גאווה ודעה

anime-1.jpg

בנים זה דבר נפלא. כל שכן כשהם באים בזוגות! בתקופה האחרונה יוצא לי לראות לא מעט סרטים שמתרכזים בסיפורי אהבה בין שני כרומוזומיי Y, ולמרות שאני בטוח שלא חסרים צופים לסרטים הללו, קשה לאתר ביקורות נורמאליות ברשת שמתייחסות אליהם.

בארץ, מתקיים מידי שנה הפסטיבל ההומו-לסבי הבינלאומי בת"א, אך הוא סובל במובן מסויים מחוסר עניין תקשורתי (אלא אם כן מדובר במחזמר של איתן פוקס), אולי כי נדמה לעיתונאים שהסרטים פונים לקהל מצומצם ונישתי ולפיכך חסרי עניין לכלל הציבור. שיקפצו. מבחינתי הציבור יקבל סיפורי אהבה סטרייטים לעוסים בדיוק כמו שהוא יקבל סיפורי אהבה חד-מיניים גם אם אצטרך לנפנף לו עם קומוניקט ורוד מול הפרצוף. העוול הזה כמובן מוכרח לקבל תיקון, ומכיוון שהיפנים המצוירים מקבלים את היחס שלהם בפורומים מבעבעים מבנות חולות שונן-איי, הפוסטים במדור "גאווה ודעה", יעסקו בסרטים עם דמויות גאות שתוחלת החיים שלהן נמשכת גם אחרי שנשבר ליוצריהם החוד של העיפרון.

אם נתעלם מבמאיי אוונגרד כמו ברוס לה-ברוס או ג'יימס בידגוד לדוגמא, ניתן יהיה לראות שלא מעט יוצרים נלחמים בגבולות הז'אנר הזה, שהם די ברורים לכל מי שראה כמה סרטים בנושא. לטובת אלו שלא, הרי לכם סקירה מהירה.

נתחיל בדמויות:

א. ההומו המיוסר – לרוב, גם בקומדיות וגם בדרמות תוכלו למצוא בתפקיד הראשי מתבגר הומו מיוסר. למה הוא מיוסר, אתם שואלים? או שהוא מאוהב בחבר הסטרייט הכי טוב שלו, או שהוא דחוי חברתית ומאוהב בחבר הסטרייט הכי טוב שלו, או שהוא רוצה להיות סטרייט אבל מאוהב בחבר הסטרייט הכי טוב שלו. בקיצור, סטרייטים הם כאב ראש. תמיד אמרתי את זה.

ב. ההומו העליז – את הגיי המשוחרר תוכלו למצוא לרוב בקומדיות קאמפיות, במרכזן בחור שכבר יצא מהארון ואי אפשר לפספס את זה. הוא מוקף בעדר בנות צחקקניות, או בחברה טובה וצחקקנית, ואם רוצים להכניס קורטוב דרמה לעניין אז גם יש איזה בריון אהבל שדוחף אותו באמצע הסרט. בסוג הסרטים הזה ההומו כלל לא מתלבט לגבי שאלת זהותו המינית אלא מנסה למצוא אהבת אמת (תמיד זו אהבת אמת!), תוך שהוא נודד בין אינספור דייטים ביזאריים עד שהוא מוצא את האחד, איתו הוא מתנשק ארוכות בסצנה הסופית.

ג. ההומו המופקר – דמות שבמקרה הטוב היא רק רוצה להזדיין ובמקרה הרע היא רק רוצה להזדיין עבור כסף. במקרה הראשון מדובר בהומואים שהם לכאורה חסרי מצפון ושאין להם שום בעיה לפגוע בחבריהם, אך בסתר ליבם הם רכי לב ומחפשים אהבת אמת (תמיד אהבת אמת!). במקרה השני מדובר בבחור חסר כל, משפחתו התפרקה, נשרפה או כוללת הורה אחד פיסח, שעובד לפרנסתו כג'יגולו להשכרה עד שיום אחד הוא מתאהב בלקוח, או שלקוח מתאהב בו ואז הוא מת.

