דונט קאבר יור אירז: 20 שירים ואלבום אחד מ־2020

יש מצב שקרו כמה דברים מאז הרשומה האחרונה שפרסמתי אי אז בפברואר 2020. דברים שהשפיעו עמוקות על העולם כמו סגירתו של שירות הסטרימינג קוויבי או הפרידה של ניב סולטן ומאור שוויצר רגע אחרי האירוסים (ואז החזרה של ניב סולטן ומאור שוויצר אל חיק הזוגיות) ולמרות שנראה כאילו יצאתי לחופשה בקריביים, למעשה טרחתי על פרויקט גרנדיוזי שתכננתי להעלות לבלוג ברוב טקס. אלא שתוכניות לחוד ותוכניות שמידת תובענותן לא הוערכה כהלכה לחוד, לפיכך מועד עלייתו של הפרויקט יאלץ להידחות ואם וורנר יכולים – אין סיבה שלא אתלה בתקדימים בינלאומיים.

כל זה לא אומר כמובן שהתנזרתי מלהפעיל את חושיי בהזדמן אל רדיוסי אריך־נגן איכותי או טלפילם נטול פרסומות, כך שאוכל למסור דיווח מהימן ואולי אף המלצה אחת או שתיים מרגע שתרד עלי המוזה, יתפנה לי הלו"ז או סתם יהיה לי חשק. צרכתי לא מעט מוסיקה בשנה שחלפה. בעיקר פלמנקו, אם כי עדות לכך לא תמצאו ברשומה זו. כן תמצאו בה כמה מן השירים והאלבומים שמצאו חן בעיני משנת 2020.

מאחר ולא פרסמתי כמעט דבר בשנה שחלפה, מצאתי לנכון לפצות על כך ברשומה ארוכה מהרגיל. כמו כן, שמעתי שלאנשים הצטבר לא מעט זמן פנוי ומה טוב יותר לעשות בו מאשר לשמוע מוסיקה ולקרוא על נגנית עוגב שוודית או על אושיה מהסצנה האלקטרונית בטייוואן? בנימה אישית, מקווה שכולכם בריאים כמו שוורים עם אפים מתפקדים ופקעיות טעם משולהבות. אמנם לא תזדקקו להם לקריאת הרשומה אבל בריאות זה תמיד דבר טוב.

* * *

1. לוסינדה וויליאמס // Bad News Blues

מתוך: Good Souls Better Angels

את לוסינדה וויליאמס גיליתי מאוחר יחסית. הזמרת האמריקאית מלואיזיאנה, כיום בת 67, החלה לשחרר אלבומים עוד מסוף שנות השבעים. בשנת 1999 היא הטביעה את חותמה בטקס הגראמי כשזכתה בפרס "אלבום הפולק העכשווי הטוב ביותר" עבור אלבומה החמישי "גלגלי מכונית על דרך חצץ" – ממש באמצע הסנדוויץ' העסיסי בין בוב דילן לטום ווייטס, שזכו בפרס בשנה שלפניה ואחריה בהתאמה.

בדומה לשני הענקים הללו, גם את הקול של וויליאמס אני מעדיף ככל שהשנים נותנות בו סימנים. יש משהו בטקסטורה של הקולות המבוגרים האלה – המגורענים, העייפים, השחוקים – שפשוט לא קיים בגרון של זמרים צעירים: ניסיון חיים. אתה שומע את הדרך, את האבק, את משקל החוויות שצברו לאורך השנים. זה מעניק לשירים שלהם תוקף של אמת, של אותנטיות, בייחוד כאשר הטקסטים מתארים את הצדדים הפחות זוהרים של החיים.

"Good Souls Better Angels", שלוּ שחררה בחודש אפריל, הוא מהאלבומים שהכי אהבתי ב־2020. אפשר להריח ממנו את הבוץ על המגפיים של וויליאמס, שצועדת בגאון עם גיטרה מטונפת וז'קט עור מהוהה בצומת שבין רוק, קאנטרי ובלוז. זה אלבום אפל. מחוספס. ההגשה הייחודית של וויליאמס טעונה בכוח, רכות וזעם על פני שרשרת שירים המהווה שיקוף רנטגן של התקופה: מהריקבון שהוא דונלד טראמפ ("איש ללא נשמה"), דרך מאבק באלימות כלכלית ופטריארכלית ("לא תשלוט בי") ועד השלכות המגיפה והשרלטנות הפוליטית ("באד ניוז בלוז"). וויליאמס אף פעם לא נוקבת בשמם של דברים אלא מאפשרת לשירים להתקיים גם מחוץ לזמן ספציפי, ולמאזינים לקרוא בהם בדרכים שונות.

~

2. דייוויד לינץ' // True Love's Flame

מתוך: The Flame of Love

למקרה שפספסתם את החדשות: דייוויד לינץ' נהיה יויטיובר. מדי יום הוא מעלה סרטונים בהם הוא מדווח על מזג האוויר ומגריל מספר. מה כל זה אומר? מי יודע. לעיתים הוא מגוון וחולק עם הצופים על מה הוא עובד בימים אלו (חור במקל פלסטיק, מעמד עץ לאייפון, תיקון חורים במכנסיים ושאר פעילויות מרגשות).

