קצוות מפוצלים: ארצות הברית של טארה

נערה בגיל הטיפש-עשרה, אופנוען שאיבד את הזין בוייטנאם ועקרת בית צייצנית בשמלות טאפט הן רק חלק מן הזהויות האצורות בגופה השדוף של טארה – אם, רעיה, אחות ובת מפוצלת אישיות בקומדיה עם נגיעות אפלוליות שלא דופקת חשבון לאף אחד, וכן זה כיף כמו שזה נשמע

עד היום קיבלה טוני קולט בעיקר תפקידי משנה קטנים אך חזקים בקולנוע: אימו של היילי ג'ואל אוסמנט ב"חוש השישי", או אישה עם בעיות פוריות הנפגשת עם דמותה של ג'וליאן מור ב"השעות", לסצנה קצרה אך עוצמתית. יש בה משהו, בטוני קולט, שמשאיר אותה בתודעת הצופים, מעבר למשחק. נדמה לי שזה משהו בפנים שלה. בדומה להילארי סוואנק למשל, גם בקולט יש איזשהו קטע מגדרי מעניין המשלב בין נשיות לקשיחות גברית. הוורסטיליות הזו, היא קרוב לודאי אחת הסיבות בגינן נבחרה לגלם את טארה, בסדרת הטלוויזיה המדליקה של דיאבלו קודי "United States of Tara", המשתייכת לז'אנר הסדרות בהן הדמויות מזדיינות לפחות 3 פעמים בפרק, אומרות הרבה פאק ומציגות מצבים דפוקים מהחיים וסקס קינקי (מישהו אמר קליפורניקיישן?).

דיאבלו קודי (התסריטאית זוכת האוסקר על "ג'ונו", שהיא כבר סוג של סלב בפני עצמה), יצרה סדרה חיננית שבמרכזה ניצבת אישה הסובלת מפיצול אישיות. ההפרעה היחודית הזו משפיעה במגוון דרכים משעשעות על חייה וחיי משפחתה – רגע אחד היא מנהלת שיחה רגילה ולפתע הופכת לאופנוען חובב בירות, בחורות ושתיה בשם באק.

בעלה, אותו מגלם ג'ון קורבט שניחן במעין אפיל-ברוס-ספרינגסטיני-כל-אמריקאי, הוא הבעל התומך המנסה לגונן על אישתו ולנהל חיי משפחה נורמאליים. בעוד שבעונה הראשונה הוא מוצג כבעל די מושלם (שמזכיר קצת את בעלה של פטרישיה ארקט מ"מדיום", ביכולתו לקבל את מצבה המחרפן של אשתו בהשלמה-נרגנת-אך-מחויכת גם ברגעיה הביזאריים ביותר), בעונה השניה כבר נחשפים בקיעים באישיותו שהופכים את התמודדותו עם חיי היום-יום לריאליסטית יותר.

שרמיין, אחותה המרוכזת בעצמה של טארה, היא דמות נוספת שלומדים לאהוב (וכשמגיעים הוריהן של השתיים אז גם לרחם…), אך עם כל הכבוד לטארה, מקס ושרמיין, מי שבאמת גונבים את ההצגה בסדרה הזו מבחינתי הם שני ילדיהם המתבגרים: בראש ובראשונה, מרשל! תחשבו על הבובה הכי חמודה שרציתם לשלוף מתוך מכונה בארקדיה כשהייתם קטנים ותקבלו את מרשל: נער מופנם ורגיש, חובב קולנוע קלאסי, ספרות, ג'אז ואופנת וינטאג' מהממת שההערות הציניות המושחזות שלו באות תמיד ברגע הנכון. במהלך העונה הראשונה הוא מתאהב בנער אחר המזמין אותו להשתתף בהצגה נוצרית מופרעת ומספק כמה מן הרגעים הקווירים המתוקים שנראו על המסך לאחרונה (שלא לדבר על מה שהולך איתו בעונה השניה…).

קייט, אחותו הבלונדינית המבועסת מהחיים, היא דמות מצחיקה מאוד ביחוד משום שיש בה משהו אמיתי, קצת מרחף, קצת אומלל, בטוחה שכל העולם ואישתו נוצרו כדי לעשות לה דווקא. הסצנות המשותפות שלה עם מרשל הן התענוג הכי גדול בסדרה לטעמי – שיחות מצחיקות עם המון הקנטות שנונות שמסוות יחסים חמים ואוהבים בין אח ואחות שמנסים למצוא תדר משותף במשפחה שחיה תמידית על ווליום גבוה. בעוד שבעונה הראשונה, היא מחוזרת (באופן די מגוחך), ע"י מנהל משמרת במקום עבודתה, בעונה השניה קו העלילה של קייט לא לגמרי ממוקד (היא מאמצת אישיות הזויה שנראית כמו גרסת הבארבי של זינה).

הסדרה מתעסקת המון בזהויות ובפרט בזהות מינית: היא מציגה יחסים בין גברים, יחסים בין נשים ויחסים בין אישה-שחושבת-שהיא-גבר לבין אישה אחרת. הליברליות שוברת המחיצות הזו, היא מה שתורם לתחושת השיחרור הפרועה השוררת בסדרה, בעוד הניסיון לרדת לפשרה של ההפרעה הנפשית של טארה מכתיב את הטונים התת-קרקעיים האפלים יותר.

הסדרה לא חפה מבעיות: הזהויות השונות של טארה משמשות לה מנגנוני הגנה, אך התהליך הפסיכולוגי והבלשי שעוברות הדמויות במטרה לחשוף את מקור ההפרעה הנפשית יכול היה להעשות באופן מחוכם ומוצלח יותר, לעונה השניה לוקח כמה פרקים להתניע (לא כל קווי העלילה מעניינים מספיק), ולעיתים ישנה תחושה שהקטע של הזהויות פשוט חוזר על עצמו (היה אפשר לפתח לטארה יותר זהויות, אבל אולי שומרים אותן להמשך).

עם זאת, על אף כל המגרעות, מדובר בסדרה כיפית, מצחיקה ורעננה, עם דמויות שאי אפשר שלא לחבב. קייר גילצ'ריסט (מרשל) וברי לרסון (קייט) פשוט מבריקים, הסיום מרגש ואחרי סדרה מקרטעת עם דמויות מפוצלות אישיות כמו "בית הבובות", הגיע הזמן שמישהו יראה לג'וס מאיפה משתין הקודי.