עולה על הסוס: צ'ארלי פלאמר חובר לקהילת רודיאו קווירית בטריילר מפעים ל"המנון לאומי" ~ ג'ונתן גלייזר וסקרלט ג'והנסון מתקמבקים בפרסומת לפראדה ~ צ'ארלס ברנס מאייר עטיפות ביזאריות לקומיקסים שמעולם לא התקיימו ~ בת' דיטו שבה להזיע על במות עם אלבום טרי ל"גוסיפ"

~

קאובוי של נוצות

צ'ארלי פלאמר חובר לקהילת רודיאו קווירית בטריילר מפעים ל"המנון לאומי"

אני מרגיש שהגוף שלי לא יכול להכיל את כל היופי הזה! כבר שנים אני עוקב אחרי ההופעות העדינות והמופנמות של צ'ארלי פלאמר בקולנוע ובטלוויזיה ("קינג ג'ק", "מילים על קירות האמבטיה", "תיכון פיצוץ", "מחפשים את אלסקה") ומה יש לומר – לראות אותו סוף סוף בסרט קווירי זה פאקינג חלום. ומה שבאמת נפלא הוא שפלאמר לא בחר בסתם פרוייקט, אלא בסרט ביכורים של הצלם האמריקאי המוערך לוק גילפורד, שלכד בעדשת מצלמתו את פניהם של קריסטן סטיוארט (Them), ג'רמי אלן ווייט (GQ) טרוי סיוון (VMAN) ודמויות מגוונות מהקשת הלהטב"קית, בפריימים אסתטיים המוהלים רכות וקשיחות, סקסיות קווירית־הומו־ארוטית ותבלין דרומי מעולמות הרודיאו והקאובויז האמריקאים.

לכל שחקן יש את הבמאי האחד הזה שיודע ללכוד את הקסם הייחודי שבו בעין המצלמה, טוב יותר מכל אחד אחר. במקרה של פלאמר, שנוטה למשחק נטורליסטי, מהורהר ואינטימי, נדמה כי החיבור עם גילפורד הניב בדיוק את זה. השניים נפגשו לראשונה לפני כמה שנים, במסגרת צילומי סטילס שהפכו לאהובים במיוחד על פלאמר. "המנון לאומי", שקדם לו ספר צילומים של גילפורד באותו שם, מתאר את קורותיו של אח בכור, בן לאם חד הורית, החווה מסע של גילוי עצמי בעקבות התוודעות לקהילת רודיאו קווירית.

בדומה למשל ליצירות מסוימות של לוקה גואדנינו, עושה רושם כי גם "המנון לאומי" מתאפיין באיכות הכובשת, המלנכולית במידה, של לכידת רגע בזמן הנדמה כאילו השחקן שבמרכזו חווה אותו על בשרו באופן עמוק יותר מאשר עוד פרפורמנס לרזומה. עם הצלחה שרשם אשתקד בפסטיבל SXSW, פסקול הכולל שירים חדשים של פרפיום ג'יניוס, צילום מקצר נשימה בפילם של קייטלין אריזמנדי ("לבלוע") והבטחה לדראג, "המנון לאומי" מתמקם גבוה ברשימת הסרטים המצופים שלי לשנה הנוכחית.

~

תיק עבודות

ג'ונתן גלייזר וסקאר ג'ו מתקמבקים בפרסומת לפראדה

באורח בלתי נתפש לחלוטין, ג'ונתן גלייזר הפך שם מוכר בישראל. מי שהיה לבמאי ארט־האוס הארדקור שנודע בעיקר לעכברי סינמטקים, פוקדי פסטיבלים וחובבי פסקולים של מיקה לוי, בזכות סרטים משונים, פרובוקטיביים וקודרים כ"לידה", "מתחת לעור" ולאחרונה "אזור העניין", הפך במחי נאום קצרצר באוסקר ליידוען מקומי ששמו שגור בפי כל. החל מטוקבקיסטים לאומניים בוויינט ועד מיקי רוזנטל ב"אזור מלחמה" של דרוקר. לכל אחד היה מה לומר עליו, החל מכמה שהוא יהודי מחמד, דרך האשמות באוטו־אנטישמיות והתחנפות לממסד ההוליוודי, ועד לסתם בוז ישן וטוב.

יש להניח כי רבים מהמגיבים כלל לא צפו בסרטיו של גלייזר או נחשפו לנופים הקולנועיים המקוריים והתובעניים של יצירותיו. אחרת אולי היו מתייחסים אליו ואל דבריו קצת אחרת. ניתן כמובן לא להסכים עם הבמאי־תסריטאי האנגלי־יהודי, אבל היחס המזלזל והתגובות הדוחות שזכה להן כאילו היה מדובר בחליפה ריקה או בכוכב הוליוודי מנותק שכמהה לאשרור ממסדי על כשרונו, הם המשך לסנטימנט רווח במחוזותינו של שנאת אינטלקטואלים ושל הנטייה להגיב על כל דבר, גם כשאין מושג מי אמר מה ומה הרקע שלו.

אבל כל הרעל הזה מאחורינו כי סרט חדש של גלייזר לפנינו! טוב לא בדיוק סרט, יותר פרסומת, פרסומת לתיק נאה של פראדה. גלייזר אינו זר לווידאו קליפים ולפרסומות, כידוע, אבל הפרסומת לפראדה מחזירה את סקרלט ג'והנסון לזירת האקשן, עשור־פלוס מאז עלה לאקרנים "מתחת לעור" בכיכובה ובבימויו, וגאד דאם, כל אחד מהם דליברז! כך עושים את "אנטוניוס וקלאופטרה" של שייקספיר (וגם כך, וגם כך…).