השמועה אומרת שהוא גם מבשל סדרה חדשה לנטפליקס בשם "וִיסטֵריָה", אבל יותר מדי פרטים אין בשלב זה. מה שכן, ניצוצות לרומן עם ענקית התוכן אפשר היה לראות בתחילת השנה עם הפצת סרטו הקצר "מה עשה ג'ק?". סרט בשחור־לבן בו בלש ממחלק הרצח (בגילומו של לינץ') משוחח עם קופיף מעונה בחליפה. בשלב מסוים הקופיף שר (בקולו של לינץ'). להבת אהבת אמת. שיר מתוק המעיד כי מבעד לשכבות המוזרוּת והאפלה, דייוויד לינץ' הוא בעצם רומנטיקן.

~

3. ספּיניפקס גאם // Make It Rain

מתוך: Sydney Opera House

כשטום ווייטס מעלה אותך לערוץ היוטיוב שלו, אתה יודע שעשית קאבר מוצלח לטום ווייטס. זה הסיפור של ספּיניפקס גאם. פרויקט מוזיקלי שנולד משיתוף פעולה בין פיליקס ריבל ואולי מק'גיל, מלהקת הרוק האוסטרלית "דה קט אמפייר", לבין "מרליה" – מקהלת בנות ממוצא אבוריג'יני (תושביה הילידים של אוסטרליה, בטרם הגיעו המתיישבים מאירופה) הממוקמת בעיר קיירנס. השניים נתבקשו לכתוב שירים שיתארו את החיים, הדמויות והסיפורים של קהילות הילידים באזור פילבארה, בצפון מערב אוסטרליה. קהילות שחוו היסטוריה קשה של גזענות, אפליה ואי צדק. הפרויקט, שמוגדר כמחאה וחגיגה תרבותית גם יחד, הועלה ב־2019 כמופע באולם הקונצרטים בבית האופרה בסידני.

"Make It Rain", אחד השירים האהובים עלי של טום ווייטס, זכה בו לאינטרפרטציה נשית עוצמתית מפי הזמרת האוסטרלית הילידית אמה דונובן, שהתארחה במופע לצד מקהלת הבנות המרשימה. אחרי נאמבר כזה, חסר לגשם שלא ירד.

~

4. גבריאל אולפס // Filma (Solo)

מתוך: Piano Works

ברגע שאתה רואה תמונה של פסנתרן איסלנדי ענוג וממושקף, מוקף בחבורה רצינית למראה של מוסיקאים צעירים בלבוש חורפי אופנתי – אתה יודע שייצא מזה רק טוב. הפסנתרן הממושקף הוא גבריאל אולפס. מוסיקאי בן 20 מקואופווגיר, שהתגלה על־ידי המנהל של ביורק ומייסד חברת התקליטים "וואן ליטל אינדיפנדנט רקורדס" דרק בירקט, בעקבות הופעת בכורה שערך בטלוויזיה האיסלנדית. אולפס מלחין מלודיות קטנות ואלגנטיות שרוכזו באלבום הבכורה שלו Absent Minded, ומאז יצאו בעיבודים שונים בשני אלבומים נוספים. Filma היא הרצועה היפה מכולן לדעתי (אולי בגלל הגוון המקס ריכטרי שלה).

~

5. אן ברון // Don't Run And Hide

מתוך: After The Great Storm

אן ברון, הזמרת והמלחינה הנורווגית בעלת הקול הפייתי, החלה להקליט חומרים חדשים בספטמבר 2019. בתום התהליך היא מצאה את עצמה עם יותר מדי שירים שאהבה ומיאנה להיפרד מהם. לאור הנסיבות החליטה הזמרת לעשות מעשה שלומי שבת ופיצלה את השלל המוסיקלי לשני אלבומים, "אחד למסיבה" + "אחד לנשמה", ושיגרה אותם יחד לעולם.

ב"אחרי הסערה הגדולה", מרוכזים החומרים הפופים היותר מרימים שלה כמו Don't Run and Hide המידבק ו־Honey, לרבות הבלדה הדרמטית החורפית שנושאת את שם האלבום. ב"כיצד היופי אוחז ביד היגון", נפרשים שירים עצובים ומרגשים כמו הבלדה הניאו־קלאסית המרטיטה Last Breath, העוסקת בהתמודדותה של אן עם מותו של אביה (שורה מתוך הטקסט היפהפה שלו, העניקה לאלבום את שמו). גם Closer, בלדת פסנתר בוכייה שמגיעה בהמשך, מצליחה לגעת בזכות הכאב והקול הייחודי שבוקע ממנה.

