האח הקטן / קורי דוקטורוב

הנה כמה כותרות מעניינות מהשנים האחרונות: ממשלת בריטניה תתקין מצלמות מעקב בבתים פרטיים, אייפון ומכשירי אנדרואיד עוקבים אחר המיקום שלכם, בקרוב: בדיקות גופניות יהפכו לנוהל קבוע, לא רק סוכנים בדובאי: מצלמות אבטחה בולשות גם אחרינו, פייסבוק הקימה שירות זיהוי פנים אוטומטי, בקרוב: מצלמות מעקב ברחבי ראשל"צ, העסקה הסודית של העולם המערבי: האזרחים מקבלים חיים נוחים, ובתמורה לא מפריעים לשלטון לעשות מה שהוא רוצה.

אם הייתי כתבה ב- Ynet הייתי ממשיך ואומר "לא, לא מדובר בפרקים גנוזים מתוך 1984, אלא במציאות המתהווה לנגד עינינו", ואומנם זוהי אכן המציאות, אך את הרפרנס הספרותי הרלוונטי ניתן לזקוף הפעם לזכותו של "האח הקטן", ספרו של קורי דוקטורוב, אשר ראה אור בעברית בתרגומה של ענבל שגיב-נקדימון, במהלך שנה שעברה בהוצאת גרף.

דוקטורוב נשמע מודאג. לצערנו, נראה כי יש לו סיבה טובה למדי. "האח הקטן", הרומן הרביעי שלו מ- 2008, מעמיד בפתיחתו תרחיש מאיים: פיגוע טרוריסטי ראוותני מתרחש בסן-פרנסיסקו. סמוך למקום הפיצוץ, מתרוצצים מספר בני נוער בחיפוש אחר רמזים עבור משחק אינטרנטי. זמן קצר לאחר התקרית, מוצאים עצמם – כמו רבים אחרים מאזרחי העיר – בתוך משאית, אזוקים בידיהם ורגליהם כששק מכסה את ראשם. "החוטפים": המשרד לבטחון-פנים. העילה: חשד לגרימת אירוע חבלני.

במשך מספר ימים עוברים בני הנוער הללו חקירות משפילות הנשמרות בסודיות, בסופם משתחררים תחת אזהרה כי מעתה והלאה יעקבו אחר כל צעד ושעל שלהם. הדמות המרכזית בחבורה היא מרקוס – האקר נחוש חדור עקרונות – וכשמרקוס חוזר הביתה הוא מחליט שהוא הולך להיכנס באמ-אמא של המשרד לבטחון פנים, אם להשתמש בשפה ציורית.

עלילת האח הקטן מתרחשת בזמן לא לגמרי מוגדר. מצד אחד עושה רושם שמדובר בתקופה הנוכחית, אך בעלילה שזורים אמצעים טכנולוגיים מתקדמים (כמו מצלמת מעקב המסוגלת לזהות תלמידים עפ"י אופן הליכתם) שבדיעבד יתכן וחלקם אכן נמצאים בשימוש במקומות מסוימים בעולם, אך לעיניים ישראליות נקראים כמדע-בדיוני.

זריעת פחד ובהלה ידועה כטקטיקה מוצלחת לשליטה בהמונים, כל שכן שעת כושר להגמיש את זכויות האזרח לטובת שמירה על ביטחונו. וכך, השאלה המרכזית העולה מן הספר היא: האם תהיה מוכן להקריב את החופש האישי שלך עבור חיים בטוחים יותר? זו אינה שאלה מקורית במיוחד (בזירה הקולנועית, דו"ח מיוחד למשל, הוא מהסרטים שהצליחו לנסח אותה באופן מוצלח), אך דוקטורוב אינו מתרחק למציאות עתידנית, אלא משתמש בתקדימים או אמצעים שאינם רחוקים מימינו כיום:

