שופטי ריאליטי, הגיע הזמן שתפנימו: אף אחד לא 'מדהים'. חוץ מדימאש.

View this post on Instagram

)))

A post shared by Димаш ҚҰДАЙБЕРГЕН (@kudaibergenov.dimash) on

עם התפשטות תוכניות הריאליטי־כישרונות כמו מגפה במאה ה־14, חלה בעשור האחרון בישראל אינפלציה במילה 'מדהים'. בין אם זה נער שמפליץ מהקורקבן ובין אם זו אישה שמסוגלת להפריד את הזרת מהקמיצה, היום כולם מדהימים. אתה מדהים ואת מדהימה וגם אתה מדהים. ואם כולם מדהימים – אף אחד לא מדהים. למעשה, להיות לא מדהים זה הדבר המדהים באמת.

מדהים לא פחות לראות עד כמה הקצינו תוכניות הריאליטי־כישרונות בעיסוי האגו הטווסי של השופטים, בעוד המתמודדים קמלים בהמתנה מייאשת על הבמה. לעיתים נדמה שהביצועים הם על תקן פרסומות מטרחנות שיש לסבול עד לאינטראקציה המעניינת באמת, בין מנחים נרקיסיסטים למתמודד ששרד פיגוע בשנות ה־90 ומאז שומע תקתוקים באוזן ימין. העובדה שהוא גם נשמע כמו דומברה עם מיתר אחד, משנית לחלוטין לסיפור 'המרגש' שהוא נושא.

הסאדיסטיות שבה דופקים וזורקים מתמודדים אחרי שגרמו להם לדמם את הכאב הפרטי שלהם על המסך, במטרה למשוך עוד חמש דקות עד הברייק – וכמובן, להקיז אותו פעם נוספת, ממש במקרה, בשיחה מול השופטים – הפכה לאקט שבשגרה, עד שקשה לזכור איזה מתמודד צפה באביו מתאבד ומי איבד את כלבו בתאונת דרכים. פה החלמה מסרטן, שם מאבק בהרואין, שלוש, שתיים, אחת ונחזור אחרי הפרסומות עם קאבר לג'ודי גרלנד.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מוסיקה | 4 תגובות

לטרודו, באהבה: זמן מאבד ממשמעותו בדרמה הפנטסטית של דני קוטה ~ מלחמה, למה זה טוב? ~ שירים בשפה נכחדת של האומות הראשונות זיכו את ג'רמי דוטשר בפרס האלבום הקנדי הטוב של 2018 ~ אינדיג'יקוויר בעיר

~

1. אנתולוגיה של עיר רפאים: טיזר מקפיא לדרמה הפנטסטית האפלה של דני קוטה

בשונה מבמאים קנדיים שפרצו את גבולות מולדתם והתנחלו בליבותיהם של צופי קולנוע מן הזרם המרכזי, דני קוטה היה ונותר במתחם החמים של שוחרי הארט האוס. קוטה החל בפעילותו הקולנועית לקראת סוף הניינטיז, ואף שימש כמבקר וסגן נשיא ארגון מבקרי הקולנוע של קוויבק. גוף עבודתו נחלק בין סרטים ארוכים וקצרים, דוקומנטריים ועלילתיים (האחרון שבהם "עור רך כל כך", הוקרן אשתקד בפסטיבל דוקאביב). מדף הפרסים של קוטה נושא פסלונים שגרף בפסטיבלי הקולנוע של לוקרנו וברלין, עבור סרטים כמו "קרלינג" ו"ויק+פלו ראו דוב", ולאחרונה נודע כי סרטו החדש "אנתולוגיה של עיר רפאים", יתמודד בתחרות המרכזית של הברלינלה ה־69.

זו ללא ספק בשורה משמחת הואיל וסרטו העלילתי האחרון "בוריס בלי ביאטריס", שהוקרן גם הוא בפסטיבל ברלין, התחבב עלי לא מעט. במרכז הסרט ההוא ניצב בוריס מלינובסקי – גבר מצליחן ושמרן בעל תדמית קשוחה וחסרת עכבות, שאשתו האהובה לוקה במה שנדמה כמלנכוליה. בהמשך הוא פוגש בזר מסתורי (דני לאבונט המכשף) שמציע פתרון קוסמי משהו למצבו. בדומה ליצירות אחרות שביים, גם "בוריס בלי ביאטריס" מציע בחינה של גבריות מאצ'ואיסטית, תוך קילוף מרכיביה המוכרים בניסיון לחשוף איזו ליבה רגשית חבויה. הסגנון המוקפד והאידיוסינקרטי של קוטה – משובץ בנגיעות קומיות סוריאליסטיות (נבלנית המנגנת בחנות בגדים; פנסים המהווים תפאורה תיאטרלית לשיחה לילית; ברוס לה ברוס בתפקיד רוה"מ של קנדה) והשפעות מהמיתולוגיה היוונית – מהלך קסם באוף־ביטיות המיוחדת שלו.