~

6. בוב דילן // My Own Version Of You

מתוך: Rough and Rowdy Ways

כחובב דילן המאוחר, שמחתי לקבל סוף סוף אלבום חדש שהוא לא אסופת קאברים לקלאסיקות אמריקאיות, בוטלג מס' 234 או שירי חנוכה. לא פחות מכך, שמחתי לגלות שדילן המאוחר לא איבד את הקסם. אך בעוד כולם עסקו בניתוח ההקשרים התרבותיים שנארגו ב־17 הדקות של "רצח נתעב במיוחד", האוזן שלי נתפסה באובססיה ל"My Own Version Of You". שיר מקאברי עם ניצוץ הומוריסטי ואיכות ויזואלית על מספר היוצא לאסוף חלקי גופות בבתי קברות, כדי להעיר לחיים יצור שיבין אותו. היה כל כך מפתיע למצוא משהו כזה באלבום של דילן שזה ממש הקפיץ אותי מהמיטה; מצד שני, זה כתוב באופן שרק הוא מסוגל לנסח. עמוס ברפרנסים, עם חריזה לא צפויה ושורות משעשעות כמו "אני אקח את פני צלקת פאצ'ינו ואת הסנדק ברנדו / אערבב במְכָל ואקבל רובוט קומנדו". מרגישים שהיה לו כיף לכתוב את זה.

~

7. ניק קייב // Cosmic Dancer

מתוך: AngelHeaded Hipster: The Songs of Marc Bolan and T.Rex

בימי נעוריי, עוד לפני שהפך למחזמר בהלחנת אלטון ג'ון, "בילי אליוט" היה אחד הסרטים האהובים עלי. לא פחות מכך, אהבתי את הפסקול שליווה את הסרט וחשף בפני להקות בריטיות שוות כמו "דה ג'אם" ו"טי רקס" (שאחראים למחצית מהשירים בו). המוסיקה היא חלק אינטגרלי מהדנ"א של הסרט עד שאי אפשר להאזין לשיר כמו Cosmic Dancer מבלי להיזכר בג'יימי בל קופץ לתקרה בסלואו מו. והנה בא ניק קייב, כחלק מפרוייקט קאברים לשירי מארק בולאן וטי רקס, ומפיח ביצירה חיים חדשים. כשהוא רכון אל הפסנתר, מלווה בחטיבת כלי מיתר, קייב מעניק לשיר הנוגה ביצוע יפהפה, שופע חום, רגש וכאב.

~

8. אנה פון האוסוולף // Sacro Bosco

מתוך: All Thoughts Fly

מבין הסרטים האובסקורים שראיתי ב־2020, בלטה לטובה דרמה בת 50 דקות בשם "הנרי" (2015), שיצר הבמאי האוסטרי פיליפ פוסנגר. העלילה מתארת מאבק מרתק שניטש בין נער שתקן המגיע לבית ספר פרטי למוסיקה, לבין פסנתרן יהיר ואכזר בן גילו שחש כי מעמדו במקהלה מצוי בסכנה. המאבק מתחולל, בין השאר, במפגני כוח מוסיקליים קודרים על עוגב כנסייתי שמייצרים רגעים חזקים במיוחד. נדמה כי הסאונד העמוק והנושם של העוגב מגיע מתחת לאדמה, מהמקומות התחובים והנסתרים ביותר, ובה בעת ניחן ביכולת להפיק מפלי אור מוסיקליים, שמימיים ונשגבים.

הפסנתרנית השוודית אנה פון האוסוולף, בתו של האמן והמלחין קארל מייקל פון האוסוולף (שהתפרסם בישראל בהקשר ביזארי למדי), התאהבה גם היא בצליל המכשף והקליטה אלבום אינסטרומנטלי שלם על טיהרת העוגב. "All Thoughts Fly" כולל שבע רצועות שמתקדמות באופן הדרגתי ממרחבי סאונד אפלים לעבר שיא אקסטטי בן 12 דקות. לא בטוח שהאלבום מממש את הפוטנציאל המלא של הכלי הזה, ועם זאת יש בו לא מעט יופי.

~

9. ארקה // Nonbinary

מתוך: KiCk i

"מגמה חדשה בעולם האופנה: קולקציות א־בינאריות" מכריזה כותרת בגלובס; "לראשונה: פרס בוקר לסופרת ג'נרדרקווירית" זועקת כותרת בישראל היום; "הקריאה בטקסט הזה מערערת – וטוב שכך" מתוודה כותרת בהארץ, אודות טקסט שנכתב בעברית רב־מגדרית. אם לסמוך על כותרות העיתונים מ־2020, בעשור הבא כולנו נדבר על א־בינאריות.

בזירת המוסיקה האלקטרונית ראוי לציין את ארקה ודוריאן אלקטרה כמי שמטמיעים זהות א־בינארית בעבודתם. הטרנספורמציה המגדרית של ארקה, מפיקה ונצואלית שעבדה בין השאר עם ביורק וקניה, עמדה למעשה בחזית יצירתה בשנים האחרונות אך הגיעה לשיא באלבומה האחרון "KiCk i". אלבום שנפתח בהצהרה לוחמנית – כולל סאונד של פליטת תרמילי רובה – בליווי קליפ מרהיב בו ארקה עורכת שפצורים קוסמטיים קלים ונקלעת לוויכוח לוהט עם עצמה.

