שירים עם שרירים: דוריאן אלקטרה דוחפים צפרדעים לגרון ~ קרו קרו בוניטו עם שבע דקות של פופ קסום ~ רבקה בלאק עושה ריקליימינג לאחד השירים המושמצים בהיסטוריה ~ האינטימיות המתקתקה של פיקל דרלינג ~ אלבום מד"ב־מסתורין לאמן השוודי שמאחורי "עלילות מהלולאה" ~ דני אלפמן הוא חיה רעה ומטריפה ~ האנושות באה אל קצה בדארקסינת' של דאב דראליאון ~ הכספת של אלן וגה נפתחת ~ דייזי מורטם עם טראק מועדונים רקוויאמי ~ מאט אוקס הוא הכישרון הצעיר הכי מסעיר כרגע במוסיקה

אחרי כחודש וחצי של שקט תעשייתי, עשרות כוסות קפוצ'ינו ושעות מצטברות של מוסיקה חדשה, להלן כמה מהשירים, האלבומים והאמנים שהעסיקו אותי באחרונה והצטברו לכדי פוסט חגיגי (ארוך!).

* * *

גרון עמוק

דוריאן אלקטרה מציגים מגדר חדש

כפי שסבתא שלי הייתה אומרת: אף פעם אין דבר כזה יותר מדי מגדרים. והיא צודקת. גברים, נשים וג'נדרקווירים זה כל כך 2019! למרבה המזל, העולם נתברך בדוריאן אלקטרה שחושפים בפנינו מגדר חדש: הכלאה בין לואי ה־14 למארי אנטואנט לבין צפרדע. ולמי שיש עם זה בעיה, מוזמן לבלוע אותה.

"Ram It Down", הסינגל החדש מתוך אלבום ההיפר־פופ־קווירי־אלקטרוני השווה "My Agenda" (שכולל את שיר הנושא בו חושפים האלקטרה שבכוונתם להפוך צפרדעים להומואים), עוסק בדרישה הסטרייטית הידועה: חדלו מלדחוף את ההומואיות שלכם בגרוננו (או בנוסח מעודן יותר "שכל אדם יעשה מה שהוא רוצה בשטחו הפרטי"). השיר כולל גם מענה – וניתוץ מסורתי של כלי על הראס של דוריאן – המוקדש מכל הלב לאבי מעוז ולחברי מפלגתו הנדירה.

~

שיר שנגמר במים

אם קרו קרו בוניטו הם עולם, אני רוצה לחיות בו

ישנן להקות שלוקחות את חומרי המציאות מחיי היום יום ומעניקות להם ברק. עוטפות אותם בקלקר ורדרד, בצלופן מרשרש, טובלות ברוטב קרמל ומציגות בחלון ראווה פסטלי בעיירת חוף שמשית. ניתן עדיין לזהות את מקורם אך כעת הם הפכו חמודים יותר. כזו היא קרו קרו בוניטו. שלישיית אינדי פופ בריטית המורכבת מהסולנית (החצי יפנית) שרה מידורי פרי, המתופף והקלידן גאס לובן, ומהגיטריסט ג'יימי בולד. שירי האלקטרו־פופ הסוכרייתיים שלהם – שעם הזמן קיבלו טוויסט נויזי בחלקם – מתארים מגוון מוכר של רגעים ואירועים, החל מיקיצת בוקר (Waking Up), דרך טקס סיום לימודים (Graduation) ועד ניסיון להתקבל לעבודה (Try Me).

לפני כחודש, קרו קרו בוניטו שחררה את המיני אלבום "Civilisation II" – פרויקט המשך לאי.פי שראה אור לפני כשנתיים, במסגרתו "דמיינה הלהקה מציאות חלופית בעלת היסטוריה מעורפלת". מבין שלושת השירים שמרכיבים את האלבום החדש, זוהר במיוחד האחד שנועל אותו – "Well Rested". רצועת פופ רכה וקסומה באורך שבע דקות, הנפתחת בשורות "לאורך כל הקיום / האנושות הונחתה בידי עיקרון אחד ויחיד / להמשיך לחיות", ומסתיימת בצלילי מים מפכים. תענוג.