"אנתולוגיה של עיר רפאים", המבוסס על רומן מ־2015 שכתבה לורנס אוליבייה, נראה קודר ומסקרן במיוחד לאור ההבטחה הפנטסטית שבמרכזו: לאחר תאונת דרכים קטלנית המתרחשת בעיירה קטנה ומבודדת, רבים מן התושבים אינם חפצים במיוחד לדבר על נסיבות הטרגדיה. אלא שאז נדמה כי הימים מתארכים ללא קץ, והזמן מאבד ממשמעותו.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, מוסיקה, ספרות גאה, ספרות היא רכילות, סרטים קצרים, קולנוע קנדי | 2 תגובות

לזרו השמח: בלונדיניות גבוהות, מידות רעות וסרט שמתגלה כחיה אחרת

בהקרנה של "לזרו השמח", שנערכה באוגוסט בסינמה סיטי במסגרת פסטיבל ירושלים, טיפסה צעירה בלונדינית אל השורה המוצלחת בה ישבתי ומילאה בנוכחותה את המושב שלצדי. כאשר כבו האורות, עיניה פגשו בזוג מבוגר שקרב אלינו ו"שיט" ספוג בחשש כבד, נלחש מבין שפתיה. למרבה הצער, הזוג המבוגר החליט לוותר על העימות הצפוי עם הבלונדינית הצעירה, שביצעה מחטף כיסאולוגי מבלי להניד עפעף, ותפס את המקומות הפנויים בהמשך השורה.

הייתה לי אינטואיציה חדה לגבי אותה בלונדינית, שכן ההקרנה לצידה נתגלתה כניסיון ממושך להיפטר מזבוב טורדני המרחף בזווית העין. ראשית, היא החליטה שישבן הוא לא איבר ראוי מספיק לישיבה בכיסא, ובאופן מעוות כלשהו החליטה לכרוע על עקביה. וכאילו לא די שהתיישבתי לפתע לצד אנדרה הענק, היא החליטה ללפף קווצות משיערה הבלונדיני ולמתוח את זרועה הארוכה, כמשוט הנח באקראי על ברכה. זה די חרפן אותי אבל חרפנה אותי לא פחות השאלה: האם ראוי להעיר למישהי להפסיק לשחק בשיער ולשבת על התחת? הגעתי למסקנה שזה קצת יותר מדי לבקש, ועשיתי כמיטב יכולתי להתרכז ב"לזרו השמח".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע, קולנוע איטלקי | כתיבת תגובה

הומקאמינג: האזינו לפודקאסט שהוליד את המותחן הטלוויזיוני המסוגנן עם ג'וליה רוברטס ~ גיאורגי פאלפי מעבד את סטניסלב לם ~ האמן שערך סרט בלשי מתוך 10,000 שעות של חומרים ממצלמות אבטחה ~ בלה לוגוסי חי

~

1. השיבה הביתה: הפודקאסט שהוליד את הסדרה המכשפת של סאם איסמעיל עם ג'וליה רוברטס

בזמן האחרון אני נתקל ביותר ויותר ביקורות על סדרות טלוויזיה שמדברות על כך שהסגנון בא על חשבון התוכן. ראשית, נדמה לי שאנחנו במצב טוב אם מדברים על טלוויזיה במונחים שנחשבו עד לא מכבר למנת חלקו של הקולנוע. מי היה מעלה בדעתו כי מדיום שנודע בחסכנותו האמנותית, יהפוך להיות מגרש המשחקים של במאים כמו פארק צ'אן־ווק, ניקולס וינדינג רפן ופאולו סורנטינו? שנית, הנטייה להתייחס לאסתטיקה הטלוויזיונית העכשווית כאל צלחת יפה שעליה מגישים מנת עלילה, היא מאוד רדוקטיבית. הצורה היא התוכן. ההנחה כי הנרטיב הוא העריץ שהסגנון צריך לשרת, חוטאת ליצירות שמאיצות את פעימות הלב וכוח המשיכה שלהן דווקא בשל הדרך שמספרים אותן.