הספר נפתח לדוגמא בניסיון של מרקוס לעזוב עם חברו את בית הספר במהלך שעות הלימודים. נשמע פשוט, אך לא כשבית הספר מאובטח משהיה כלא אלקטרז. ואצלנו, לא מזמן פורסם שחלק ממוסדות החינוך בארץ ירושתו במצלמות אבטחה, שיחוברו ישירות אל מרכזי השליטה של המשטרה. כמו כן, עם התקדמות עלילת הספר, אמצעיי האבטחה והמעקב בעיר מתהדקים עד כדי כך שהמשטרה מנסה לאתר חריגות בנסיעותיהם של אזרחי סן פרנסיסקו, והנה, לפני כשנה התפרסם כי מתגבשת הצעת חוק שתחייב את כל יצרניות הרכב להתקין בכל מכונית חדשה "קופסא שחורה", שתאסוף, תאגור ואפילו תשלח מידע על הרגלי הנהיגה של אזרחי ארה"ב. אט אט, נשמטת סן פרנסיסקו מאחיזתם של התושבים עד למצב בו מנוהלת העיר בידי שילטונות החוק באופן המשבש את שגרת חייהם של אזרחיה והופך אותם מסורבלים, פולשניים ומשפילים, והכל באמתלה של "איתור טרוריסטים".

מדובר למרות הכל בעניין מורכב. דוקטורוב מנסה אומנם לתת קונרטה לטענותיו של מרקוס, אך הוא אינו מגיע למצבים בהם הקונפליקט בין שתי הגישות עשוי ממש לשבור את טענתו המרכזית: תהיו חופשיים. קשה להתווכח עם זה, מה גם שהשיטות של המשרד לביטחון פנים מוצגות כבריוניות, אטומות וחסרות היגיון. אך אם ניקח לדוגמא את רמת האלימות בבתי הספר שמגיעה כיום לרמות בלתי נסבלות – יתכן שמצלמות אבטחה עשויות להרתיע ולעצור תקריות אלימות בזמן אמת (מצד שני, גם לכך יש השלכות).

האם לא שווה להקריב מידה מסוימת של חופש על מנת לזכות במעט יותר ביטחון? כיום בבריטניה יש מצלמת מעקב אחת על כל 12 תושבים. לפני כ-3 שנים התפרסם כי מצלמות מעקב בבריטניה לא מזיזות לפושעים. לביטחון יש מחיר, אך האם התוצאה אכן מצדיקה את המחיר שאנו משלמים, זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו, מעבר לתשובה האבסולוטית ש"האח הקטן" מציע. יתכן כי כשמוותרים על "מידה מסויימת של חופש", מתגלגלים בלית ברירה על פני מדרון חסר תחתית, כשבאופן פרדוקסלי, ככל שפולשים יותר למרחב האישי שלנו – כך אנו חשים פחות מוגנים. המציאות הטכנולוגית-חברתית משתנה סביבנו באופן מטריד, סוחף, מהיר. ספרו של דוקטורוב חשוב בעצם העלאת הנושא שמבלי לשם לב הופך רלוונטי לחיינו מרגע לרגע, תוך שהוא משמש תמרור אזהרה מפני עתיד בו כולם חיים בפראנויה משהיו דמויות ברומן של פיליפ ק. דיק.

מעבר לעיסוקו כסופר, דוקטורוב עצמו הוא בלוגר ועיתונאי ילד קנדה, אושיה אינטרנטית ממייסדי ועורכי אתר האינטרנט Boing Boing, הנחשב לבלוג המשפיע בעולם בנושאי טכנולוגיית מידע ותרבות הרשת. הכתיבה שלו נעה על התפר שבין נוער למבוגרים (או באנגלית: Young Adults). זה ניכר למשל בתיאורי החקירות ע"י המשרד לביטחון פנים בנוסח ג'ק באוואר, שחסרים את החיספוס המתבקש, אבל בסך הכל נראה שהוא יודע על מה הוא מדבר כשהוא מתאר נושאים כמו הצפנת מידע, משחקי תפקידים וסקס במופעי מחאה. הוא מתחיל טוב, עם נפילת מתח מסויימת באמצע וסלנג שמתרגם באופן מביך לפרקים, אך ככלל מדובר ברומן מעניין ומהנה ששווה להקדיש מחשבה לנושאים שהוא מעלה (על כן וודאי תשמחו לדעת כי ניתן להורידו באופן חינמי וחוקי למהדרין בשפת המקור, דרך האתר שלו).