~

שישי שואו

רבקה בלאק עושה ריקליימינג היפר־פופי לאחד השירים המושמצים בהיסטוריה

התקומה המחודשת של רבקה בלאק מן התהומות הרדיואקטיביים של האינטרנט אחרי עשור של בריונות רשת, רפש וירטואלי ותגובות נוטפות ארס על קליפ שצילמה בגיל 13, מעוררת התפעלות לא פחות מכישורי ההישרדות של מוחמד דף. למען האמת, בלאק מעולם לא הפסיקה לשחרר סינגלים אך ניכר שהתקופה הנוכחית עושה לה טוב במיוחד. באפריל אשתקד היא יצאה מהארון כקווירית בפודקסט "דייטינג סטרייט" (מה שתמיד מומלץ למוסיקאים), והחלה לנהל רומן עם ז'אנר ההיפר־פופ שמאוד מחמיא לה.

אך כמו שנינט תהיה מזוהה לעד עם הרגע ההוא בניצנים, כך איש לא יוכל לשכוח את הקליפ שהעלה את רבקה בלאק לגדולה וזיכה אותה באיומים על חייה (כי מסתבר שאנשים לוקחים את הדאנס פופ שלהם מאוד ברצינות). "Friday". מהשירים המושמצים בהיסטוריה, שזכה לחידושים מהפיות המזמרים של "גלי" ועד "בוב דילן". כיאה לחברת הקהילה הלהטב"קית, הזמרת אימצה את פרקטיקת הריקליימינג וניכסה לעצמה מחדש את "שישי", כשהפעם היא זו שצוחקת אחרונה. עשור אחרי שפרץ המנון הסופ"ש לחיינו, בלאק העמיסה את 3!oh3, ביג פרידיה ודוריאן אלקטרה, לסייע לה בעיבוד היפר־פופ מגניב, גלוסי ומעודכן. עכשיו נחכה שמישהו יעשה את זה לאהובה צדוק.

~

חמוץ מתוק

פיקל דרלינג חוזרים עם פופ חדר שינה שיגרום לכם לחלום

אח, כמה שאני מחבב את לוקאס מאיו (aka "פיקל דרלינג"). כבר מ"ביגנס" הרגשתי שיש בינינו קליק. אלבומי הבדרום־פופ של מאיו הניו זילנדים, לרבות החדש המקסים "Cosmonaut", מייצרים תחושה אינטימית־מתקתקה מאוד ספציפית, שיש בה גם טעם חמצמץ בזכות הטקסטים. "קוסמונאוט" מוצא את מאיו (שמזדהים כא־מגדריים) בין שיגור טיל לתור בסופר, בין שבירת סלעים לעבודה על מערכת יחסים. קולם הקטן והבוטח, הצבעוניות המוזיקלית והווייב הרגשי שמזכיר סרטי אינדי של מישל גונדרי וג'ייסון רייטמן, מתכנסים לשיגור מוצלח שאפילו אילון מאסק היה מוחא לו כף.

הַסְמָקָה

אגרופים קפוצים ודג שוקולד
ושאלות נורות מהמותן
ולחיים בורקות כמו אושר

אז חרוט על דופנו החיצוני של פלסטיק
כתוב שם "ילדה, את פנטסטית"
נשיקות לא צריכות אפילו צ'פסטיק

אני יכול לאהוב עד שלבי ידאב אך
מדוע איני יכול לקחת חלק במה שמקודש?
את מצאת את אלוהים בשנאה העצמית שלי

אנחנו פשוט נראים כה נלעגים וקטנטנים
כמו היינו עכבישים שמטפסים
תחת ארונות המטבח
בין בגדייך
תנור הבישול פועל
ילדים צועקים
לשאול אותך ליומך בעבודה
בעלך אומר
"היום מכרתי את מכוניתי בעבור כדור קפיצות!"
נחצה לשניים על־ידי דלתות אוטומטיות
מעיי נשפכים על הרצפה
יקירתי
פגשי אותי בסוגריים
את לא מבינה שאני לא יותר
מפסיקים שמתנודדים ממלותייך
כפתורים מתנודדים מחולצותייך
אני עף ברֵבֶרְס
אני מנצנץ
אני עפיפונים
אני יונקי דבש