דוגמא בולטת מהעת האחרונה היא סדרת הטלוויזיה "הומקאמינג", שיצר סאם איסמעיל ("מר רובוט") עבור אמזון פריים. 10 פרקים בני כחצי שעה כל אחד, המגוללים בשני צירי זמן את סיפורה של היידי ברגמן (ג'וליה רוברטס) – מטפלת במתקן שהייה הנועד לסייע לחיילים משוחררים להסתגל לחיים אזרחיים, באמצעות שיחות וסימולציות. ציר זמן אחד, מתמקד בתקופת עבודתה במקום; בעוד הציר השני מתרחש בעתיד, בו בירוקרט ממחלקת ההגנה (שיאה ויגהאם) מתחקה אחר תלונה שקיבל אודות פעילות חשודה במתקן, ומוצא את היידי עובדת כמלצרית במסעדת דגים (אולי כדי לרמוז שמשהו פישי התרחש בעברה).

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמנות, ביקורת טלוויזיה, בקרוב!, טלוויזיה, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, פודקאסט, קולנוע הונגרי, קולנוע סיני, קולנוע תיעודי | כתיבת תגובה

המלון על שפת הנהר: האינטימיות המֶלַנְ־קומית של הונג סאנג־סו

ככל שנוקפות השנים, הונג סאנג־סו תובע את מעמדו כאחד היוצרים הייחודיים והמרתקים ביותר בנוף הקולנוע העולמי. גוף העבודה המתעבה של המאסטר הדרום קוריאני, התרחב השנה בשני סרטים חדשים בשחור־לבן. האחרון שבהם, סרטו הארוך ה־23 "המלון על שפת הנהר", הוקרן השנה בפסטיבל חיפה; בעוד "עשב" תפס את מקומו בפסטיבל ירושלים – שנה אחרי שזכה בו בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר עבור "על החוף, בלילה, לבד".

הפרק החדש שנכתב בקריירה הקולנועית של הבמאי החל משנת 2015, פותח צוהר מובהק לאירועים פומביים ותהליכים פנימיים המתחוללים בחייו. העובדה כי הונג עושה זאת בפרודוקטיביות מרשימה (אשתקד הוקרנו בישראל ארבעה סרטים חדשים שלו), מבעד לפילטר בדיוני ואסתטי שאינו מפסיק להשתכלל, מבדלת אותו מאמנים הכותבים את הביוגרפיה הפרטית שלהם כממואר חושפני או כסאגה נובליסטית חופפת־מציאות, נוסח קרל אובה קנאוסגורד.

בפתיחת ספרה העלילתי "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות", כותבת מרישה פסל: "אבא אמר תמיד שצריכה להיות לאדם סיבה מופלאה להעלות על הכתב את סיפור החיים שלו או שלה ולצפות שמישהו יקרא את זה. אם שמך אינו שם כגון מוצרט, מאטיס, צ'רצ'יל, צ'ה גווארה או בונד – מוטב שתעסוק בצבעי־ידיים או במשחק השפלבורד." כמי שנתברך בהומור עצמי נטול רחמים, ייתכן כי הונג היה חותם על כך בעצמו. ב"המלון על שפת הנהר", אישה אומרת לחברתה אודות במאי מפורסם שהיא פוגשת: "הוא לא מדבר להמונים… אבל הוא גם לא ממש אוטר" (ברגע שהשכיב את הקהל מצחוק).

אלא שהונג הוא לא רק אוטר כי אם אמן גדול שיותר ויותר צופים נשבים בקסמו דווקא בשל עיסוקו בחומרים מוכרים מן החיים, באורח מענג ויצירתי: רומנים ושמועות, זוגיות ומשפחה, רגעים מביכים באינטראקציות חברתיות, ומפגשים מקריים עם מכרים מן העבר, מתובלים בנהרות אלכוהוליים של מאקולי וסוג'ו. למרות שסרטיו אינם מחולקים במוצהר לסדרות תמטיות ואינם מהווים המשכונים ליצירות קודמות במובן המקובל, יש משהו מאוד מתגמל במעקב הכרונולוגי אחריהם. אף שיש הטוענים כי הונג עושה תמיד את אותו סרט, התמות בהן הוא עוסק ואמצעי המבע המזוהים עמו, מתפתחים, מעמיקים ומשתנים. לעיתים בתנודות קלות, לעיתים באורח ניכר יותר – כמו אמן שלא מפסיק ללוש את אותו גוש חמר ומעצב אותו בכל פעם קצת אחרת. ההפתעות הקטנות הללו, הן חלק ממה שהופך את חוויית הצפייה בסרטיו לכה מהנה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע, קולנוע קוריאני | כתיבת תגובה