~

עלילונים דמיוניים

עשו מקום במדף לשני כותרים חדשים מעט יוצר הרומן הגראפי "Black Hole"

כששולחים מבט אל מעלה קרחות של הקומיקס האלטרנטיבי האמריקאי, ניתן למצוא בה שלושה מאבירי הז'אנר: כריס וויר ("ג'ימי קוריגן"), דניאל קלאוז ("גוסט וורלד") וצ'ארלס ברנס ("בלאק הול"). אם תרצו, המקבילה העלילונית לעוז, גרוסמן ויהושע. למרבה השמחה, הם עדיין פעילים (גם אם בקצב איטי משניתן היה לקוות). ב־3 באוקטובר אשתקד, שחרר קלאוז את "מוניקה", רומן גראפי חדש בן 106 עמודים, שבע שנים מאז יצירתו האחרונה, "Patience", שראתה גם היא אור בהוצאת פנטגרפיקס האיכותית.

צ'ארלס ברנס, לשם התזכורת, הותיר את חותמו על עולם הקומיקס בזכות "חור שחור". רומן גראפי עב כרס על אודות מגפה הפוקדת מתבגרים בפרברים של שנות השבעים, שגורמת למוטציות משונות בגופם. סגנונו המרהיב בשחור־לבן, ששילב אסטתיקת סוברביה אמריקנית עם תפלצתיות מוזרה בהשפעת קומיקסים משנות החמישים, הפך את יצירתו למצרך חובה על כל מדף של חובב קומיקס אלטרנטיבי שמכבד את עצמו. מאז הספיק להוציא טרילוגיה טריפית צבעונית בהשפעת טינטין להרז׳ה, אשר קובצה ב"מבט אחרון"; ואת ספר הסקצ'ינג "אף.אס" (Free S**t) שחולק במקור כזינים עבור אח"מים וחברים של ברנס, וב־2019 קובץ לבסוף במהדורת כיס השופכת אור על תהליך יצירת דמויותיו.

מבחינות רבות 2024 היא שנה נוראית, אך אולי קצת פחות נוראית עבור חובבי צ'ארלס ברנס, שיוכלו ליהנות בקרוב לא מאחד אלא משני כותרים בכריכה קשה, שיפערו להם חור חדש בארנק: [1] "Kommix", ספר המאגד 80 כריכות ביזאריות לקומיקסים שמעולם לא נכתבו, בהשראת עלילוני מד"ב, אימה ורומנטיקה שברנס קרא בנעוריו, לצד אנדרגראונד אמריקני מהסיקסטיז. פורמט מגניב שמעורר כל קורא לדמיין את הסיפור המלא שבחוברת הדמיונית; [2] "Final Cut", רומן גראפי שראה אור לראשונה בצרפת בשלושה חלקים תחת השם "Dédales", המוגדר כסיפור מרתק על אובססיות של אמן. יותר מזה אנחנו לא צריכים. הראשון יראה אור ב־30 ביולי בהוצאת פנטגרפיקס; השני ב-24 בספטמבר בהוצאת פנתיאון בוקס.

~

כוח דיטו

אחרי 12 שנים של הפוגה, הלא ייאמן קרה: גוסיפ התאחדו!

ואם כבר מדברים על חזרה בתום היעדרות ממושכת: "גוסיפ" התאחדו! מי היה מאמין? תריסר שנים עברו מאז אלבום האולפן האחרון של טריו הקוויר־פאנק־דאנס־רוק בהנהגתה של בת' דיטו הכאוטית, לצד הגיטריסט נייתן ("ברייס פיין") והמתופפת האנה בלילי. טרם שיבתם לחיים, דיטו ניפקה אחלה אלבום סולו ("Fake Sugar") וצבעה את המסך בהופעות משחק קולנועיות וטלוויזיוניות, לרבות ב"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" לגאס ואן סנט, וב"איך להפוך לאלוהים" בכיכובה של קירסטן דנסט.

בראיון מצולם לאן.אם.אי, דיטו חלקה כיצד נולד אלבום האולפן השישי של גוסיפ, "Real Power‏", שיצא במרס השנה (אגב מציצת סוכרייה בלתי נגמרת): "עבדתי על תקליט עם ריק רובין בהוואי וממש רציתי שנייתן ינגן בו", היא מספרת. "ואז יום אחד נייתן ניגן משהו ואמרתי 'טוב, אני לא יודעת אם זה צריך להיות אלבום בת' או אלבום גוסיפ' והוא אמר 'זה צריך להיות אלבום גוסיפ' ואז אמרנו 'בסדר' ובזה זה נגמר".

העובדה שדיטו שבה אל חיינו, מגובה בסאונד של הלהקה שהפציצה עם המנון ההתנגדות "Standing in the Way of Control", המזוהה עם עונת הבכורה של "סקינס" הבריטית; "Heavy Cross", שזיכה אותם בהצלחה בינלאומית; ו"Perfect World" שהוכיח כי דיטו היא גם דיוות פופ ממריאה – עושה טוב לנשמה, והאנרגיות שמתפרצות בסינגל הנושא את שם האלבום, עושות טוב לגוף. כמו שנאמר: וולקאם!

וכך נראה המוח שלי אחרי האזנה: