סינמפריק 1#: חולמים את תל אביב | צפו בסיפור עלייתה (המתונה) ונפילתה של להקת פּאנק ישראלית + ראיון שערכתי עם במאי הסרט, אורי פאר

אחת הסנסציות המוסיקליות הגדולות של 2021, שאף זכתה לפרגון מצד חברים בלהקות כמו רייג' אגיינסט דה מאשין, רד הוט צ'ילי פפרז, סוניק יות' ובקיני קיל, לא התרחשה באיזו ארנה ראוותנית מול קהל מנופפי אייפונים אלא בספרייה ציבורית בלוס אנג'לס. ארבע בנות – שתי אחיות ממוצא אסייתי, בת דודתן וחברתן הטובה – שגילן נע בין עשר לשש־עשרה, התמקמו מאחורי תופים, גיטרות ומיקרופונים וצרחו את "ילד גזען, סקסיסט". שיר פּאנק שהתבסס על תקרית גזענית שחוותה המתופפת הצעירה עם פרוץ מגפת הקורונה. חברת התקליטים העצמאית Epitaph Records, שמחזיקה בקליבר אמנים כמו הארכיטקטים ודני אלפמן, זיהתה את הפוטנציאל והחתימה את הרביעייה (הלינדה לינדה'ס) על חוזה הקלטות.

הפסינציה שמעוררות להקות פּאנק בגיל העשרה אינה תופעה חדשה ואף קיבלה ביטוי מקומי עם הבלחתה של ביט 69 לדוגמא, על מגרש המיינסטרים. הנאמבר שביצע טריו הפּאנק־רוק – שחבריו היו בני 14 דאז – בטקס פרסי עמ"י 2007, הפך לרגע איקוני בתולדות ערוץ 24 ולסוג של אנומליה מוזרה על רקע גסיסת הרוק בתרבות הישראלית. הלהקה שחררה שני אלבומים ("חומרים רטובים" בהפקת יובל מנדלסון, ו"בנות אוהבות בנים חזקים"), וב־2009 חדלה מפעילות עם גיוסם של שניים מחבריה לצבא (הקוק בלוק האולטימטיבי לפּנקיסט הישראלי) ועזיבת המתופף את הארץ.

החיבור של תת־תרבות הפּאנק עם הפאזה המרדנית של גיל הנעורים לא באמת אמור להפתיע אף אחד ועדיין, מסקרן לראות כיצד האידיאולוגיה, המוסיקה והאופנה שטבעה בראשית ימיה, מתרגמות כיום בקרב יוצרים צעירים בישראל. מדינה שמקדשת קונפורמיזם הרבה יותר משהיא מוכנה להודות, שמזינה מסרים לאומניים דרך ורידי הרשתות החברתיות, ומתחילה בשרשרת חיול תודעתית שנים בטרם צו הגיוס הראשון. בתנאים שכאלה, האם להקת טין־פּאנק מקומית מסוגלת לשרוד לאורך זמן? איזה תפקיד משחק הרקע הסוציו־אקונומי־גיאוגרפי־תרבותי של חבריה? והאם הצלחה היא הישג חיובי שמסייע להפצת הבשורה או אבן נגף חתרנית שדינה לפוצץ את העסק?

שאלות אלה ואחרות עלו בי בעקבות הצפייה ב"חולמים את תל אביב". סרטו התיעודי של אורי פאר, המתחקה אחר קורות חברי ציאניד – להקת פּאנק ישראלית המורכבת משלושה תיכוניסטים תל אביבים – ומגולל בדרכו את נרטיב עלייתה (המתונה) ונפילתה בין השנים 2019-2020.

"חולמים את תל אביב", שפילס את דרכו להקרנות אונליין של עיריית ת"א וקולנוע קנדה בשיא הקורונה, הוא הסרט שפותח את סינמפריק. מדור שנועד להאיר, בין השאר, יוצרי אינדי עכשוויים ולהביא אל קדמת הבמה קולנוע ייחודי באורך בינוני ופיצ'רים נחבאים הזמינים לצפייה ברשת. מיד אחריו, תוכלו לקרוא ראיון שערכתי עם אורי אודות הסרט, המשיכה לדוקו, חלומות לעתיד והאם הוא עדיין בקשר עם חברי הלהקה.

* * *

מבט מבפנים

ראיון עם אורי פאר

יש להודות שאסתטיקת פּאנק תמיד מצטלמת טוב. החל מהמוהיקן והרוח הפרועה, דרך עטיפות האלבומים הזרחניות ועד להופעות המחתרתיות הדחוקות. אך מעבר לסגנון התזזיתי הלא מלוטש שמבטא את ההיבט הגולמי והישיר של הפּאנק או להתחקוּת אחר פרקטיקת ה־DIY האולד־סקולית של הלהקה, "חולמים את תל אביב" מצליח לשמור על עניין בזכות הגיבורים המובחנים שבו. האישיות הקונפרונטטיבית של איתמר, מול הסטואיות הקומית של סיימון ("אני רזה ואני בן יחיד וההורים שלי גרושים והבדיקות דם שלי לא משהו ויש לי אלרגיה לאבק" הוא משפט לפנתאון), מול שוויון הנפש המהורהר של אלישע, מייצרים אינטראקציות אותנטיות ומשקפים את המקום ממנו כל אחד בא ללהקה. ניתן להניח כי המבט הקרוב התאפשר לא מעט בזכות קרבת הגילאים של החבורה לבמאי הסרט.