המוות אינו הסוף: סרט אימה מסתורי בהפקתו ובכיכובו של שיין קארות' ~ הקצר הממגנט שזכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס 2018 ~ פרק ראשון מתוך הרומן הגאה של מחבר 'חיות ללא לאום' ~ עקבות הצ'לו של קרולינה

~

1. The Dead Center: שיין קארות' חוזר אל הבד כמפיק וכשחקן במותחן האימה של בילי סנס

ארבע־עשרה שנים חלפו מאז שיין קארות' סלל את דרכו אל עולם הקולנוע עם "פריימר" – מסרטי המסע בזמן הכי מאתגרים שנוצרו עד היום. בזמן הזה הוא הספיק לעשות רק עוד סרט אחד, "אפסטרים קולור". יצרת מד"ב אסתטית ומשונה להפליא על תודעות, אנשים וחזירים, והדרכים המוזרות שקושרות ביניהם. וכשאני אומר "לעשות" אני מתכוון: לביים, לכתוב, להפיק, לשחק, לצלם, לערוך ולהלחין את הפסקול. יש שיקראו לזה "יוצר בעל חזון", יש שיקראו לזה "קונטרול פריק". כך או כך, חמש שנים חלפו מאז הסרט ההוא וקולו של קארות' נבלע בגרונו הדומם.

למעט תפקידים קטנים בפרויקטים של אחרים (שלושה קצרים; הופעה בסרט "איש האולר" ובסדרת הטלוויזיה "מאהבת בתשלום מראש", לה הלחין גם את הפסקול), קארות' ריכז את מאמציו לאורך השנים בניסיון להרים לפחות שני פרוייקטים גדולים שככל הנראה עלו בתוהו, ובשל כך צברו הילה כמעט מיתית בקרב חובבי קולנוע: "A Topiary", יצירת מד"ב אפית ששבריר ממנה נצפה מבעד למסך מחשב, במהלך סצנה בסרטו השני; ו"האוקיינוס המודרני", על קרב אדירים הפורץ מקונפליקטים בנתיבי מסחר ימיים. בשנת 2015 דווח כי לסיפון עלו: קיאנו ריבס, ג'ף גולדבלום, דניאל רדקליף, אסא באטרפילד, טום הולנד ואן האת'וויי, אך קארות' הבהיר לאחרונה כי הסרט לא הולך לקרות בזמן הקרוב.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, ספרות גאה, ספרות היא רכילות, ספרים שצריך לתרגם, סרטים קצרים, פסטיבלי קולנוע, קולנוע אמריקאי, קולנוע קנדי | כתיבת תגובה

דיאמנטינו: סרט הכדורגל ההזייתי ששואב השראה מדייוויד פוסטר וולאס ~ ניקולס וינדינג רפן ממליץ על דרמת־מסתורין קצרה מדנמרק ~ לימודי הערב של תומאס ליגוטי ~ אלבום הג'אז הפסיכי של דייוויד לינץ' ואנג'לו בדלמנטי

~

1. דיאמנטינו: עולמו הכאוטי של כדורגלן, שולט בסרט המטורף של גבריאל אבראנטס ודניאל שמידט

הכירו את גבריאל אבראנטס. הוא נולד בארצות הברית בשנת 1984, וכעבור זמן קצר עבר להתגורר בליסבון. בגיל 4 התיק את מגוריו לבריסל, ובגיל 7 חזר לוושינגטון הבירה. כשבגר, למד משך ארבע שנים במכללת קופר יוניון לאומנויות בניו יורק, אחריהן חזר לפורטוגל לעבוד על פרויקט שלא הושלם. כעבור שנה, עבר ללמוד קולנוע בבתי ספר בטורקואן ובפריז.

מאז 2006, אבראנטס כתב וביים עשרים סרטים קצרים, שיחק בחלקם וזכה בעשרות פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, לרבות ברלין ולוקרנו. אשתקד התמקם ברשימת המועמדים המורחבת לפרס הסזאר, עם סרטו הקצר "היסטוריה קצרה של הנסיכה אקס"; והשנה קטף את הפרס הגדול בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן, עבור סרטו הארוך "דיאמנטינו" אותו ביים יחד עם דניאל שמידט.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקרוב!, דיוויד פוסטר וואלאס, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סיפורים קצרים, ספרות פולחן, סרטים קצרים, קולנוע איסלנדי, קולנוע ברזילאי, קולנוע דני | 2 תגובות