~

10. בוב וילן // We Live Here

מתוך: We Live Here

"זה היה אזור נפלא לפני שהגעתם לכאן, נפלא!" קובלת קשישה בריטית לפני שבובי וילן משיב לה במונולוג מטלטל וצרחה נוטפת זעם: "לא צצנו מהאוויר – אנחנו חיים כאן!". הסינגל האגרסיבי מתוך ה־EP העצמאי של הצמד הלונדוני "בוב וילן" הוא אגרוף פאנק שחור לבטן, טבול בכעס אותנטי מבעבע. השילוב בין גיטרות כאסחיסטיות לראפ וידויי שמריץ כרוניקה של גזענות, לופת את האוזן במיידי וסביר שיעורר הנהוני הסכמה מפוכחים גם מכמה אוכלוסיות מקומיות.

~

11. קרפנטר ברוט // Blood Machines Theme

מתוך: Blood Machines OST

ארבע שנים אחרי שביימו את קליפ המד"ב המטריף ל"טורבו קילר", בחרו צמד הבמאים הצרפתי רפאל הרננדז וסביטרי ג'ולי־גונפרד (aka "סת' איקרמן") להרחיב את הממתק הוויזואלי האפל שיצרו לכדי אופרת חלל קוסמית בת 50 דקות בשם "מכונות דם". הסרט, שנתמך בתרומות המונים ועלה בפסטיבל אוטופיה, מגולל מרדף ברחבי הגלקסיה אחר הרוח (הנשית) שבמכונה ומתודלק בפסקול סינת'ווייב מחשמל מאלוהי הז'אנר (שאחראי ל"טורבו קילר"), קרפנטר ברוט. הרגע בו רצועת הנושא מתלבשת על כתוביות הפתיחה בפרץ אורגזמי של אורות, צבעים ועירום בחלל, הוא מהסוג שמחייב כל גיק מד"ב להצטייד במשאף.

~

12. קאב ספורט // Confessions

מתוך: Like Nirvana

כל כך הרבה שורות ובתים יפים יש בשיר האפלולי הסקסי הזה של קאב ספורט. "האמת היא שאני לא רוצה להיות אחד מהחבר'ה / האמת היא שלחיות על־פי מגדר מביא לי עצבים / האמת היא שאני עדיין לא מרגיש שייך לשום מקום / האמת היא שאני אוהב להישאר איתךׇ בבית בתחתונים."

התהליך שעבר ההרכב האוסטרלי בהנהגתו של טים נלסון (ובן זוגו לחיים, הקלידן סם נטרפילד) לאורך העשור האחרון, מוכיח כי ככל שהלך רחוק יותר עם הזהות הקווירית שלו – כך המוסיקה והקליפים נעשו מעניינים יותר. The Gayer The Better. הכיוון הרוקיסטי/דיסטורשני של "וידויים", שיצא במסגרת האלבום "כמו נירוונה" בעל ארומת האייטיז, פוגע בול בפוני ואם זה מגיע עם רתמות, שלשלאות ופריזורה בלונדינית – מה טוב!

~

13. פרפיום ג'יניוס // Jason

מתוך: Set My Heart On Fire Immediately

לפעמים אני מקשיב לחומרים של אמנים ישראלים מחוץ לארון ופשוט לא מאמין. אני לא מאמין כמה משעממים, זהירים ושבלונים הם יכולים להיות. הראל סקעת אמר פעם בריאיון: "הניצחון שלנו הוא בנורמליזציה." וככה גם המוסיקה שלו נשמעת. סטרייטית, מגוהצת, בלי טיפת מקוריות או תעוזה.

זה מתחדד בעיקר כשרואים אמן קווירי כמו פרפיום ג'יניוס, שלא רק תופר שמלות בארוקיות נוצצות לשירים הזהובים שלו, אלא כותב טקסטים חשופים, אישיים ונוגעים שאשכרה משקפים עולם ונפש של גבר הומוסקסואל. קחו לדוגמא את "ג'ייסון", שיר רגיש ויפה עד כאב על מפגש מיני עם בחור בן 23, שככל הנראה שוכב עם גבר בפעם הראשונה. וזה לא נגמר כאן. זה הסטיילינג המוקפד. ההעמדה והמימיקה. אפילו הרגיסטר שהוא בוחר לשיר אתו. זה הדבר האמיתי.

~

14. ברוס ברובייקר ומקס קופר // Metamorphosis 2

מתוך: Glassforms

חמש שנים אחרי ששחרר את האינטרפרטציה האישית שלו ליצירותיו של פיליפ גלאס ב"Glass Piano", חוזר הפסנתרן הקלאסי ברוס ברובייקר אל עולמו השובה של המלחין היהודי־אמריקאי, כשכעת הוא מגובה במוסיקאי האלקטרוני הלונדוני מקס קופר. שיתוף הפעולה ביניהם, שהתבטא גם על הבמה, הוליד את האלבום "Glassforms".

