זיכרונות מהווה אחר, חיים בשנת 50 לספירה ו-15 דקות של אי-תהילה: על 'זולגות דמעותי, אמר השוטר' מאת פיליפ ק. דיק

לפני משהו כמו עשור, פחות או יותר, צפיתי לראשונה בסרט האנימציה הפילוסופי של ריצ'רד לינקלייטר, "חיים בהקיץ". אף-על-פי שלא צפיתי בו מאז, לאורך כל השנים זכרתי ששובץ בו דיאלוג שממש הגניב אותי בזמנו בהקשר לרומן מדע בדיוני של פיליפ ק. דיק, "זולגות דמעותי, אמר השוטר". ארבעים שנה אחרי שזכה בפרס ע"ש ג'ון וו. קמפבל לספר המד"ב הטוב ביותר, הודפס הרומן (סוף סוף) בעברית בהוצאת כתר.

תמיד מרגש למצוא על המדפים תרגום חדש לפיליפ ק. דיק, וממש מצער שלוקח להוצאות בארץ שנים על גבי שנים להנגיש את הקטלוג העשיר שלו לקורא הישראלי. לדיק אין כאן 'הוצאת בית' וכך קרה שספריו נדדו עד כה בין מסדה, אודיסיאה, גוונים, כתר ועם עובד. בהקשר לכך, ראוי לציין גם את הוצאת טרה שסיפקה לנו בשנים האחרונות שני קבצי סיפורים מזהירים – לרכישה בעותק דיגיטלי בלבד, לצערי – מאת סופר המד"ב הפולחני: "האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים" ו"פוסטר, אתה מת וסיפורים אחרים".

"זולגות דמעותי, אמר השוטר", נכתב במקור בשנת 1970, בעוד עלילתו מתרחשת בשנת 1988. עם זאת, שנות השמונים שברומן לא כוללות חליפות כוח ופריזורות מנופחות כי אם מציאות חלופית ובה שלטון משטרתי, מחנות עבודת כפייה, כלי רכב המזנקים לרקיע ודירות מרחפות לאלפיון העליון. במרכז העלילה ניצב גֵ'ייסון טַוֶורנֶר, זמר בלדות-פופ ומנחה תוכנית אירוח פופולארית. טוורנר נישא על גלי הערצה והצלחה כבירים אלא שיממה לאחר אחת מהופעותיו על המרקע, חייו מקבלים תפנית מוזרה: הוא מתעורר במלון מעופש, מסמכי הזיהוי שלו אינם ולתדהמתו – איש אינו זוכר מיהו. אף לא מכריו הקרובים ביותר.

על אף שחלפו 36 שנים מאז פורסם הרומן בשפת המקור, בעולם בו כל אדם חולם על 15 דקות התהילה שלו – בין אם בתוכנית בישול תחרותית ובין אם כתופעה ויראלית שתפתח את "צינור לילה" – אין סיוט רלוונטי יותר מזה של ידוען הנאלץ להתמודד עם אובדנה הפתאומי של תהילתו. נמצאה המתנה המושלמת לפליטי ריאליטי! אבל יותר משטוורנר מזכיר פליטי ריאליטי מקומיים, הוא מעלה במחשבה את האדם שזוהה בישראל כראשון בבידור לאורך שנות ה-90. ב"זולגות דמעותי, אמר השוטר", אובדן תהילה משמעו אובדן של זהות ("האישיות הציבורית שלו, מתוקף תפקידו כבדרן עולמי, הייתה האישיות היחידה שלו"; עמ' 10). הצורך הנואש להשיג אותה מחדש – הצורך להיות ידוע – במטרה לאשרר ולאפשר את קיומו של הגיבור, כרוך במחיר. זהו, אם תרצו, מחיר התהילה.

על אף שטוורנר הוא אדם יוצא דופן מכמה בחינות, "זולגות דמעותי, אמר השוטר" עוסק בהתמודדות של האדם הקטן אל מול מערכת גדולה, פולשנית ומאיימת שלכאורה דבר לא נסתר מעיניה. הוא חושף את אחורי הקלעים שלה, ומתאר בכך את הכוחות הנסתרים שפועלים על האדם הקטן ומשפיעים על גורלו בלא ידיעתו, הבנתו ושליטתו. במידה מסוימת, ניתן למצוא ברומן גם ממד פטליסטי לפיו כל אחד מן המשתתפים מגלם תפקיד שיועד לו במשחק שתוצאותיו נגזרו מראש.

