ראיון עם עורכת הספר "ילדה עם שיער מוזר" – התרגום הראשון בעברית לדיוויד פוסטר וואלאס

לפני מספר שבועות פרסמתי בבלוג פוסט הסוקר את הכותרים המסקרנים שעתידים לפקוד את חנויות הספרים במהלך השנה הקרובה. מעל כולם, הצבתי את "ילדה עם שיער מוזר", תרגום ראשון בעברית לסופר האמריקאי המנוח דיוויד פוסטר וואלאס, כספר המצופה ביותר מבחינתי לשנת 2011.
לאחרונה, יצרתי קשר עם נגה אלבלך, עורכת הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, אשר הסכימה לשמחתי להשיב על מספר שאלות בנוגע ל"ילדה עם שיער מוזר". הראיון כולל גם קטעים מתוך הספר, העתיד לראות אור בתחילת השנה הבאה.

נגה, כיצד הכרת את דיוויד פוסטר וואלאס?
"בערך לפני שנתיים סיפר לי חבר על אתר אינטרנט אמריקאי שיש בו המלצות טובות על ספרים. נכנסתי לשם ואחת הכותרות שלכדה מיד את תשומת לבי היתה ידיעה על מותו של הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס. לא הכרתי את השם דיוויד פוסטר וואלאס, ומהידיעה באתר הבנתי רק ששם קץ לחייו ושהיה בן 46 במותו. התחלתי לקרוא עליו, וככל שמחקר-האינטרנט שלי הלך והסתעף כך הלכה סקרנותי וגברה. הבנתי שאת הסופר הזה אני חייבת להכיר.
יום אחד גיליתי רשימה יפה שכתב אסף גברון ב-YNET, רשימה על דיוויד פוסטר וואלאס שהתפרסמה לאחר מותו. יצרתי קשר עם אסף. כשנפגשנו הוא העביר לי ערימה גדולה של ספרי דיוויד פוסטר וואלאס ואמר לי שני דברים:
1. שכבר כמה שנים הוא מנסה לעניין הוצאות לאור לתרגם מיצירתו של וואלאס (אך לשווא).
2. שצריך לְפנות בערך חודשיים-שלושה בשביל לקרוא את הרומן הגדול של דיוויד פוסטר וואלאס Infinite Jest (רומן מורכב בן 1079 עמודים).
עדיין לא קראתי את הרומן הגדול Infinite Jest (שנרכש ומחכה על המדף), אבל לדיוויד פוסטר וואלאס הקדשתי הרבה יותר מחודשיים-שלושה".

כיצד היית מתארת את דיוויד פוסטר וואלאס לקהל שטרם נתוודע אליו?
"דיוויד פוסטר וואלאס הוא מאותם סופרים שמחוללים בך שינוי, שאחרי הקריאה בו הכִּוונון הפנימי שלך זז קצת: הופך להיות פחות תמים וסנטימנטלי ויותר עסוק בחיפוש אחר המורכבות ואחר רגש עמוק ואמיתי שנמצא בלב לבה של כל סיטואציה.
דיוויד פוסטר וואלאס הופך על פיו את המושג "ציניות" – כבר לא מסננת קרה ומרוחקת להביט דרכה על העולם, אלא אמצעי רב עוצמה לתיאור רגש חם ולוהט. אצל וואלאס ההתנגשות בין הניכור לבין הרגש העז היא תמידית, והיא שגורמת לכל סיפור להיות כמו שיטפון, כמו אסון, מבחינת הטלטלה הרגשית שבו. כך לפחות הרגשתי אני במפגש הראשון שלי אתו.
ויש לו גם הומור מיוחד במינו – חכם, פוגע בּוּל, עצוב".

