנים להט"בים. פארק צ'אן-ווק לדוגמא, עשה זאת בהצלחה מרובה עם "המשרתת" והעשיר את הקולנוע הקוריאני בסיפור אהבה לסבי גדול מהחיים. גם גואדנינו ("אני, אהבה") הוא במאי בעל חוש ויזואלי מפותח וסגנון מפתה ואין ספק שיהיה מרתק לראות כיצד בחר לטפל באחד מן הרומנים הגאים הבולטים של העשור האחרון.
הסרט, שערך את בכורתו מוקדם יותר השנה בפסטיבל סאנדנס, נכתב על-ידי גואדנינו עצמו יחד עם הבמאי והתסריטאי ג'יימס אייבורי, שביים בין השאר את האדפטציות לספריו של א.מ. פורסטר, "מוריס" (1987) ו"זיכרונות מאחוזת הווארד" (1992). עלילתו מתרחשת במהלך קיץ באיטליה בשנות ה-80, ומגוללת רומן שמתפתח בין צעיר בן 17 למלומד אמריקאי יהודי בן 24 שמגיע להתארח בבית הוריו. פסקול הסרט כולל שני שירים חדשים לאושיית האינדי האמריקאית, סופיאן סטיבנס.
הספר (כמה מפתיע!) לא תורגם עד כה לעברית, אם כי ניתן למצוא על המדפים ספר אחר פרי עטו של אסימן, יליד מצרים, "לילה אחרון באלכסנדריה" (הוצ' חרגול, 2003). השנה הוציא אסימן רומן גאה נוסף בשם "Enigma Variations".
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה בקרוב!, מוסיקה, ספרות גאה, פסטיבלי קולנוע, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי | כתיבת תגובה

דיוויד אי קלי מעבד רומן בלשי של סטיבן קינג ~ זמנים סוּפֶּר אפלים ~ עמק הלוויתן ~ המטמורפוזה של ביורק

~
1. דיוויד אי קלי מעבד למסך הקטן את הרומן הבלשי של סטיבן קינג, "מר מרצדס"
האמת, קשה לדמיין כיצד היו נראים הקולנוע, הטלוויזיה והספרות האמריקאית בלי סטיבן קינג. כבר יותר מארבעה עשורים שטביעות אצבעותיו סרוקות על פני התרבות הפופולארית, ולמרבה השמחה לא נראה כי הן עומדות להימחות בקרוב. אף על פי שהכריז לא אחת על פרישה – הגיליון של "אינטרטיינמנט וויקלי" מ-2002 עם הכותרת "Stephen King Calls It Quits”, עוד זרוק לי איפשהו בבית – הסופר האמריקאי שבנה אימפריה, ממשיך לעבוד במרץ גם בגיל 69: בקושי יבש הדיו על החלק השלישי בטרילוגיית הבלש ביל הודג'ס, ובחודש הבא כבר ייצא לאור הרומן הפנטסטי שכתב עם בנו אוון, "יפהפיות נמוֹת".
על המסך הגדול מככב בימים אלו החלק הראשון בסדרת "המגדל האפל" בכיכובם של אידריס אלבה ומתיו מקונוהיי, אך לאור הביקורות האיומות והביצועים הלא מזהירים בקופות – אל תמהרו לבנות על החלקים הבאים. העיבודים לרומנים ולסיפורים הקצרים של סטיבן קינג אף פעם לא היו קונסיסטנטיים ויתכן מאוד כי המאזן ישתנה ב-8 בספטמבר כאשר יעלה החלק הראשון בעיבוד המצופה לרומן האימה "זה", שביים אנדרס מוסצ'יאטי ("מאמא").
גם בטלוויזיה המצב הפכפך. "בתוך בועה", הייתה סדרה כל-כך מגוחכת וקורעת עד שסיגלה לעצמה (ולא בכוונה, אני מאמין) איכויות קאמפיות; בעוד "22/11/63" הנהדרת עם ג'יימס פרנקו, סחטה ממני ליטר של דמעות בסיומה. הערב יישלף מהניילונים העיבוד הטלוויזיוני החדש ביותר לרומן פרי עטו של סטיבן קינג – "מר מרצדס". חלק ראשון בטרילוגיית הבלש שהחלה בשנת 2014 והמשיכה בשנתיים העוקבות עם "כל המוצא זוכה" ו"סוף המשמרת". דיוויד אי קלי, שזכה השנה לעדנה עם הצלחת הסדרה "שקרים קטנים גדולים", הופקד על פיתוח הפרויקט.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה בקרוב!, טלוויזיה, מוסיקה, סרטים קצרים, קולנוע אינדי, קולנוע איסלנדי, קולנוע אמריקאי | כתיבת תגובה

צעירים בטוקיו שוברים את גבולות המגדר באופנה ~ הדרמה הגאה של זוכת פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס ~ ביסקסואל צעיר והקראש שלו יוצאים לטיול הגדול באירופה של המאה ה-18, ברומן המדובר של מקנזי לי ~ פלוריה סיגיסמונדי ומייק הדרס מאחדים כוחות באחד הקליפים המופלאים של השנה