כאשר מדברים על פיליפ ק. דיק, נהוג למתוח מגוון אסוציאציות מוכרות סביב דמותו המזוקנת: דיסטופיה, פרנויה, סמים, גאונות ושיגעון. אך לא בטוח שניתן מספיק קרדיט על הכשרון הקומי שניכר בכתביו. ב"סורק אפלה", על אף הממד הטראגי והעצוב שבעלילה, זכור לי שהיו כמה קטעים קורעים. גם בספר הנוכחי, דיק מצליח להזריק אל תוך המציאות הקודרת תיאורים משעשעים של דמויות ומצבים ולא מעט דיאלוגים מצחיקים. יתכן שחלק מזה נעוץ גם בתרגום היצירתי הנהדר של עמנואל לוטם, שמושח את הפרוזה במעין הברשה מהודרת. אצל לוטם, Flyship היא "יעפת"; Quibble היא "אַצרָץ" ו-Flipflap היא "טַסְטֶסֶת". כמה נפלא.

העיבודים הקולנועיים ל"זיכרון גורלי", "דו"ח מיוחד", "צ'ק פתוח" ו"נגד כל הסיכויים", הפכו את דיק לסופר המזוהה עם אקשן, יריות ומרדפים מטורפים. "זולגות דמעותי, אמר השוטר", אינו מתאר איך סטיבן קולבר הופך לסטיבן סיגל ועל כן לא ממש עונה על הציפיות הללו (למרות שאתה תמיד מקווה שעוד רגע זה יקרה). למרות היעדר האקשן הקשה, דיק מצליח לשמור על עניין, בין השאר הודות לדמויות, להמצאות, להומור, להתרחשות האניגמטית ולצורך של הקורא לפענח את העולם בו מתרחשת העלילה.

קצב האירועים המהיר יחסית והסנסציוניות שאופפת כמה מהם, אינם מונעים ממנו למצוא גם את המקום והזמן לעסוק בתמות רגישות כמו אהבה ואֵבֶל, באופן שבו הם מעצבים אותנו כבני אדם ומהווים את החוויה הרגשית הטוטאלית ביותר בחיינו. "האֵבֶל חוזר ומאחד אותך עם מה שאיבדת. זוהי התמזגות", אומרת אחת הדמויות. "אתה הולך עם החפץ או עם האדם האהוב כשהוא הולך לעולמו. במובן מסוים אתה מתפצל מעצמך ומתלווה אליו, עושה אתו חלק מהדרך במסע שלו. אתה הולך בעקבותיו עד כמה שאתה יכול להגיע" (עמ' 138).

אך מעבר לקריאה ב"זולגות דמעותי, אמר השוטר", מעניין לא פחות להתוודע למאורעות הביזאריים שהתרחשו בחייו של המחבר לאחר כתיבתו. ב"חיים בהקיץ", ריצ'רד לינקלייטר (שחמש שנים מאוחר יותר יעבד למסך את "סורק אפלה") מופיע בסצנה בה הוא מנהל דיאלוג עם בחור שלא בטוח האם הוא ער או עודנו לכוד בחלום. לינקלייטר מספר לו על מאמר שקרא מאת פיליפ ק. דיק, בו הוא מגולל סדרה של צירופי מקרים אשר טרדו את מנוחתו והובילו אותו למסקנה באשר לאשליית הזמן והמציאות.

במאמר/נאום "כיצד לבנות יקום שלא יתפרק אחרי יומיים" משנת 1978, פיליפ ק. דיק מבהיר כי שתי שאלות מרכזיות העסיקו אותו בכל שנות כתיבתו: מהי המציאות? ומה מכונן את בן-האנוש האותנטי? אם חוויית המציאות נבדלת מאדם לאדם (חשבו למשל על סכיזופרנים), האם אנחנו יכולים לדבר על מציאות אחת או שעלינו לדבר על ריבוי מציאויות? ואם אכן ישנן מציאויות רבות – הוא תוהה – האם חלקן אמיתיות יותר מאחרות? לדבריו, שאלת המציאות היא בעיה אמיתית שכן "כיום אנו חיים בחברה שבה מציאויות מזויפות מיוצרות על-ידי הטלוויזיה, על-ידי ממשלות, על-ידי תאגידים גדולים, על-ידי קבוצות דתיות, קבוצות פוליטיות – והחומרה האלקטרונית קיימת כדי להעביר את הפסבדו-עולמות הללו ישירות למוחו של הקורא, הצופה, המאזין".