מה מייחד את דיוויד פוסטר וואלאס ככותב?
"לדיוויד פוסטר וואלאס יש יכולת מופלאה ויוצאת דופן להגיע לעומקי התודעה האנושית, הוא מסוגל לתאר בצלילות גדולה את כל הנפתולים, הפניות והמשחקים של התודעה בשעה שהיא מתייצבת מול העולם ומול השיפוט החיצוני. הסיפור Good Old Neon, מתוך קובץ הסיפורים Oblivion, הוא סיפור מופתי בהקשר הזה. הוא פורש מונולוג מרתק של אדם צעיר, והוא מתחיל כך:

'כל חיי הייתי מתחזה. אני לא מגזים. אפשר לומר שכל מה שעשיתי כל הזמן זה לנסות וליצור רושם מסוים של עצמי אצל אנשים אחרים. בעיקר כדי שיחבבו אותי או יתפעלו ממני. זה קצת יותר מסובך מזה, אולי. אבל אם לרדת לעצם העניין זה בשביל שיחבבו אותי, יאהבו אותי. יתפעלו ממני, יכירו בי, יריעו לי, מה שלא יהיה. אתה מבין את הרעיון. בבית-הספר הצטיינתי, אבל בתוך-תוכי, המניע לכל העניין לא היה הרצון ללמוד או לשפר את עצמי אלא רק להצליח, להשיג ציונים טובים ולהתקבל לנבחרות הספורט ולהפגין ביצועים טובים. לקבל תעודה טובה או סמל ספורטאי מצטיין על הז'קט כדי להראות לאנשים. לא נהניתי מזה כל כך כי תמיד פחדתי שלא אצליח די. הפחד עורר אותי להתאמץ מאוד כדי להצליח תמיד ולהשיג את מה שאני רוצה. אבל אז, כשהשגתי את הציון הטוב ביותר או התקבלתי לנבחרת הבייסבול העירונית או שכנעתי את אנג'לה מִיד שתרשה לי לשים את היד על החזה שלה, לא הרגשתי שום דבר מיוחד מלבד אולי פחד שלא אהיה מסוגל להשיג את זה שוב. בפעם הבאה, או את הדבר הבא שארצה בו. אני זוכר איך הייתי למטה בחדר המשחקים במרתף של אנג'לה על הספה ושכנעתי אותה לתת לי להכניס את היד מתחת לחולצה שלה ואפילו לא ממש הרגשתי את החִיּוּת הרכה או מה שזה לא יהיה של השד שלה, כי הייתי עסוק לגמרי במחשבה, "הנה אני הבחור שמִיד הרשתה לו להגיע אתה לשנייה".[1] אחר כך זה נראה לי כל כך עצוב. זה היה בחטיבת הביניים. היא היתה נערה עם לב רחב מאוד, שקטה, עצמאית, מתחשבת – היא וטרינרית עכשיו, עם קליניקה משלה  –  ואני בעצם מעולם לא ראיתי אותה באמת, לא יכולתי לראות אלא את עצמי כמו שאני נראה בעיניה, בעיני המעודדת הזאת, אולי מספר שתיים או שלוש ברשימת הנערות המבוקשות ביותר בחטיבת הביניים באותה שנה. היא היתה הרבה יותר מזה, היא היתה מעבר לכל הזבל הזה של הפופולאריות והדירוגים של גיל ההתבגרות, אבל אני אף פעם לא הנחתי לה להיות ולא ראיתי אותה כיותר מזה, אף-על-פי ששיחקתי אותה אחד שיכול לנהל שיחות מעמיקות ובאמת רוצה לדעת ולהבין מי היא בתוך-תוכה'.

____________________________________________________________________

[1] בהשאלה ממשחק הבייסבול, התחנה הראשונה, התחנה השנייה (או בקיצור, "השנייה") וכך הלאה, מציינים התקדמות בשלבי המזמוז: "השנייה" היא ליטוף השדיים.

הסיפור הזה יופיע בקובץ המתוכנן. התרגום הוא של אלינוער ברגר".

