שופטי ריאליטי, הגיע הזמן שתפנימו: אף אחד לא 'מדהים'. חוץ מדימאש.

View this post on Instagram

A post shared by Dimash Qudaibergen (@kudaibergenov.dimash)

עם התפשטות תוכניות הריאליטי־כישרונות כמו מגפה במאה ה־14, חלה בעשור האחרון בישראל אינפלציה במילה 'מדהים'. בין אם זה נער שמפליץ מהקורקבן ובין אם זו אישה שמסוגלת להפריד את הזרת מהקמיצה, היום כולם מדהימים. אתה מדהים ואת מדהימה וגם אתה מדהים. ואם כולם מדהימים – אף אחד לא מדהים. למעשה, להיות לא מדהים זה הדבר המדהים באמת.

מדהים לא פחות לראות עד כמה הקצינו תוכניות הריאליטי־כישרונות בעיסוי האגו הטווסי של השופטים, בעוד המתמודדים קמלים בהמתנה מייאשת על הבמה. לעיתים נדמה שהביצועים הם על תקן פרסומות מטרחנות שיש לסבול עד לאינטראקציה המעניינת באמת, בין מנחים נרקיסיסטים למתמודד ששרד פיגוע בשנות ה־90 ומאז שומע תקתוקים באוזן ימין. העובדה שהוא גם נשמע כמו דומברה עם מיתר אחד, משנית לחלוטין לסיפור 'המרגש' שהוא נושא.

הסאדיסטיות שבה דופקים וזורקים מתמודדים אחרי שגרמו להם לדמם את הכאב הפרטי שלהם על המסך, במטרה למשוך עוד חמש דקות עד הברייק – וכמובן, להקיז אותו פעם נוספת, ממש במקרה, בשיחה מול השופטים – הפכה לאקט שבשגרה, עד שקשה לזכור איזה מתמודד צפה באביו מתאבד ומי איבד את כלבו בתאונת דרכים. פה החלמה מסרטן, שם מאבק בהרואין, שלוש, שתיים, אחת ונחזור אחרי הפרסומות עם קאבר לג'ודי גרלנד.

מן העבר השני, ישנם את לוחמי הצדק היושבים על כס השיפוט ומסרבים במופגן להידהם, הגם שהם עצמם לא מדהימים בעליל. לשמוע את מוקי למשל, מהסה את דיקלה – שדווקא נלחמת בעוז על התואר – ויורק מפיו אש של תוכחה לכיוונו של אלמוני שמחכה שהאורות סביבו יואילו להכחיל, כמעט גורם לך לשכוח שמדובר באדם שאחראי על שיר כמו 'ילד של אבא' ולא באיזה טום ווייטס שאיבק אתמול את הפסלון שקיבל מהיכל התהילה של הרוק אנד רול.

כפי שכל רז שכניק או רענן שקד יטרחו לספר לכם, ישראל היא מדינה קטנה עם יותר מדי דקות מסך פנויות, ורבות דובר על הקושי לעמוד בפס ייצור הכישרונות שדורש מולך הריאליטי. אין מה לעשות. לא כולם מדהימים, אפילו אם קרן פלס אמרה. בנינט יש קסם; נטע ברזילי מגניבה אש; ורוז פוסטאנס דגמנה נהדר את הנאורות הישראלית לצד בר רפאלי, בטרם נבעטה חזרה לפיליפינים. אך בעידן בו אתרי אינטרנט מטעם מחפשים לגזור פרצופים המומים מהמסך לטובת אייטם ריקני עם כותרת קליק־בייט, כל הכישרונות 'המדהימים' לאורך העונות הופכים לסמטוחה נטולת אבחנה או היררכיה בין רצף פרצופי ה־O של נועה קירל, להבעות הסתומות של בן־אל תבורי. רק שאז מגיע דימאש קודאיברגן (או קודאיברגנוב, כפי שהוא נכתב לעיתים) ופתאום מתברר שעד כה חיינו במערת צללים, או בעולם של 'שן כלב' בו טלפון הוא מלחייה ומדהים הוא נער חתיך שמזייף שיר של ברונו מארס.