מבלי לצלול עמוק לקלחת הפוסטמודרניזם, אציין רק כי ביטוי עכשווי לחוויה הסובייקטיבית של המציאות, ניתן למצוא למשל במה שמכונה "Truthiness” (ובאוקספורדית משודרגת: "פוסט-אמת"). מונח משעשע שטבע סטיבן קולבר ב-2006 שפירושו: טענה שאינה מתבססת על לוגיקה, עובדה או הוכחה אלא כזו ש"מרגישה נכונה" (אינטואיטיבית, מהבטן) ועל כן היא אמת לאמיתה. במידה מסוימת, Truthiness היא שהביאה את דונלד טראמפ לבית הלבן. אדם שצמח בתודעה הציבורית מתוך "תוכנית מציאות" מהונדסת, ופיתח רטוריקה ש"מרגישה נכון" אך רצופה שקרים ובדותות שהוזנקה ישירות לפיד הטוויטר של הבוחר. הפוטנציאל הדכאני וההרסני של משטרו הקרב, עשוי לגרום ללא מעט אנשים להרגיש כאילו הם עצמם חיים בספר של פק"ד.

במסגרת המאמר, דיק מספר על מפגש משונה אליו נקלע במהלך מסיבת כריסמס בשנת 1970, זמן מה לאחר שסיים את כתיבת "זולגות דמעותי, אמר השוטר". במסיבה, הוא פגש בחורה בת 19 בשם קייתי. לקייתי היה בן זוג בשם ג'ק, ומאוחר יותר התחוור לו כי היא מעורבת ביחסים עם איש משטרה. הסיבה שהמפגש היה כה משונה עבור דיק, נבעה מכך שגם ב"זולגות דמעותי, אמר השוטר" מופיעה דמות בשם קייתי, עם בן זוג בשם ג'ק, ומאוחר יותר מתחוור כי היא מעורבת ביחסים עם איש משטרה. אבל צירוף המקרים לא נגמר כאן.

אחר צוהריים אחד, פיליפ ק. דיק תיאר בפני הכומר שלו סצנה שמופיעה לקראת סוף הרומן, המגוללת מפגש לילי בין איש משטרה לזר שחור בתחנת דלק. ככל שהכביר בפרטים, כך גברה סקרנותו של הכומר, אשר פסק לבסוף כי הסצנה המתוארת לקוחה מתוך ספר מעשי השליחים – ספר שפיליפ ק. דיק מעולם לא קרא. ולא זו בלבד, אלא שהאיש הפוגש את הזר השחור בספר מעשי השליחים – שמו פיליפ! לאחר שקרא את ספר מעשי השליחים, דיק גילה כי הכומר צדק. למעשה, אפילו הרומאי שעוצר וחוקר את סנט פול, חולק את אותו שם עם השוטר שעוצר וחוקר את ג'ייסון טוורנר – פליקס. בדיקה נוספת העלתה כי הספר היחידי בברית החדשה בו מוזכר השם ג'ייסון הוא – ניחשתם נכון – ספר מעשי השליחים (ליתר דיוק, הוא מוזכר גם פעם אחת ב"האיגרת אל הרומאים"). אבל זה עוד לא הסוף.

לילה אחד, כאשר עשה את דרכו לתיבת הדואר, פיליפ ק. דיק הבחין בגבר זר מתנהג באופן חשוד ליד מכונית. בדרכו חזרה, הוא הבחין בו שוב, הפעם מסתתר מאחורי עץ. שלא כהרגלו, דיק ניגש אל הגבר ושאל האם קרה משהו. "אזל לי הדלק", אמר הגבר "ונגמר לי הכסף". דיק שלף את כל השטרות שהיו בארנקו ונתן לו אותם. בשובו הביתה הבין כי הכסף לא יועיל לגבר מכיוון שאין שום תחנת דלק בקרבת מקום. הוא חזר לאתר המפגש במכוניתו והסיע את הגבר לתחנת דלק. כאשר עמדו שניהם, שני זרים גמורים, בתחנת הדלק באמצע הלילה, התחוור לדיק כי הוא חווה סצנה שכתב 8 שנים קודם לכן ב"זולגות דמעותי, אמר השוטר" – תחנת הדלק בה עמדו, תאמה במדויק את זו שדמיין בעת כתיבת הרומן ולפתע קלט פרט נוסף שלא הבחין בו קודם – הגבר הזר היה שחור. לאחר שהחזיר אותו למכוניתו עם פחית מלאה בדלק, השניים לחצו ידיים ודיק חזר נסער לביתו. הם מעולם לא נפגשו שוב.