לדברי ברובייקר, "גלאספורמס" הוא ניסיון לקחת את המוסיקה של פיליפ גלאס ולמקם אותה במסגרת חדשה. הסינת'ים שמחוברים למחשב של קופר מתעוררים לחיים משל עצמם, בתגובה לצלילים שמפיק הפסנתר. ברובייקר הוא המקור שמפעיל אותם בעוד קופר מאלתר על המערכות.

הזיקוקים האלקטרונים הללו, שניתכים בעוצמה ברצועה כמו "Mad Rush" למשל, מוסיפים לממד הרדוף והמלנכולי של היצירות אלמנט של קרירות וחוסר מנוח המעוררים – מה שמכונה בלעז – תחושת Eeriness. יש לי הרגשה שבלייב זו חוויה מאוד עוצמתית שעשויה לפתוח את העולם של גלאס לאוזניים צעירות יותר. האלבום כולל כמה מיצירותיו המוכרות של המלחין המינימליסטי, בהן "The Poet Acts" מתוך פסקול "השעות" ו"Metamorphosis Two" שנכתב בהשראת סיפורו המפורסם של קפקא.

~

15. ניל יאנג // Separate Ways

מתוך: Homegrown

2020 תיזכר מן הסתם כשנה מחורבנת עבור האנושות אבל לא עבור מעריצים של ניל יאנג. האליל הקנדי שחרר בה לא פחות מ־13 אלבומים (!!!) שעושים חשק להיכנס לעוד שני סגרים לפחות, שיהיה פנאי להאזין להם.

למעט EP בשם "The Times", שהוקלט במסגרת הופעה מקוונת לימי קוביד (וכולל קאבר לדילן), שאר האלבומים לוכדים את קולו של יאנג מהימים בהם שם משפחתו הלם את שנותיו. ביוני הוא פתח את המקפיא ושלף את "Homegrown" שהקליט באמצע שנות ה־70 ונכתב בהשראת יחסיו המתפרקים עם השחקנית קארי סנודגרס; בנובמבר המשיך עם אלבום ההופעה החיה "Return to Greendale" שערך עם קרייזי הורס ב־2003; וקינח במארז הגרנדיוזי השני מפרויקט הארכיון שלו, הכולל 131 שירים שהוקלטו בין השנים 1976–1972, לרבות חומרים שלא שוחררו מעולם. כל זה מבלי להזכיר את שיר הבחירות המרומז "מחפשים מנהיג 2020" או את ההופעה שערך לעדת תרנגולות רעבתנית. סה"כ הספק נאה לגבר בן 75.

"Separate Ways", שפותח את "Homegrown", הוא שיר שניל ביצע בהופעות לאורך השנים. שיר מפוקח וגלוי לב על התמודדות עם פרידה; עצוב עם סדק של אור. איך מנעת את זה מאיתנו עד עכשיו, ניל?

~

16. לים גיונג // Recite 念

מתוך: A Pure Person

כבר קרוב לארבעים שנה שהו שיאו־שיין מהווה את אחד מעמודי התווך של הקולנוע הטייוואני (אם טרם צפיתם בעבודותיו, מומלץ להתרווח מול הדרמה המשפחתית "עת לחיות ועת למות" מ־1985, המבוססת בחלקה על התבגרותו בטייוואן, ו"קפה לומייר" העדין שספוג ברוחו של יסוג'ירו אוזו).

מאז 1993, הו משתף פעולה עם השחקן והמוסיקאי לים גיונג, הנחשב לאחד הקולות המובילים בסצנת המוסיקה האלקטרונית האקספרימנטלית בטייוואן. הוא הלחין רבים מסרטיו של ז'יה ז'אנג־קה ("העולם", "מגע של חטא", "אפר לבן") ולאחרונה ניתן היה לשמוע את עבודתו ביצירותיהם של בי גאן ("קאילי בלוז", "מסע ארוך אל תוך הלילה") ומידי זי ("נינה וו").

"A Pure Person" הוא פרויקט מופלא שיצא באוקטובר ועשוי להעיד על הסטטוס של לים גיונג כמוסיקאי. שמו נגזר מרצועה אווירתית שהלחין עבור "מילניום ממבו", סרטו שטוף הניאון של הו שיאו־שיין המתרחש בראשית שנות האלפיים. הוא מתחקה אחר דמותה של ויקי, מארחת במועדון בטאיפיי, הלכודה במערכת יחסים הרסנית. ברגעים המעטים בהם היא לא סובלת, רגעים המציעים תקווה לשינוי או לחופש, עולה הרצועה של גיונג. היא נוכחת במיוחד בפתיחה האיקונית של הסרט, בה ויקי צועדת לבדה במנהרה תחת אורות פלורוסנטים בוהקים. אסתטיקה אופיינת לארט האוס הפאן־סיני של תחילת האלפיים.

הפרויקט המוסיקלי שהופק על־ידי אנג'לה לין, כולל חמש וריאציות ייחודיות על שיר הנושא של "מילניום ממבו" מאת מבחר מוסיקאים טייוואנים. פוינט הסו, שחתום על הלחנת הפסקול של "מסע ארוך אל תוך הלילה" לצד לים, יצר פרשנות חלומית, מזככת ומוארת במיוחד. לרגל המאורע החליט לים להלחין רצועת המשך ליצירה המקורית. אלקטרוניקה מכשפת ומסתורית, מלווה בצ'אנטים, נקישות פעמון והד רוחני.