דימאש הוא מסוג הכישרונות הפנומנאליים שעושים ריסטרט למערכת כולה ומכניסים דברים לפרופורציות הנכונות. והכוונה היא מן הסתם לא רק לתוכניות הריאליטי המקומיות, אלא לכל ריאליטי הכישרונות בעולם ששופטיהן ממהרים להשתפך אחרי ביצוע בינוני לבלדה של וויטני. דימאש הוא הדבר האמיתי, מניפסטציה של 'אפקט הוואו', מי שמכונה בפי מעריציו 'הקול הטוב ביותר בעולם'. דמיינו כיצד היה נשמע מנאז' א־טרואה בין דוד ד'אור, מריה קארי וג'וש גרובן, ותדגדגו את הטריטוריה של דימאש.

הפריצה הגדולה של דימאש התרחשה ב־2017 עם השתתפותו בעונה החמישית של תוכנית הריאליטי הסינית 'סינגר' (שנולדה במקור מהפורמט הקוריאני 'אני זמר'). בשונה מתחרויות שירה אחרות, ב'סינגר' כולם הם מאיה בוסקילה – 16 זמרים מוכשרים ומוכרים, המתחרים זה בזה על קולות הקהל באולפן. הסיפור של דימאש מעניין במיוחד שכן בניגוד למתמודדים האחרים שהתקבצו מהונג קונג, סין העממית וטאיוואן, דימאש בן ה־22 היה אלמוני לחלוטין לקהל הסיני, הואיל והגיע בכלל מקזחסטן על תקן הג'וקר.

אעפ"י שלא דיבר את השפה והתמודד כנגד אמנים ולהקות פופולאריות, הצליח צעיר המתמודדים בתולדות התחרות לכבוש את הקהל בזכות ביצועים מטורפים לשירים בצרפתית, אנגלית, איטלקית, מנדרינית, רוסית וקזחית. אף שהגיע בגמר 'רק' למקום השני, התחרות העניקה לו דריסת רגל בסין והכרה בינלאומית, הודות לוויראליות של ביצועיו בקרב גולשים שדולקים אחרי הדבר הבא שישמוט להם את הלסת.

דימאש, צאצא לזמרים קזחים מכובדים, השתפשף ושייף את מיתריו מגיל קטן בהופעות ותחרויות במדינות ברית המועצות לשעבר. מבעד למקיאג' של נסיך קיי־פופ מעלף, מסתתר זמר ומולטי־אינסטרומנטליסט בעל מנעד של 6 אוקטבות שעבר הכשרה קלאסית, אך החליט לשלב את האלמנטים האופראיים בסגנונו עם מוסיקת פופ, במה שזכה לכינוי 'פּופֶּרה'. בין האמנים שהטביעו בו את חותמם, דימאש ציין את זמר האופרה הקזחי ארמק סרקבאייב, לוצ'אנו פבארוטי, לארה פביאן, סלין דיון ומייקל ג'קסון, שהשפעתו ללא ספק ניכרת בהופעה הלוהטת לשיר 'הכוכב שלי' (Jwuldizim).

את דרכו ב'סינגר' דימאש פתח על תקן המתמודד הראשון של העונה, עם ביצוע מרטיט לשיר הצרפתי 'SOS d'un terrien en détresse', שנכתב בסוף שנות ה־70 עבור אופרת הרוק 'סטארמניה'. השיר בוצע במקור על־ידי דניאל בלבואן, אשר הלך לעולמו בגיל 33 בעקבות תאונת מטוס. בכלל, מאחורי הרבה שירים שדימאש בחר לבצע, מסתתר סיפור טראגי כלשהו (הבחור חובב דרמות לא קטן). הביצוע זיכה אותו במקום הראשון, כמו גם זה שערך בפרק הבא ל'Opera #2' של הזמר הרוסי ויטאס. הביצוע הווירטואוזי של דימאש כנראה פחות הלהיב את המבצע המקורי – שניחן גם הוא בגרון מנתץ זכוכיות – והוביל לאיום משפטי שאסר על הזמר הקזחי מלבצע שוב את השיר. את המקום הראשון הבא שלו, דימאש כבש בפרק השישי עם גרסת כיסוי מרסקת ל'אדאג'יו' – בלדה של הזמרת הבלגית הפופולארית לארה פביאן.