ד. ההומו העמוק – דמות המופיעה לרוב בתפקידי משנה ונועדה להעניק חשיבות ועומק מסויים לסרטי סטרייטים דווקא, מתוך אמונה באמיתות המשוואה: הומו צעיר = קלות דעת; הומו מבוגר = מורכבות.

anime-3.jpg

העלילות:

בהכללה גסה, ניתן לומר שרוב הדרמות ההומואיות מסתיימות בטרגדיה. או שאחת הדמויות מוצאת את מותה כתוצאה מהתנפלות אספסוף הומופובי עילג, או שאהבתם של הדמויות לא מגיעה לכדי מימוש מסיבה זו או אחרת. על סרטי האיידס אני אפילו לא רוצה לדבר.

בקומדיות, הסוף טוב וקיטשי כמו כוורת מלאה סוכר.

סרטי "קמינג אוף אייג'", כוללים בדרך כלל יציאה מהארון והתמודדות עם ההכרה במיניות החדשה (לפעמים עם זרים, לפעמים עם חבר ילדות); סרטי "הנעורים של גיל העשרים", כוללים לרוב התחלה של חיים חדשים במקום חדש (עיר אחרת, קולג'), ומתרכזים בחייו מלאי ההרפתקאות של הומו צעיר ואטרקטיבי (בסרטים הללו אגב, הומואים מוצאים אחד את השני בלי בעיה, כאילו הנטיה המינית כתובה להם על המצח); בסרטי "דפיקה או אהבה בורגנית?" אנו מלווים את הדמות בגילאי ה- 30 שלה כשהיא מבינה שהיא כבר לא פרגית צעירה ושעליה לחדול מלאחוז בתדמית נער הזוהר ההולל ולהתמסד עם בן זוג יציב ולא מסוכן (לעיתים מעורב בסרט תינוק, מאומץ מלסבית או מושאל מחברה סטרייטית טובה); סרטי "ההומואים הזקנים" (שבקולנוע הקווירי זה אומר דמויות מגילאי 40 ומעלה), הכוללים דמות בעלת חשיבות עצמית תהומית המתמודדת עם מורכבות החיים בצל נטייתה המינית ולרוב מנסה למצוא קשר עם דמות הקטנה ממנה בכמה שנים טובות (דרמה), או שמדובר בדמות מצחיקה אך מכוערת המסתחררת בשלל אירועים מבדרים עם סוף טוב שלא מדגיש את הפן ההומואי של הסקס.

בחלק מעלילות הנעורים, המשפחה מתערבת בשיא חוצפתה ומנתקת את הקשר בין בני הזוג באמצעות מניפולציות זולות. כך או כך, בסיפורי אהבה צעירים קיים בדרך כלל השלב בסרט בו בני הזוג נפרדים בעקבות ריב או בגידה, אך כמובן מוצאים את עצמם זה בזרועותיו של זה (לא תמיד עם רוח חיים כמובן), עד לעליית הרולר.

אלו הם הגבולות של הקולנוע הקווירי, בהכללה גסה כמובן, וזה לא שיצא לי לראות כל כך הרבה סרטי גייז, אבל אין ספק שיוצרי הקולנוע הקווירי צריכים להתמודד עם ז'אנר שהיכולת שלו לחדש בכל הנוגע לעלילות מקוריות הוא מאוד פרובלמטי (כמובן שקיימים יוצרים שעושים את זה וגם בהם נעסוק, לא כרגע חלילה, גם לי יש חיים), אך יחד עם זאת, ישנם יוצרים וסרטים שמתמודדים עם הכלים הללו בצורה מופלאה ומרגשת וראוי לתת להם במה, והבמה הזו היא כאן.