מה יכלול הקובץ המתוכנן של דיוויד פוסטר וואלאס?
"הקובץ יכלול סיפורים ומסות.
הסיפורים – מתוך שלושת קבצי סיפוריו – יתורגמו על ידי אלינוער ברגר.
המסות – בעיקר מתוך Consider The Lobster – יתורגמו על ידי אסף גברון.
הקובץ כולו קיבל את שמו מהסיפור 'ילדה עם שיער מוזר', שיופיע בו".

מדוע הוחלט שלא לתרגם אחד מספריו של וואלאס במלואו?
"אחרי הרבה קריאות בספריו של דיוויד פוסטר וואלאס הרגשתי שאוסף של יצירותיו יהיה הדבר הנכון ביותר להוציא לאור.
יש לזה סיבה:
דיוויד פוסטר וואלאס מעולם לא תורגם לעברית ושמו לא מוכר לקהל הקוראים הרחב. הקובץ הזה אמור להיות מעין "פגישת היכרות" אתו. חשבתי שבשלב ראשון לא יהיה נכון לתרגם אחד מספריו בשלמותו (בין אם סיפורים ובין אם מסות), כי בכל ספר יש יצירות "קשות מדי", די לא קומוניקטיביות ועל כן מרתיעות, או יצירות אחרות שכישראלים קשה להתחבר אליהן כי הן כל כך מעוגנות בתרבות האמריקאית.
דיוויד פוסטר וואלאס מצליח לפרק מוסכמות, חוויות ואופני חשיבה, בין השאר בזכות יכולתו המדהימה לתאר עולמות (קונקרטיים או רגשיים) על פרטי פרטיהם. מתוך ההתבוננות הדקדקנית בפרטים הוא מוצא את הסדקים ואת הזיופים ובונה את הפרשנויות הייחודיות שלו, שהן תמיד מקוריות ומלאות חמלה אנושית. היכולת הזו לרדת לפרטי הפרטים ולתאר אותם כמעט באובססיביות, הופכת כמה מסיפוריו ומסותיו לקשות מאוד לקריאה. אני מתייחסת לעצמי כעל אינדיקטור ומבינה שאם היו מקומות שהתייגעתי בהם, מן הסתם לא אהיה היחידה.
לכן לקובץ הזה הכנסתי מבחר מתוך היצירות שריתקו אותי מהמילה הראשונה ועד לאחרונה (ויתרתי על כמה יצירות נפלאות, למשל על מסה שכתב וואלאס על דוסטוייבסקי ועל הביוגרף שלו, Joseph Frank. זו מסה נהדרת שאפשר לראות בה מפתח לקריאת יצירתו של דיוויד פוסטר וואלאס עצמו, אבל היה לי חשש שהיא תעניין נישה מצומצמת מדי של קוראים, גם בגלל הנושא וגם בגלל הכתיבה האנליטית עמוסת הפרטים וההתייחסויות)".

עם אילו קשיים נאלצתם להתמודד במהלך התרגום?
"הסיפורים והמסות שיופיעו בקובץ אינם יצירות פשוטות, לא מבחינת הסגנון ולא מבחינת התכנים. עם הקושי הלשוני והרגשי מתמודדים גם המתרגמים. אלינוער ברגר, למשל, ביקשה שאשקול לוותר על הסיפור 'גלגולי נשמות של ילדים שרופים' (מתוך הקובץ Oblivion) כי זהו סיפור קשה מנשוא והיא הרגישה שיהיה לה קשה להתמודד אתו. הבנתי אותה לגמרי, אני יודעת איזו השפעה היתה לסיפור הזה עלי, בכל זאת לא רציתי לוותר, הרגשתי שזה לא יהיה נכון "לרכך" את דיוויד פוסטר וואלאס.
לדיוויד פוסטר וואלאס, כמו שאני חשה אותו, לא היה רצון להתחשב בקוראים שלו, היתה לו שאיפה לאותנטיות מרבית והוא לא פחד להביא את האמת שלו במלוא עוצמתה ובמלוא מורכבותה האינטלקטואלית והרגשית. יש אצלו אהבה, יש חמלה שנוגעת מאוד ללב, אבל נדמה לי שאין אצלו נחמה, וזה הקושי האמיתי".