~
1. יום החצאית: צעירים בטוקיו שוברים את גבולות המגדר באופנה
אם אדם רוצה לקבל מושג לגבי ההפנמה של נורמות מגדריות בחברה, מומלץ שיפקוד אחת מן החנויות של רשתות הביגוד הגדולות בארץ. לאחרונה נכנסתי לכמה כאלה בחיפוש אחר זוג מכנסיים. היות והרשתות הללו מבקשות למכור את מרכולתן בכל רחבי הארץ – החל מן הישוב השמרני ביותר ועד לעיר הליברלית מכולן – הקו האופנתי, ברובו, לא יאתגר את ההנחות המקובלות באשר לאופן שבו גברים ונשים אמורים להתלבש. קולב אחר קולב, מדף אחר מדף, תמיד זה אותם הכחולים, החומים, האפורים והשחורים; ג'ינסים בדגמים בטוחים ומשעממים; דגמ"חים בצבעי אגוז או זית; טי-שרטים בהדפסים סתמיים; כשלעיתים מבצבצת איזו חולצה ורודה שצורחת "בעל הבית השתגע".
החלוקה הגיאוגרפית למחלקות "נשים" ו"גברים" נתפסת בעינינו כטבעית, הכרחית ויעילה שכן היא מגדירה עבורנו את הטווח מתוכו אנו רשאים לבחור, וחוסכת לנו שיטוטים נבוכים במעגלים לעיני מוכרות שיפוטיות. אלא שהחלוקה הזו גם מקבעת ומנציחה את הסטטוס קוו האופנתי. כבר קרה שנתקלתי בזוג נעליים בהירות שהדרך היחידה לנעול אותן הייתה בשיטת העינוי הסיני המפורסם הואיל ו"אין כאלה לגברים". לא אחת נתקלתי בחולצה שמצאה חן בעיני אך תהיתי לעצמי במבוכה, האם היא "מיועדת" לי. אותה תחושת מבוכה היא כמובן החותמת החברתית שמאשרת כי הפנמתי בהצלחה את הנורמות המגדריות שהוטמעו בי מגיל אפס. צריך לפתח עור של פיל מתחת לבגדים המטשטשים את גבולות המגדר, שכן הם עלולים לגבות מחיר יקר יותר מזה שתשלם בקופה: לעג, השפלה או בידוד חברתי, בעיקר אם אתה צעיר שחי בחברה הומוגנית או שמרנית.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה אופנה, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, יפן, מוסיקה, ספרות גאה, פסטיבלי קולנוע | כתיבת תגובה

סרט קצר ללי קאנג-שנג בהפקת טסאי מינג-ליאנג ~ מותחן קומי תאילנדי אודות עסקי הרמאויות בעולם הבחינות ~ טוקיו רוקבילי ~ פצצת אנרגיה עוצרת נשימה מתוך אלבום הרמיקסים החדש של קאשיווה דאיסוקה

~
1. Single Belief / בימוי: לי קאנג-שנג / טאיוואן / 2016
מאז גילה אותו בשנת 1989, עת עבד כשומר בכניסה למשחקיית וידאו, הפך לי קאנג-שנג לשחקן קבוע בכל סרטיו של טסאי מינג-ליאנג. החל מסרט הטלוויזיה "כל פינות העולם" ועד לסדרת סרטי "Walker", שהאחרון שבהם יצא לפני שנתיים. מעבר להופעותיו בסרטיו של המאסטר הטיוואני, השחקן בן ה-48 גם כתב וביים שלושה סרטים, בהם הפיצ'ר "Help Me Eros" שהיה מועמד לפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה 2007. אשתקד הוא ביים סרט נוסף, קצר, בהפקת מורו ורבו.
ב"Single Belief", לי קאנג-שנג חוזר לשכונת שימנדינג, שנחשבה לאזור הטרנדי ביותר בטאיפיי, בה השתנה מסלול חייו לפני 25 שנה. זהו המקום בו צולם הסרט הארוך הראשון בכיכובו, "Rebels of the Neon God", שהוביל לקריירה רבת השנים שלו. לאור הקשר העמוק ביניהם, לא מפתיע ש"Single Belief", מזכיר במידה מסוימת את סרטיו של טסאי מינג-ליאנג: השוטים הסטאטיים הארוכים, הצבעוניות הניאונית, הניכור האורבני, העיסוק בטמפורליות וכו'.
מה שכן, קשה שלא להתמלא השראה (או קנאה) למראה היכולת של לי לחיות את הרגע ולהיות נאמן לקצב של עצמו, במקום לחלוף על פני החיים ולהיסחף אחר ההמון. בעולם תזזיתי, בו FOMO היא חרדה חברתית שרירה וקיימת, ייתכן כי הפעולה החתרנית ביותר שניתן להעלות על הדעת היא דווקא לעצור, להשתהות ולהתבונן.
להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה בקרוב!, ג'יי-רוק, יפן, מוסיקה, סרטים קצרים, פוסט-רוק, קולנוע טייוואני, קולנוע תאילנדי | כתיבת תגובה