~

מוסיקה לילדים שטניים

אלבום אמביינט מסתורי לאמן הרטרו־פוטוריסטי השוודי סיימון סטלנהאג

לאורך ההיסטוריה קמו לא מעט אוחזים במכחול ששלחו יד אל מחברות התווים (ולהפך). האמת, מעניין לחשוב על הקורלציה שמתקיימת בין עבודות של אמנים הפועלים במקביל בשדות הציור והמוסיקה. ז'אן־מישל בסקיה לדוגמא, היה חלק מן הצמד האקספרימנטלי "גריי"; האמן הקווירי דיוויד ווינרוביץ' היה חבר ב"Three Teens Kill Four"; דיוויד לינץ', שהיה סטודנט לאמנות חזותית בפילדלפיה באמצע שנות ה־60, החל להקליט אלבומים מאז נטל חלק ביצירת פסקול "ראש מחק"; דיוויד טיבט, הסולן האניגמטי של "קורנט 93", זכה לפני כשנתיים לתערוכה ראשונה מעבודותיו בארה"ב; ועוד כהנה וכהנה.

אמן נוסף שראוי להזכיר בהקשר זה הוא סיימון סטלנהאג. סופר וצייר רטרו־פוטוריסטי משוודיה, שפרסם לאורך השנים ספרים מאוירים "המתארים תופעות מד"ב מתעתעות על רקע נופים סקנדינבים ואמריקאים יומיומיים היפר־ריאליסטים". מבחר מקיף מעבודותיו המושכות – לרבות "עלילות מהלולאה" (2014), שהיוותה את הבסיס לסדרת המד"ב של אמזון (שטרם צפיתי בה) – נפרש באתר הבית של סטלנהאג. מעניין, אגב, האם דני וילנב נחשף אליהן בטרם ביים את "המפגש", שכן ניכר ביניהם דמיון אסתטי מסוים.

לצד פועלו האמנותי, סטלנהאג טווה סיפורים גם דרך רצועות אמביינט. רצועות עם כותרות כמו "ילד עש", "האיש המחייך", "חייה הפרטיים של ילדה־תולעת" ו"מונומנט הליינבקר", שמעוררות חזיונות נרטיביים ומשקפות את ההיבט המוזר והמסתורי שקיים גם בעולמות המצויירים שהוא בורא.

הווידיאו המצורף מציג עיבוד אנימטי לאיורים של סטלנהאג מתוך הארט־בוק "The Electric State", על רקע נעימה מוסיקלית מאלבום באותו שם בהלחנתו. "Music For Satanic Children", שמופיע מיד אחריו, הוא אלבומו החדש של השוודי וכיאה ליוצר הנוטע אלמנטים עתידניים בעבר, כל הרצועות בו הולחנו בתוכנת "אימפולס טראקר" 2.14 (שיועדה למערכות דוס) על פנטיום שתיים 266 מגה הרץ, משנת 1998. יוחזרו התקליטונים לאלתר!

~

בועטים וצורחים

דני אלפמן מתחרה בקטגוריית האלבום (העתידי) המחורפן של השנה

עד לפני חצי שנה בערך, הכרתי את דני אלפמן – כמו רבים אחרים, אני משער – כמי שאחראי למוסיקה האפלה והשובבה בסרטיו של טים ברטון, וכמלחין דומיננטי בקולנוע ההוליוודי שהרזומה העשיר שלו מתהדר, בין השאר, בנעימות הנושא של "באטמן", "ספיידרמן", "גברים בשחור" ואחרים. אך מסתבר שהמוסיקאי הג'ינג'י בן ה־67 היה חבר בלהקות רוק בטרם כבש את מעמדו הרם בתעשיית הקולנוע. אחת מהן, "אוינגו בוינגו", צמחה במקור מלהקת תיאטרון סוריאליסטית שהקים אחיו הבכור ריצ'רד, בשלהי 1972. לקראת סוף הסבנטיז, דני לקח את המושכות, גייס חברים חדשים ושימש כזמר, גיטריסט וכותב. להפתעתי גיליתי שדווקא הכרתי אחד מהלהיטים של "אוינגו בוינגו" בנעוריי. ולא סתם הכרתי, ממש אהבתי: "Weird Science". שיר הפתיחה של סדרת המד"ב "אהבה מדעית" ששודרה בניינטיז בערוץ הילדים וכללה המון אפקטים מיוחדים מבדרים. הייתי חולה על הסדרה הזו בתור ילד!