~

17. טיי סיגל // Jump into the Fire

מתוך: Segall Smeagol

כפי שנוכחנו לדעת, הסגר הקורונאי מפריש לאנשים המון זמן פנוי וכל אדם מנצל אותו אחרת. יש מי שראה את האור והחל לאפות חלות; אחרים התאהבו בהכנת לחם מחמצת; נשים שבחרו להיות שיפוצניקיות; גברים שבחרו לקשור מקרמה; ורוקר אחד שהחליט לחדש רצועות נבחרות מתוך "נילסון שמילסון". האלבום המצליח של הארי נילסון מ־1971.

אם צפיתם בכל פרקי "בובה רוסית", תתקשו לשכוח את "Gotta Get Up" של נילסון, הפותח כל אחד מן הלופים שחווה נטשה ליון האלוהית. מאיפה עוד אתם מכירים את הבסטי של ג'ון לנון והשירים שבאלבום? כנראה מגרסת הכיסוי שביצע לשיר של להקת בדפינגר "Without You", שמאוחר יותר זכה בגלגול נוסף מגרונה של מריה קארי ("I can't live / If living is without you…").

"סיגל סמיגול", אלבום הקאברים של טיי סיגל, כולל שש רצועות ומוצע להורדה בחינם בעמוד המיועד בבנדקאמפ. "Jump Into The Fire" שנכלל ביניהן, הוא השיר האהוב עלי בשמילסון מכל הסיבות בעולם. בעיקר כי הוא נישמע כאילו נילסון עומד על כיסא קטן מול הפסנתר ומתחרפן במשך 7 דקות על בחורה שלעולם לא תחמוק ממנו, עד שנכנס הסולו תופים הכי מגניב בהיסטוריה. בגרסה של סיגל אמנם אין את הידיים של ג'ים גורדון או את היללות הטרופות שבמקור, אבל יש הרבה גיטרות, מלא פאז והמון שמח.

~

18. דוריאן אלקטרה // Gentleman / M'Lady

מתוך: My Agenda

הנה אלבום שלא תמצאו בפלייליסט של בצלאל סמוטריץ' (וחבל, זה היה עושה לו רק טוב). הסיוט הא־בינארי המתוק של כל שמרן, הומופוב או קונספירטור מבוהל. מסתבר שהם צדקו כל הזמן: הלהט"בקים אכן רוצים להפוך את כולם לגייז. ולא רק שזה רעיון מצוין, הוא גם נשמע קול־אז־הל באלבום החדש של דוריאן אלקטרה "My Agenda". אלבום היפר־פופ אלקטרוני עם שירים כמו "אדג'לורד" ו"סליחה אחי (אני אוהב אותךׇ)"; אמנים אורחים כמו פוסי ריוט, וילג' פיפל ורבקה בלאק (שממציאה את עצמה מחדש כגיי־אייקון); ושורות כמו "אנחנו שולטים לך במוח בשביל הכיף / אנחנו כאן כדי להפוך צפרדעים להומואים."

בחרב שלופה ושפם דק מצוייר, דוריאן אלקטרה יוצאים לשסף קודים הטרוסקסואלים ולהרביץ גאווה בלבבות. ב"Gentleman / M'Lady" – שני שירים שצורפו יחדיו – תלויים על המוקד "גברי הפדורה" וגינוניהם, אשר זכו להכרה מפוקפקת בממים אינטרנטיים (ומזוהים כפלח ידוע לשמצה של גולשי רדיט). הגניחות החרמניות בפזמון של "M'Lady" והביט המתכתי שמלווה אותן בין ברייקים קצרים של גיטרה חשמלית, פשוט הורסים ת'בריאות.

~

19. דן טרמינוס // Disfigured

מתוך: Last Call for All Passengers

לו נתבקשתי לבחור חמישה אמני סינת'ווייב שמד הסקרנות שלי מזנק בכל פעם שהם מוציאים אלבום חדש, דן טרמינוס היה אחד מהם. בדומה למוסיקאים המובילים בז'אנר, גם הוא מגיע מצרפת ואת הקבלות על כשרונו הציג מאז 2014 בשורת אלבומי סינת' אינטנסיביים, צבעוניים ומפוצצי אדרנלין; בייחוד השניים האחרונים: The Wrath of Code (2015) ו־Automated Refrains (2017).

בהשוואה אליהם, אלבומו החדש של טרמינוס "Last Call For All Passengers" (החולק עם פסטיבל ירושלים את חיבתו לאיקונוגרפיה סוסית) נשמע פחות שלם, עשיר ויצירתי. אך גם טרמינוס עם פחות כוח סוס הוא עדיין סוס עבודה, ואת הסחורה הוא מספק בבאנגר כמו Disfigured.