בשונה מאמנים המבצעים בלדות בדרמטיות מעושה בלוויית מניירות ריקות, התחושה היא שדימאש משליך את עצמו היישר אל עין הטורנדו המוסיקלי, שקורע אותו (ואותנו) לגזרים. זו אחת הסיבות לכך שביצועיו פותחים את שיבר הדמעות של כל כך הרבה מאזינים, כמו גם האינטנסיביות, הדינמיות, המקומות שבהם הוא יודע מתי ללחוש או לקחת צעד אחורה, הנוכחות, המשחק עם הקהל וכמובן, הקול השמימי שבוקע מגרונו בגבהים שחוצים את האטמוספירה. הוא נוטה לביצועים גדולים מהחיים, סופר־דרמטיים, ספוגים ברגש ועמוסים בלוליינות ווקאלית, ויש להודות כי גם אם זה נשמע מוגזם לעיתים, הוא גורם להם לעבוד לא רק בזכות מיתריו המופלאים, אלא הודות לחיבור העמוק שהוא מפגין כמבצע. הוא אף פעם לא חצי בפנים.

בין הנאמברים הבולטים של דימאש במהלך העונה, ראוי לציין גם את: 'The Show Must Go On' של להקת קווין; 'Hello' של ליונל ריצ'י, בביצוע גרנדיוזי עם רצף מוואלים; 'Daididau', שיר פולק קזחי שהועלה עם כלים ובגדים מסורתיים; 'Unforgettable Day' שהלחין בכישרון בגיל 19, וביצע גם במסגרת מופע הפתיחה של פסטיבל Gakku באלמטי (המצורף בהמשך הפוסט); 'All By Myself' שנותן פייט למגאפון של סלין דיון; וממתק מרהיב לאוזניים בדמות 'The Diva Dance', שיעלה חיוך בפני כל מי שעף על 'האלמנט החמישי' של לוק בסון.

למעט האורקסטרה החיה וקולות הליווי שתרמו לכמה נאמברים אפיים במיוחד, ראוי לזקוף לזכות התוכנית גם את המלתחה שהפכה את דימאש לדמות כל כך מלבבת. מסתבר שאסיאתים הם לא רק עשירים ומטורפים אלא גם יודעים להתלבש, ומבינים שריאליטי לא חייב להצטמצם לחולצות מכופתרות עם מכנסיים וחגורה. צר לי לחזור שוב למקומותינו אך קשה להחמיץ את הפער בין התעוזה והיצירתיות האופנתית ב'סינגר' (החל מתלבושות קזחיות מסורתיות; דרך חלוקים, צעיפים וכובעים; וכלה בפריזורות עדכניות) אל מול השמרנות האפורה בה מלבישים בארץ מתמודדים, כך שכולם נראים אותו דבר ונשכחים באותה מידה. פלא שמכנסי האוברול של אלי חולי היו פריט הלבוש המסעיר ביותר בעונה הרביעית של 'דה ווייס'?

הביצועים של דימאש הפכו אפוא לחומר מבוקש על רקע תופעת סרטוני התגובות ביוטיוב, ולמעשה נדמה כי אין תחמושת הולמת מהם בקרב הנצחי על הפה הפעור ביותר ברשת. לצד גולשים נרעשים, היו מי שהטילו ספק באותנטיות המוחלטת של הנאמברים, וקבלו על שימוש אפשרי באוטו־טיון בנקודות מסוימות. גם אם אכן נעשה פיין־טיונינג בשלב הפוסט־פורדקשן, מספיק לצפות בכמה ביצועים חיים של דימאש מחוץ לתוכנית על מנת להיווכח כי לא מדובר בריאות מלאכותיות.

השאלה הגדולה כרגע לגבי דימאש היא מה לעזאזל עושים עם קול כמו שלו מחוץ למגרש הקאוורים? לאחר התוכנית, דימאש הפך לדרלינג של קזחסטן, הרים כמה הופעות גדולות במולדתו ובסין, התארח בטלוויזיה הצרפתית והסינית, טיפס אל ראש מצעדי המוסיקה בסין, קפץ לרויאל פסטיבל הול בלונדון, גרף המוני פרסים ופרחים, והפך פחות או יותר לפנים היפות של ארצו ההררית במדינות אירופה ובמזרח אסיה.

גיימרים סינים שלחמו ב'מונלייט בלייד', יכלו לשמוע אותו מבצע את שיר הנושא 'Ocean Over Time'; אשתקד תרם מקולו לשיר הפתיחה של דרמת הטלוויזיה הסינית 'My Idol' וכן שחרר סינגל בשפה האנגלית, בשם 'Screaming'. קשה לומר שמשהו מכל אלה מיצה עשירית מהכישרון של דימאש, ועל כן נראה כי האתגר הגדול שניצב בפניו הוא לא לכבוש את רגיסטר השריקה, אלא למצוא חייטים שיצליחו לתפור חליפה מוסיקלית ראויה למידותיו המדהימות.