כל זה כמובן לא היה מתחוור לי לולא נחשפתי לשרשרת הסינגלים הבוערים שאלפמן שחרר בחודשים האחרונים מאלבום הסולו הקרב שלו "Big Mess", שעתיד לצאת ב־11 ביוני. שירי רוק בשרניים, מחורפנים וכאסחיסטיים ("Kick Me") עם נגיעות אימה האלוויניות ("Happy"), עדויות לכישוריו כמלחין קולנועי ("Love In The Time Of Covid") וטבילה בתתי־ז'אנרים שונים. "Insects", הרצועה ה־18 שנועלת את האלבום, היא גרסא מחודשת לשיר של "אוינגו בוינגו" שזכתה גם בקליפ מטורף מאת צמד האחים סם ואנדי רולפס. בפרפרזה לאילנה דיין: מה אומרים? לא אומרים. צופים!

~

אפוקליפסה עכשיו

דאב דראליאון מרים את המסיבה הכי חמה בגיהינום

כשמדברים על מוסיקה אלקטרונית בכלל ועל דארקסינת' בפרט, תמיד אפשר לסמוך שמתישהו יצוץ איזה צרפתי מעודכן ויראה לכולם מאיפה משתין הביט. דאב דראליאון, מפיק סינת'ווייב ומטאל־סייברפאנק המתגורר בעיר נוור שבמזרח צרפת, הוא שם נוסף שראוי לזכור כשמביאים בחשבון את כוכבי הז'אנר מארץ החירות, השוויון והאחווה, כמו דן טרמינוס, פרטורבייטור וקרפנטר ברוט.

כבר חמש שנים שדראליאון משחרר אלבומי סינת'ים כבדים ואפלים, אך עושה רושם ש"FALL OV MEN" היא היצירה האמביציוזית, הגרנדיוזית ואולי האגרסיבית ביותר שלו עד כה. פטיש 10 טון של דארקסינת' מנופח, אכזרי, דוקר וקודר, עם להט מטאליסטי של מסיבה א־לה הירונימוס בוש בגיהינום. העלילה הפוסט אפוקליפטית שלוכדת את רצועות האלבום, מנוסחת כך (בתרגום חופשי):

האדם אשר הושחת בידי הדוקטרינה האינפרנלית שלו גורם להכחדה מסיבית של חיים על כדור הארץ, מביא להשלכות בלתי הפיכות על העולם. מלחמה, ברבריזם וברוטליוּת נעשים לחיי היומיום של האנשים, רק מיתוסים ואמונות הופכים שוב ליסודות בלבם של בני האדם, תובעים מהם הקרבה גדולה.

הקללה טורפת את כדור הארץ וזוהי ההתגלות האחרונה למין האנושי: "וראיתי את מלאכי המוות נופלים מגן עדן באש שמימית, מתרסקים על כדור הארץ כמו מטאוריטים, שוחטים כל דבר הנקרה בדרכם, אומרים: זהו הקץ על בריאת האל. אנחנו האלפא והאומגה, אף אדם בעולם אינו ראוי לשרוד. כל כסי המלוכה יהרסו, כל המלכים ישחטו, האדם יסבול מאות בשנים, גופותיו ירקיבו באוקיינוסים של דם ונשמתו תצנח למעמקי השאול."

לא מומלץ בין שתיים לארבע.

~

מוות הוא לא הסוף

הכספת של אלן וגה נפתחת

פעם בכמה זמן אני מוצא עצמי נסחף בעוצמה אל הדיסקוגרפיה הנוצצת, הפיוצ'ריסטית והאפלה של אלן וגה. חצי מצמד הפרוטו־פאנק האגדי "סואיסייד" ואמן סולו מופלא בפני עצמו אשר הלך לעולמו בשנתו לפני כחמש שנים, בגיל 78. וגה, יהודי ניו יורקי שהחל את דרכו כאמן חזותי בשנות ה־60, הוא דמות מרתקת ויוצאת דופן. הדיסוננס בין האדם הנעים והנדיב (כפי שהצטייר בראיונות) לבין הפרסונה הבימתית הקונפרונטטיבית (שמיוצגת בסט האמוטיקונים שלכם כאצבע משולשת), מהווה סיבה אחת מני רבות.