~

20. פּום ויפּוריט וסו יון // Wings

מתוך: Wings

פום ויפוריט. הנסיך התאילנדי של עולם האינדי. בויפרנד מטיריאל מהאגדות. גבעולי ומצודד. צ'יל כמו ערסל על עץ קוקוס מתעקל. בגיל 25, לפום ויפוריט אין ממש סיבות להתלונן. המוסיקאי החינני שנולד בבנגקוק והעביר את שנות התבגרותו בניו זילנד, גיבש לעצמו גרעין מעריצים בינלאומי אחרי שני אלבומים בלבד: Manchild (2017) והאי.פי Bangkok Balter Club (2019). אלבומי אינדי־רוק קייציים וכיפים באנגלית שהולידו להיטים עתירי צפיות כמו "Lover Boy" ו־"Hello, Anxiety". אפילו החבר'ה מהלייבל החם 88rising לא נשארו אדישים.

עם החיוך הכי מתוק בביזנס, קול מעושן והיסטוריה בלימודי קולנוע, פום מנווט את הקריירה המבטיחה שלו מעיר הבירה התאילנדית, מדלג בין פסטיבלים באירופה ומזרח אסיה (לפחות עד שהגיעה הקורונה), מפנק בריאיונות והופעות מוקלטות וחוטא בשיתופי פעולה עם אמנים אסייתים. את האחרון שבהם ערך באנגלית עם הזמרת־יוצרת הקוריאנית סו יון. דואט רומנטי, רך וצובט בשם "כנפיים", בשידוך קליפ הום־מייד מקסים. כאלה חמודים!

* * *

program music III

קשיווה דאיסוקה

וזהו היהלום שבכתר. אבן הברקת בראשו של בית המקדש. הבולונז שבפיתה! האלבום הטרי־טרי של קשיווה דאיסוקה. אלבום של רצועה אחת, באורך 51 דקות. Sons. הפרק השלישי והמפתיע בסדרת "מוזיקה תוכניתית". 13 שנים אחרי האלבום הראשון, שהכיל שני מסעות מוסיקליים בנתיבים סואנים שזגזגו בין הקלאסי לאלקטרוני; וארבע שנים אחרי האלבום השני, שהולחן בהשראת קולאז' צילומי מינרלים ואיורים מתוך ספרו של שיגרו טאמורה "הרי הקריסטלים".

Sons הוא גלקסיה מוזיקלית. פארק שעשועים עם עשרות מתקנים. הוא דורש האזנה אחרת. התמסרות טוטאלית. והוא מתגמל בהתאם. הצעה שלי: חברו אוזניות איכותיות לרסיבר, כבו את האורות בחדר, שכבו על מצע נוח ועצמו את העיניים. "מוזיקה תוכניתית 3" הופכת לנופים משגעים הנשקפים מחללית בשיגור. נופים הממזגים פסנתרים וכינורות נוגים באלקטרוניקה, פוסט־רוק, פופ, ראפ וגליץ'. זו רכבת הרים שעולה ויורדת, יוצאת מנקיקים חשוכים לאורות מהבהבים ונכנסת לעיקול שאין לדעת מה עומד מאחריו. לעיתים זו תחנה מרגשת מיצירות קודמות. אלבום המבהיר שכדי לצאת מהבית, לא צריך דלת. צריך רק ללחוץ Play.

פוסט זה פורסם בקטגוריה יפן, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סיכום שנה, סינת'ווייב, פוסט-רוק, קולנוע טייוואני, תאילנד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על דונט קאבר יור אירז: 20 שירים ואלבום אחד מ־2020

  1. דרול הגיב:

    לונג טיים סינס דה רוקנרול! (הטעות מכוונת ובמקור)
    איזה כיף לראות אותך שוב. כבר חששתי שהפכת לחלק מהפליאונטולוגיה האינטרנטית. אבל מדהים שחזרת. אנה ברון – ממש שווה.

    בוא תראה משהו מגניב , למרות שלא כזה עדכני, אני גיאולוג אחרי הכל.
    ארבע שנים אחורה, קרבות עזים מתרחשים במזרח אוקראינה בין הצבא המקומי לבין מורדים פרו רוסים. האיחוד האירופי מטיל סנקציות כבדות על רוסיה – אוקיי, עד כאן רקע היסטורי שחשוב לקונטקסט.
    באותו זמן, עולה לבמות בדרום קוריאה, להקת בנות שנקראת TREND D שמייצרת מוסיקת פופ קלילה מאוד ואותה להקת פופ מבצעת קאבר לשיר ״ריקדי רוסיה , תבכי אירופה״ , שזה שיר רוסי מ2010 שאם הבנתי אותו נכון, הוא שיר סאטירי שמבקר את האדישות של הרוסים לגבי המצב של המדינה שלהם.
    בכל אופן, בהקשר הפוליטי , בתקופה של הקאבר , המסר הוא הפוך על הפוך בסגנון ״תקפצי לנו אירופה״.
    אז כיוון שמדובר בלהקת פופ של בנות מהמזרח הרחוק, חשבתי שתאהב את זה.