האם קיים סיכוי שנזכה לראות תרגום לספרים נוספים שלו בעתיד?
"אני מקווה שהקובץ יעלה יפה ויתקבל יפה, ושבעקבות כך נוכל כולנו לעלות כיתה עם דיוויד פוסטר וואלאס, ולתרגם עוד מיצירותיו".

לסיום, להלן קטע מתוך מתוך המסה The View from Mrs. Thompson's, שמתאר את היום לאחר אסון התאומים בבלומינגטון, עיר במיד-ווסט (תיכון מערבי) בארה"ב. תרגם: אסף גברון.

'יום רביעי כולם תלו דגלים. בתים, עסקים. זה מוזר: אתה אף פעם לא רואה בן-אדם תולה דגל, אבל ביום רביעי בבוקר כל הדגלים כבר מתנופפים בכל מקום. דגלים גדולים, קטנים, דגלים רגילים בגודל-דגל. לבעלי בתים רבים כאן יש מין מחזיקי-דגלים שניצבים בזווית מיוחדת ליד דלת הכניסה, כאלה שנצמדים לקיר בעזרת ארבעה ברגי פיליפס. בנוסף יש עוד אלפי דגלונים על מקל שרואים בדרך כלל בתהלוכות – בכמה חצרות עשרות מהם תקועים באדמה בתפזורת, כאילו שהם פשוט נבטו איכשהו במהלך הלילה. אנשים שגרים ליד דרכים כפריות מחברים את הדגלונים לתיבות הדואר שלהם בצד הכביש. ברכבים רבים הם תקועים בסורג מכסה המנוע או מחוברים לאנטנה. לכמה אנשים עשירים יותר יש ממש תרנים; הדגלים שלהם בחצי התורן. לחלק לא מבוטל של הווילות באזור "פרנקלין פארק" או רחוק יותר מזרחה יש אפילו דגלים ענקיים באורך כמה קומות שתלויים מלמעלה על חזיתות הבתים. איפה קונים דגלים כל כך גדולים, או איך מעלים אותם למקומם, או מתי – זו תעלומה גמורה.

לשכן בבית הצמוד לשלי, רואה חשבון בגמלאות ויוצא חיל האוויר האמריקאי, שרמת תחזוקת הבית והדשא שלו היא לא פחות מפנומנאלית, יש תורן דגלים בגודל תקני, שעבר אנודיזציה ושמחוזק למקומו בארבעים וחמישה סנטימטרים של בטון מזוין ושאף אחד מהשכנים האחרים לא אוהב במיוחד מפני שלדעתם הוא מושך ברקים. הוא אומר שיש כללי התנהגות מאוד ברורים להנפת דגל בחצי התורן: אתה אמור קודם כל להעלות אותו עד לעיטור שבראש התורן ורק אז להוריד אותו לאמצע. אחרת זה כמו עלבון. הדגל שלו מתוח לפנים ומתפצפץ ברוח בנמרצות. אין לו מתחרים – הוא הדגל הכי גדול ברחוב שלנו. אפשר גם לשמוע את הרוח בשדות התירס מעט דרומה יותר; זה נשמע בערך כמו שנשמע קצף הגלים ממרחק שתי דיונות מקו המים. בחבל התורן של מר נ' יש רכיבים מתכתיים שמקישים על התורן כשהרוח נושבת, וזה עוד משהו שהשכנים לא כל כך מתים עליו. החניה שלו צמודה כמעט לשלי, והוא עומד כאן בחוץ על סולם, מצחצח את התורן שלו בעזרת איזו משחה מיוחדת ומטלית מעור יעלים – אני לא עובד עליכם – אם כי באור השמש של הבוקר אין ספק שהתורן שלו נוצץ כבר כמו חרון-אפו של אלוהים בכבודו ובעצמו'.