ההופעות הביזאריות והמהפנטות של וגה מהאייטיז, הופעות בהן הוא נכנס בקהל הלום ומקניט אותו ("C'mon move your asses, fuck-faces"), הופעות בהן הוא מקיז דם מפניו עם המיקרופון, הופעות בהן הוא מתפתל על רצפת הבמה עם סיגריה וכוס בירה ביד, הן משהו שקשה להעביר במילים. וזה עוד מבלי להזכיר את הז'קטים הנוצצים; ההגשה האלביסית הנון־שלנטית שגולשת לא פעם למלמולים מאותגרי קוהרנטיות ומופרת בנביחות ונהמות; החיבה לאיקונוגרפיה עתידנית וצווארונים זקורים; או את הניחוח הפרודי משהו על עולם הרוקנרול שמתעורר מהתכה של רוקבילי מנענע משנות ה־50 לטיונים אלקטרונים רפטטיבים, קצביים וקאצ'ים להחריד, המשמשים מצע לטקסטים חלקלקים ואניגמטים עם כותרות משונות כמו "קונג פו קאובּוי" או "ג'וקבּוקס בּייבּי".

מאמצע שנות ה־90 ואילך, הסוואג המזניב של וגה תועל לאזורים מוסיקליים קדחתניים, רועשים וכאוטיים יותר, שנרקחו בין השאר ממכונת הביטים "פלאנט פאט" והגיעו לשיאם באלבומו האחרון המאתגר "IT". הסאונד הזה הוא בדיוק מה ששותפתו לחיים וליצירה של וגה, ליז לאמר, וחברם המשותף ג'ארד ארטו ניסו לשחזר ב"Mutator". אלבום בן שמונה רצועות שנתפר מסשן הקלטות לא ממוקסס שערך וגה בסטודיו שלו בניו יורק בין השנים 1995-1996, ונשכח בכספת עד לאחר מותו. הכותרות החידתיות עדיין כאן ("חייל נייקי", "שרירים", "סמוראי") כמו גם הגרוב, הקול המדהד, ליריקת הקאט־אפ והרוח הבלתי מתפשרת של וגה, שמוכיח כי אפילו המוות אינו יריב מספיק ראוי עבורו.

~

חדשות כזב

צמד האלקטרו הצרפתי דייזי מורטם עם טראק מועדוני בניחוח רקוויאמי

הם כאן
ברחוב שלך
בחדר השינה של הוריך
הם מחפשים את העבריין
ואולי זה אתה

מדהים איך השניים האלה מצליחים לעשות את זה כל פעם מחדש. ומפירו מאראקס וסינדי בלוריי, שמתחזקים את הרכב הסייבר־גות' הקווירי־צרפתי "דייזי מורטם", טפטפו מאז סוף אפריל סדרה טרייה של שירים המוכיחה פעם נוספת כמה אפקטיבית, מבהילה ומערערת יכולה להיות הכתיבה שלהם, בייחוד כשהיא מתעוררת לחיים בהגשה דמונית ואלקטרוניקה קודרת. "Gamelle" (קערה) לדוגמא, הוא שיר שעוסק בתשוקה ארוטית להיטרף על־ידי כלב ולהפוך לו למזון; בעוד "Fausse Nouvelle" (חדשות כזב") מגולל שורה של דיווחים מאיימים אודות תקרית קריפטית, בכוונה לחולל סנסציה וחרדה, ונע לסירוגין בין טקס אשכבה לרחבת הריקודים. ספוקי.

~

איך שספינר מסתובב לו

מאט אוקס הוא מהכשרונות הכי מרתקים כרגע במוסיקה. והוא רק בן 16!

