זה היה בסוף הקיץ: ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

~

יש את הספרים האלה שאתה מרגיש את הלב שלך מרחף בחזה, שעה קלה לאחר שסיימת לקרוא בהם. כזה הוא רומן ההתבגרות היפה שכתב הסופר והמשורר האמריקאי בנג'מין אליירה סאיינז, "ארי ודנטה מגלים את סודות היקום". בשמו של סאיינז נתקלתי לראשונה בשנת 2013, עת פורסמה זכייתו בפרס למבדה (לספרות גאה) עבור קובץ הסיפורים, "הכל מתחיל ונגמר בקנטקי קלאב". הקובץ גם הפך את סאיינז לסופר הלטיני הראשון שקיבל לידיו את פרס פן/פוקנר לספרות. אף-על-פי שכתביו ראו אור בארה"ב מתחילת שנות התשעים, "ארי ודנטה" (בתרגומה של מאירה פירון) הוא הפרסום הראשון שלו בעברית. זו החלטה מבורכת מצד הוצאת טל-מאי ואפילו אמיצה בהתחשב בשוק הספרים המקומי, שאינו שש לספק לקוראיו עלילות בגוונים ורודים.

"ארי ודנטה" הוא חלק ממגמה מסתמנת בספרות ה-Young Adult האמריקאית, שמציבה בחזית עיסוק בחייהם של להט"בים מתבגרים. בגזרה ההומואית ניתן לציין את: "סיימון מוצא את דרכו" לבקי אלברטלי (שאף הוא תורגם אשתקד לעברית, בהוצאת מטר); "וויל גרייסון, וויל גרייסון" לדיוויד לוויתן וג'ון גרין (שלטעמי אינו מצליח להתעלות מעבר לשכבת הגיל המיועדת לו); "אני אתן לך את השמש" לג'נדי נלסון; ו"שחרור" לפטריק נס, שייצא בשפת המקור בארבעה במאי.

ספרו המעוטר של סאיינז מסופר מנקודת מבטו של אריסטו מנדוזה, נער בן 15 המתגורר עם אמו ואביו השתקן באל פאסו, טקסס. במהלך חופשת קיץ משמימה בשנת 1987, הוא פוגש בנער בן גילו, דנטה קינטָנָה, המציע ללמדו לשחות. ארי ודנטה הם שני טיפוסים שונים – האחד סגור, מתבודד ולוחמני; האחר פתוח, ורבלי וחובב שירה – שמתחברים זה לזה מתוך תחושה משותפת של זרוּת. החברות ביניהם מובילה לתהליכים של גילוי עצמי, בעודם מנסים למצוא את מקומם בעולם שבו רב הנסתר על הגלוי.

הכתיבה של סאיינז פשוטה אך נוגעת ללב. המשפטים הקצרים והפרקים שנעים בין עמוד לארבעה בממוצע, מייצרים זרימה מהירה, אוורירית ונטולת מאבק. פרט למערכת היחסים הקרובה שמתפתחת בין ארי לדנטה, הספר שם דגש על יחסי הורים וילדים; על הניסיון שלהם לתקשר ולהבין זה את זה. מרבית הדיאלוגים בין ארי לאמו לובשים גוון משעשע, אם כי בשלב מסוים הופכים קצת מעיקים בשל עודף התחכמויות. ניצוצות התקשורת וגילויי החיבה שמפציעים מדי פעם בין האב המרוחק לבנו, הם מהחלקים היותר מרגשים ברומן.

בהתאם לדיפולט של גיל ההתבגרות, ארי הוא נער כועס ומבולבל עם נטייה מעט קומית לעבר האימו. הצהרות מיוסרות כמו: "אלה הם חיי, כל העור המת הזה"; "רציתי לעצום עיניים ולתת לשקט לבלוע אותי בשלמותי" או "מבחינתי, השמש יכלה להמיס בו ברגע את הכחול מהשמים. כדי שהשמים יהיו אומללים ממש כמוני" – אינן זרות לשלב הזה בחיים בו כל רגע הוא פוטנציאל לדרמה אפית וכל דבר הוא תעלומה. הורים, חברים, יחסים בין המינים. אפילו אתה עצמך.

כמה מן הסוגיות שארי ודנטה מתמודדים איתן, הזכירו לי את עצמי בגיל העשרה וזו מן הסתם אחת הסיבות שנהניתי כל-כך מהספר: העול שבלהיות בן זקונים, גילויי המשיכה לבני אותו המין, הסלידה מהסקסיזם של בנים אחרים, העמדה המסוכסכת עם המוצא שלך והניסיון למקם את עצמך ביחס אליו על רקע הייצוגים הסטריאוטיפיים שלו בתרבות. ארי ודנטה הם אמריקאים ממוצא מקסיקני שאינם מפסיקים לעקוץ זה את זה על מידת המקסיקניות שלהם – קבוצת שייכות נוספת שהם לא מרגישים לגמרי חלק ממנה (לפחות במקרה של דנטה). עם זאת, זהו תבשיל שלא מגיע לכדי רתיחה ובסופו של דבר נותר די ברקע. בימים אלו כותב סאיינז את ספר ההמשך, "ארי ודנטה: יהיו עוד קֵיצִים", כך שאולי נזכה לטיפול מעמיק יותר בסוגיה.

דווקא על הפן הגאה בספר אעדיף שלא להרחיב בכדי לא לקלקל למי שעדיין לא קרא, אבל מרתק להיחשף לאופן הכמעט אגבי שבו הוא צומח. החברות הנפלאה בין ארי לדנטה עומדת בלב ליבו של הספר ונראה שאין די ממנה לספק את סקרנותו של הקורא. אלמנטים מסוימים בה מזכירים את הסרט הברזילאי הנהדר, "הדרך שבה הוא מביט", ולמעשה דניאל ריבריו נשמע כמו הבמאי המושלם להביא את סיפורם של השניים הללו אל הבד.