אירועים אלה ואחרים הובילו את פיליפ ק. דיק לתובנה כי הזמן, כפי שאנו תופשים אותו, אינו אמיתי. לטענתו, מבעד לשכבת המציאות הגלויה והמשתנה תדיר, נוכח נוף ספציפי, נצחי וסמוי מן העין – הנוף התנכי שמתקיים מיד לאחר צליבתו, קימתו לתחייה ועלייתו השמימה של ישו. זהו הנוף האמיתי בו אנו חיים. תקופה זו מתוארת בספר מעשי השליחים ומתוארכת בסביבות 50 לספירה. דיק מעלה תיאוריה מתקופת ימי הביניים, לפיה השטן בורא חיקויים ליצירה האותנטית של אלוהים וטווה מציאות מזויפת שנועדה להונות את האדם, ולהוביל לדעיכת האמונה הנוצרית באשר לחזרתו של ישו. באורח מסתורי, דיק הצליח להציץ מבעד לווילון המציאות השקרית ולראות את הדברים כהווייתם. הממד התנכי שהתגנב ל"זולגות דמעותי, אמר השוטר" מתוך ספר העוסק בשנים המוקדמות של הנצרות והעובדה כי חווה על בשרו סצנה מתוך הרומן, הביאו את פיליפ ק. דיק להעריך כי אם נקלף את אשליית הזמן החולף והמציאות העכשווית, נגלה כי אנו חיים בשטחי יהודה בתקופת האימפריה הרומית.

התפישה הכוזבת של המציאות, עומדת גם במרכז הרצאה שנשא הסופר בכנס מדע בדיוני שנערך בצרפת בשנת 1977. במהלך ההרצאה, דיק התוודה כי חלקים ברומן – המתאר את ארצות-הברית כמדינת משטרה עם מחנות עבודת כפייה – נכתבו מתוך הסתמכות על שברי זיכרונות שצצו במוחו מהווה אחר. למעשה, גם ג'ייסון טוורנר נחשף לפתע להווה זר, הווה בו הוא לא קיים, שמעמיד בספק את תפישת המציאות שלו. דיק מציין כי לצד "זולגות דמעותי, אמר השוטר", רומן מרכזי אחר המסתמך על אותם זיכרונות הוא "האיש במצודה הרמה", שמתאר היסטוריה חלופית בה גרמניה ויפן ניצחו במלחמת העולם השנייה.

בספר המונומנטלי, The Exegesis of Philip K. Dick, שערכו ג'ונתן לת'ם ופמלה ג'קסון מיומניו והערותיו של הסופר האמריקאי, דיק מציין בפרק משנת 1981 כי לאחר קריאה נוספת של "זולגות דמעותי, אמר השוטר", התחוור לו כי הרומן הוא למעשה סיפור מחודש של "הבאקכות", הטרגדיה היוונית האחרונה שכתב אוריפידס. לדידו, "הרומן הנו טרגדיה יוונית ואף למעלה מכך – לידתה של הנצרות מתוך טרגדיה". בהמשך הוא כותב כי "מתוך האובדן והאֵבֶל שבסופו, נולדת אגאפה" (האהבה במסורת הנוצרית).

פיליפ ק. דיק סבר שהעולם המשתנה הופך יותר ויותר דומה לרומנים שכתב. אף-על-פי ש"זולגות דמעותי, אמר השוטר" היה כמעט גמור בשנת 1970, לקח לו עוד 4 שנים לצאת ממכבשי הדפוס. היה מי שציין בפניו כי לו חיכה עם הרומן עוד שנה, הוא כבר היה נחשב למיושן. "חיכיתי זמן רב מדי לשחרר אותו", כתב דיק. יחד עם זאת, נראה כי אלמנטים מסוימים מתוכו, גם אם לא חדשניים כבתחילת שנות ה-70, עדיין רלוונטיים לימינו. ומעבר לכך שמדובר בחוויית קריאה מהנה, ה-Exegesis וההרצאה שנשא מצביעים על "זולגות דמעותי, אמר השוטר" כאחד הרומנים המשמעותיים בארסנל של פיליפ ק. דיק, לצד "סורק אפלה", "ואליס", "יוביק" ו"האיש במצודה הרמה". מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.