בימים האחרונים התרוצצו ספקולציות באשר להשתתפותו של סיימון קאוול בגרסה הישראלית של "אקס פקטור". בחירה יקרה, משונה ומיותרת לתוכנית ישראלית, למעט יכולתה הפוטנציאלית לעורר באזז בינלאומי מסוים בהיבחר האקט המנצח לאירוויזיון 2022. אין ספק, האושייה הבריטית הוכיחה לאורך השנים כי ניחנה בחוש מסחרי ואוזן שיודעת לזהות את הקול שידבר (או יזמר) להמונים: אוזן שמרנית, שמאלצית להחריד, נעדרת אדג' או רמז לחדשנות מוזיקלית, שמעדיפה תמיד את הביצוע "המושלם", "הגדול", "היפה" על פני האקספרסיבי, הגולמי או המחוספס. כשאמנדה אוברמייר, הרוקרית הג'ופלינית מהעונה השביעית של "אמריקן איידול", הריצה סקטינג על רקע "Baby Please Don't Go", קאוול שאל אותה: "האם שכחת את המילים באמצע השיר?".

אילו מאט אוקס היה ניצב מול הפוץ הבריטי ומזייף את "Dazed", צווח את "WOP" או מראפרפ על מקצב פוליריתמי ("!YES"), ייתכן שהוא לא היה זוכה בחיוך הצ'שיירי השמור למכסי וויטני או בולעני בובלה. באזר הזהב לא היה נלחץ ביד בוטחת והנ"ל היה נשלח לנסות את מזלו בשנה הבאה, אולי כשקולו השבור יתחלף. אלא שכל אותן "שריטות" – המלמולים, הצרחות, הלחישות, הזיופים, ההטעמות האגרסיביות, הקול המתיילד, המעבר לנמוכים, הצרידות, הפלואו המשתנה – הן שהופכות את הראפר הוורסטילי בן ה־16 מפילדלפיה לאחד הכשרונות הכי מרתקים כרגע במוסיקה (שלא לדבר על הנטייה שלו לתחלופת ביטים משוגעים באותו טראק בטכניקת קולאז'; ועל כך שהוא נמנע מלקלל בשיריו, לבקשת אימו).

אוקס נמצא כרגע בעמדה מעניינת ולא ממש שגרתית למוסיקאי בגילו: הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, בלי להתחשב בהצלחה מסחרית. למה? כי את הדולרים שלו הוא כבר עשה. בגיל 12 הוא הדביק את האינטרנט עם "Overwhelming", רצועת ראפ אוטוטיונית בה קפצץ בין חברים מההוד עם פידג'ט ספינר, שהעלתה לא מעט חיוכים אבל גם סימנה אותו כדבר הבא; המשיך עם יציאות מוסיקליות נוספות באותו קו ("This N that" ו"Michael Myers") לילדודס של דור ה־Z; שיתף פעולה עם כוכבים כמו אקס, אללה ירחמו ("$$$") וצ'יף קיף ("Jetlag"); וחבר למפיקים מהקולקטיב הפילדלפי "Working on Dying" (שעובדים בין השאר עם דרייק ופלייבוי קרטי) ואחרים. כל זה לא מתקרב למה שהוא עושה היום.

מאז תחילת השנה, אוקס נמצא על גל יצירתי שלא מפסיק לטפס. למעט העובדה שקולו חווה שינוי דרמטי והפך מרובד, עמוק ומעניין יותר; ההגשה הממכרת – שלא מנסה ליפות דבר וחושפת את כל "הפגמים" הווקאליים שלו בכנות רבת חן – בצד הניסויים המוזיקליים שהוא עורך, הן בטראקים עצמם והן בסגנונות שהוא שר בהם, טוענים כל שיר חדש באנרגיה אחרת ובמידה גבוהה של סקרנות. Maintained, Distorted, Go Psycho, Turn Up A Notch. נפצים, אחד אחרי השני. והבנאדם עושה רק פריסטייל.

אוקס, שהעיד כי הוא מושפע בין השאר מאמנים כמו פליינג לוטוס, הפרודיג'י ופינק פלויד, צמח בסצנת הסאונדקלאוד ושחרר עד כה 3 אלבומים. "UNORTHODOX" היא אסופת השירים האחרונה שלו אשר עלתה לפני כשלושה חודשים. מקבץ כאוטי של רצועות טראפ המשקף את החירות והסקרנות האמנותית של הראפר הצעיר ומרמז על עתיד עתיר הפתעות. מזל שלא היה שם איזה סיימון קאוול שיחרב את זה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מוסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s