אורי פאר, בן 18 וחצי מתל אביב, הוא בוגר מגמת קולנוע בתיכון עירוני א' לאמנויות. במסגרת התיכון יצר כמה קצרים, וכשסיים סגר את "חולמים" וביים את "הטורניר" (2020) – סרט דוקומנטרי באורך מלא. "הקולנוע הדוקומנטרי משך אותי מאוד כשראיתי איך אני יכול להפוך לחלק מחיים שלא הייתי נחשף אליהם בדרך אחרת, ואיך יצירת קשרים אישיים עם המרואיינים מביאה לתוצרים מרגשים ואמיתיים," הוא מתוודה בראיון. "כשיצרתי את 'חולמים' ולקחתי את כל תפקידי ההפקה – ממפיק ועד עורך – הבנתי את החופש שיש לי ביצירה דוקומנטרית. כל מה שהייתי צריך זו מצלמה והשקעה."

להקת ציאניד. "חלק התלהבו וחלק אמרו שזה לא 'פּאנק' להתמסחר לסרט."

איך נחשפת לחברי ציאניד ולמה בחרת לתעד אותם?

"חברי ציאניד היו איתי באותה שכבה בתיכון והייתי חבר של איתמר ואלישע בגן, מה שהבנו עם הזמן. אני גרתי בצפון הארץ במשך שלוש שנים וכשחזרתי לתל אביב, אלישע וחבריו היו בשבילי הייצוג של התל אביביות. תוך כדי ההתחברות שלי איתם הבנתי שאני רוצה להתעמק בסיפור שלהם ובמה שהם מייצגים עבורי, אז הצעתי שאתחיל לבוא לחזרות."

מה היו תגובות חברי הלהקה כשהצעת להם את הרעיון?

"התגובות שלהם היו מגוונות. חלק התלהבו וחלק אמרו שזה לא 'פּאנק' להתמסחר לסרט."

יש לך חיבה מיוחדת לסצנת הפּאנק?

"החיבה שלי לסצנה נוצרה תוך כדי הצילומים, בעקבות האנשים, אבל מעולם לא הייתי פנקיסט."

איך התגבש הסגנון ומבנה הסרט?

"בשתי היצירות הדוקומנטריות שעשיתי, היה לי מאוד חשוב שסגנון הסרט יראה כאילו הוא לקוח מתוך הסיפור עצמו. הסיבה לכך היא שאני רוצה שנקודת המבט של הסרט על המשתתפים תראה כאילו באה ממישהו מעורב ו'מבפנים' ולא ליצור מבט מהצד, מה שיכול לעורר ניכור. רציתי לחקות בסגנון הסרט את הפאנקיסטיוּת של ציאניד – עם סגנון הצילום ובעיקר עם העריכה. הרעיון לחזור אל הדמיות כעבור תקופה נוצר בשלב מאוחר יותר כאשר אני התבגרתי וכך גם אלישע, סיימון ואיתמר ונושא הגיוס העסיק את כל הנוער בגילי."

אורי פאר. "כל מה שהייתי צריך זו מצלמה והשקעה."

באילו קשיים נתקלת במהלך הצילומים?

"הקושי המרכזי שהיה לי עם הסרט היה תגובות המצולמים לתוצרים הסופיים. בגיל ההתבגרות אנחנו משתנים כל שני וחמישי, וסרט מעמיק לא עוזר לשכוח מכך כשיש לך תמונה מדויקת של ההתפתחות שלך כנער. הסרט כלל בעבר עוד מצולמת מתחום המוזיקה ורק תקופה ארוכה לאחר הצילומים היא הבינה שהפצת הסרט תהיה אסון עבורה. בעצם נחתכו מהסרט איברים חשובים אבל התוצר שמתמקד רק בציאניד הוא גם סרט שלם בעיניי."

האם ישנם סרטים ויוצרים דוקומנטריים שהשפיעו עליך?

"אני חושב שההשפעה המרכזית שהייתה לי דאז הוא פסטיבל דוקאביב במעלות שראיתי עוד כשגרתי בצפון. כרגע ההשפעה שלי נובעת מסרטים דוקומנטרים המשלבים אנימציה ומדיומים אלטרנטיבים, כמו 'ואלס עם באשיר' של ארי פולמן. אני גם אנימטור תלת ממד אז היעד הוא לשלב את העולם הזה בסרט הבא."

אתה יכול לספר היכן נמצאים כיום חברי ציאניד?

"אני פחות בקשר עם חברי הלהקה, אבל אני גר קרוב לסיימון אז קורה שאנחנו נפגשים במקרה וזאת תמיד חוויה."

אורי וסיימון. "בגיל ההתבגרות אנחנו משתנים כל שני וחמישי."

לסיום, האם יש לך פרויקט חלומות? נושא, תופעה או אישיות שהיית רוצה לתעד.

"פרויקט החלומות שלי כרגע הוא סרט דוקומנטרי שיהיה כולו אנימציה. אני מניח שאעשה אותו כשאסיים צבא."

– – –

את אורי פאר תוכלו למצוא בעמוד האינסטגרם ori__peer, אליו הוא מעלה בין השאר סרטוני אנימציה בתלת ממד; וכן בעמוד היוטיוב שלו, המציע את סרטיו הקצרים והארוכים לצפייה חופשית.

– – –

פוסט זה פורסם בקטגוריה מוסיקה, סינמפריק, סרטים קצרים, קולנוע אינדי, קולנוע ישראלי, ראיונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s