מייק לאב נוט וור, etc'…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על גאווה ודעה

  1. לזרבוי הגיב:

    כתבת יפה ומדוייק, אבל יצרת סתירה – אם סרטים קווירים הם כל כך מוגבלים תימטית, למה שהם יעניינו אותנו בעצם?

    הומואים זה דבר נפלא ביחידים ובזוגות (ובשלישיות), אבל זה בדרך כלל דבר מבאס כשזה בא עם מצלמת קולנוע ביד. לפחות כשמדובר בקולנוע קווירי, או בסרטים שנופלים להגדרה הזו בעל כורחם, בדרך כלל מדובר בקולנוע סוג ז' (נו, משחק מילים מתבקש).

    ולמה בעל כורחם? כי כשסרט הוא מספיק טוב, יש סיכוי שהוא יצליח לפרוץ את גבולות הגטו ההומולסבי וייגע גם בציבור שלא יודע מה זה סטונוול (ע"ע "מילק") או מה זה קרוזינג (ע"ע "ברוקבק"). איכשהו, מרבית הסרטים שנשאבים לפסטיבלים הומולסביים, לפחות אלו שאני נחשפתי אליהם, הם פשוט סרטים גרועים שבמקרה בוימו ע"י או שעוסקים בחייהם של להטבי"ם.

    אני באופן אישי מעדיף את הסרטים שלי קודם כל טובים, ורק אחר כך על נושאים קרובים לליבי.

  2. לזרבוי הגיב:

    עוד שתי הערות:
    אני מוכן להישבע שלא שמתי סמיילי אחרי "מילק".
    ואחלה בלוג!

  3. freak הגיב:

    קודם כל תודה! (ספר לחבריך הטובים ביותר :mrgreen: ) וכן, הקטע עם הסמיילי הוא בהחלט עניין מסתורי בבלוג הזה – לעיתים הוא צץ פתאום משומקום.
    לגבי העניין עצמו: מוסכמות ז'אנר אינן מעכבות יצירתיות, אלא ממלאות אותה בהשראה. האתגר הוא להשאיר את המוסכמה אך להימנע מהקלישאה. מוסכמת ז'אנר היא מגבלה יצירתית הכופה על דמיונו של הכותב להתעלות – זהו כמובן לא ציטוט שלי, אלא של רוברט מקי (מתוך "סיפור").
    הבעיה בקולנוע הקווירי דומה לבעיה שיש לסרטי מד"ב ופנטזיה למשל – בשני המקרים מדובר בז'אנרים שחלק מקהל הצופים לא מוכן לקבל את הרעיון הבסיסי שבהם. אין ספק שישנם סרטים שמצליחים לפרוץ את הגבולות הללו ("הר ברוקבק" או "אווטאר" לדוגמא) ולחצות לקהלים רחבים יותר, אך ההצלחה הזו נובעת בין היתר הודות למערכת יח"צ של הסרט, מידת הפצתו בבתי הקולנוע או הבאזז האינטרנטי שהוא מעורר, וכן מידת סלבריטאיותם של השחקנים המשתתפים בו או של יוצריו.
    אין ספק שישנם סרטים גרועים בתחום (אולי כי חלק גדול מהיוצרים לא נמנעים מהקלישאה שבמוסכמה אלא מנציחים אותה, למרות שאני חובב גדול של קיטשיות בסרטים מהסוג הזה), אבל ישנם יוצרים שמצליחים למתוח את הגבולות וליצור סרטים מצויינים (ואני בהחלט אעסוק בהם בהמשך).
    ישנו אגב, עוד סוג מסויים של סרטים שדווקא כן מצליחים, והסיבה לכך היא שהם לא עוסקים ישירות בנושא ההומו-לסבי (כמו "השעות" הנהדר, או "סינגל מן" – שעדיין לא ראיתי), אלא רק רומזים על כך או לפחות לא מעמידים אותו במרכז, מה שמעניק להם מרחב תמרון רחב יותר בקרב קהלים שמרניים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s