    כיף שחזרת

    • עמית לוי הגיב:

      תודה רבה! כיף להעלות משהו חדש והדבר הזה שצירפת ממש משעשע. לא הכרתי את הליידיס ואת הסיפור שמאחורי השיר (אם כי זה לא מפתיע בשל ההסתייגות הכללית שיש לי מפופ רוסי). שמח שאהבת את אן ברון. פתאום חשבתי לעצמי שהיא נראית כמו זמרת ממלכת נרניה. יש בה משהו מאוד אצילי ושיקי שממש הולם את הקול והמוסיקה שלה.

  2. Yuval Geva הגיב:

    כיף לאללה לקרוא, ריספקט!!
    +recite שלח אותי לממד אחר כשנכנס התוף באס.באגר מיידי

  3. saharcasticc הגיב:

    ברוך שובך! כיף לקרוא את הפוסט היית חסר 🙂
    בנוגע למה שאמרת על אמנים מחוץ לארון בארץ, מאכזב לשמוע שזה מה שהראל סקעת אמר ובאמת החומרים שלו נורא מנותקים….
    אם כן מעניין אותך יצא שבוע שעבר אחלה אלבום לבחור שקוראים לו אלון תייר שיצא לי לשמוע במקרה אחרי שעקבתי אחריו באינסטגרם (כי הוא גם גרפיקאי). נראה לי שהוא טיפת אור בתחום הזה בארץ ומקווה שיצאו עוד חומרים מעניינים בארץ

    • עמית לוי הגיב:

      שמח לשמוע 🙂

      בקשר לסקעת: למען ההגינות, הוא אמר את זה בתגובה לשאלה במאקו על רצח שירה בנקי ז"ל והסתה כלפי הקהילה, אבל זה משפט שלטענתו הוא "תמיד אומר". אני חושב שזה מעיד על משהו מעבר לקונטקסט הספציפי של הראיון – אם מביאים בחשבון את היצירה שלו – ובעיקר זו תפישה נורא משונה כשהיא מגיעה מכוכב פופ. ז'אנר שהשונות והייחודיות בו היא נכס ולא נטל. ברור שלא כל אמן גיי חייב לעלות לבמה עם שמלה או לצרפת את הקלידן, אבל אפשר היה לצפות מהחומרים עצמם להישמע פחות אנכרוניסטיים ומלוקקים. להשתמש ב"אשראי ההומואי" לקחת יותר סיכונים – כלומר, להיות יותר כן ואותנטי, לאתגר את עצמך ואת הקהל, להציע איזושהי מורכבות רגשית או לירית וקצת פחות להתאבסס על אהבת המיינסטרים הישראלי.

      שיר כמו "בין השמיכות" נניח, המתאר חיים אחרי פרידה של גבר סטרייט שרוצה לפגוש את האקסית שלו ולהיזכר יחד בימים בהם "אהבנו קצת אחרת". מה..? מאיפה זה בא? למה אתה שר את זה? וכמובן שהכל ארוז בלחן אמצע הדרך שלא מתפתח לאף מקום עם גיטרה קלאסית טבולה בקיטש, וביצוע קולי נוטף דבש. והכי מצחיק שהתמונה הממוזערת לסרטון־המילים הרשמי ביוטיוב מציגה את סקעת במבט דרמטי בלי חולצה, כאילו שהוא "נחשף" בפנינו. שום קשר בין האסתטיקה לבין התוכן לבין האמן.

      רונה קינן לעומת זאת, היא דוגמא למי שעושה את זה יפה, חכם ועדין ולאחרונה גם עם רובד פוליטי ("זמן התפוז" אלבום נהדר בעיני). לא מוכרחים להיות אקסטרווגנטים אבל אתה כן רוצה להרגיש חיבור, אינטימיות, משהו אמיתי שמגיע מהצד השני ואצל קינן זה עובר (מה גם שבאלבומה החדש באנגלית היא חושפת צד יותר פרוע שלה).

      את אלון תייר לא הכרתי, אבל מהשיר המצורף נראה שבאמת יש פוטנציאל. תודה!

      • saharcasticc הגיב:

        מוסיפה משהו קטנטן בלי להפוך את התגובה שלי לשרשור –
        רונה קינה באמת נהדרת, אני אישית פחות מתחברת אליה אבל לגמרי יש לה את מקום הכבוד שלה אצלי
        אני חושבת שהקבלה קצת יותר מתאימה להראל מבחינת סגנון ועבר מוזיקלי יהיה רן דנקר- שגם הוא התחיל כאליל נוער ודיבר יותר לקהל הרחב ועכשיו אחרי היציאה מהארון הוא לדעתי חד משמעית פורח
        השירים שלו מהאלבום האחרון לא מיוחדים יותר מידיי אבל הם עדיין נורא יפים ומראים איזשהוא התפתחות לכיוון אחר והוא כן מדבר בשירים שלו בפתיחות שנורא חסרה נגיד אצל הראל ואני חושבת שהוא באמת דוגמה יפה למישהו שכן מייצג בכבוד ומפגין נוכחות ברורה

  4. אלעד הגיב:

    כיף שחזרת ! היית חסר …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s