קאטצ'ינג אפ: "פריק" חוגג עשור ~ בונג ג'ון־הו מצחקק לפסלון מוזהב ~ המרוץ לצמרת של ברני סנדרס ~ העיבוד המיותר ל"כוח עליון" ~ הסרטים הלוהטים בפסטיבל ברלין

~

– 1 –

"פריק" חוגג עשור!

עבר לא מעט זמן מאז שהעליתי את הפוסט האחרון בבלוג – תוצאה של עייפות כללית במקביל לניסיון למצוא עבודה (שבינתיים לא צלח) ולהתמקד בכתיבה מסוג אחר – אבל זה לא אומר שלא קרו כמה דברים מעניינים לאחרונה.

ברמה האישית: הבלוג חגג פאקינג 10 שנים! נתון שמשמח ומדכא אותי בו זמנית אך מהווה גם הזדמנות ראויה להודות לכל הקוראים, המגיבים והמנויים שבחרו להשחית את זמנם על האתר המוזר הזה ואף לשלוח לי מיילים מדי פעם שהזכירו לי למה אני עושה את כל זה. אז תודה לכולכם. באמת.

~

– 2 –

בוינג בונג

ברמה הפחות אישית: בונג ג'ון־הו זכה באוסקר! ולא סתם באוסקר. ב־4 אוסקרים! על הדרך הוא גם עשה היסטוריה באחד הטקסים המשעממים בהיסטוריה; מילא את הרשת בריאיונות ונאומים משעשעים; הכיר לעולם את המתרגמת המדוברת של השנה (וקולנוענית בפני עצמה), שרון צ'וי; והפנה מחדש את תשומת הלב העולמית לקולנוע הקוריאני. טוּשֶה.

הטיולים של בונג בהוליווד בעת עונת הפרסים, הולידו המון רגעים מגניבים שאפשר היה רק לחלום עליהם: בונג מקבל חיבוק מנוח באומבך (וטפיחה מחויכת מגרטה גרוויג), בונג מתוודה על אהבתו לטרנטינו, בונג מוקיר את סקורסזה, בונג מנסה לראיין את ראיין ג'ונסון, בונג זוכה להקדמה משתפכת מלופיטה ניונגו, בונג מקבל אוסקר מספייק לי (אותו ספייק לי שאת סרטו "עשה את הדבר הנכון" תרגם לקוריאנית בשנותיו כסטודנט). פרט לכך, הרגע בו הביט בפסלון המוזהב כלא מאמין וצחקק לעצמו ברקע, היה מהרגעים הקסומים של הטקס.

באשר ל"פרזיטים": עוד בטרם פקד את תאטרון דולבי באל איי, בונג חשף כי הוא מקפיץ רעיונות עם הבמאי והמפיק אדם מקיי (מהכוחות היצירתיים שמאחורי "יורשים" הכבירה) לטובת מיני סדרה ב־HBO שתרחיב את קווי העלילה והדמויות מן הסרט. טילדה סווינטון, שעבדה עם בונג ב"רכבת הקרח" ו"אוקג'ה", תוביל את הקאסט המתגבש. עד שזה יתממש, תוכלו לרייר על הפוסטרים המשגעים שנוצרו בהשראת הסרט באתר Mubi.

~

– 3 –

המרוץ לצמרת של ברני סנדרס

המרוץ לבחירת המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב יצא לדרך והצית בי מחדש את האובססיה לפוליטיקה אמריקאית ואת החיבה העמוקה לברני סנדרס (כמות הריפרשים שעשיתי לטבלת התוצאות מהפריימריז בניו המפשייר לא הייתה בריאה במיוחד, יש להודות). בעיקר מדהים לראות כיצד הפופולאריות הגואה שלו בקרב הציבור האמריקאי – בעיקר מילניאלס ובני מיעוטים – מעבירה את השדרנים והפרשנים בערוצי התקשורת הליברלית הממסדית על דעתם. תקשורת שהתעלמה מסנדרס במופגן בחודשים שקדמו לפריימריז (עד כדי איון שמו מדיונים בין פאנליסטים) ועלצה כעולל בחנות צעצועים כאשר ג'ו ביידן הכריז על נכונותו להתמודד; וכעת מתקשה להודות כי הוא המועמד הדמוקרטי המוביל, מבלי לחרוק שיניים או לסייג מיד את ההצהרה עם נרטיבים חלופיים או פרשנות לוליינית.

קרלוס מאזה – יוצר סדרת הרשת המעולה Strikethrough בערוץ VOX, שחקרה את המדיה החדשותית בארה"ב בעידן טראמפ – פנה לאחרונה לדרך עצמאית ויצא לבחון בדיוק את הסוגיה הזו: מדוע התקשורת הליברלית הממסדית נוטה לתמוך במועמדים מן המרכז וממסגרת מועמד הקורא תגר על אינטרסים תאגידיים, שעמדותיו חופפות את אלו של רבים מן המצביעים האמריקאים, כ"שמאל קיצוני" נפסד?

~

– 4 –

אל תגעו לי באוסטלנד

אחד הדברים הטובים שיצאו מהזכייה ההיסטורית של "פרזיטים" באוסקר, זו ההוכחה שסרטים "זרים" לא מוכרחים לעבור אמריקניזציה בכדי להצליח בארה"ב (או כפי שבונג אמר במעמד זכייתו בגלובוס הזהב: "ברגע שתתגברו על חומת הכתוביות בגובה 2.5 ס"מ, אתם תתוודעו לעוד הרבה מאוד סרטים מדהימים"). ייתכן שאם רק היו מחכים קצת, נט פקסון וג'ים ראש ("היורשים") היו מבינים שאין צורך לגעת ב"כוח עליון" של רובן אוסטלנד. בשונה מסדרות טלוויזיה, בהן ניתנת הזדמנות ליוצרים להרחיב את העלילה המקורית ולקחת אותה למקומות חדשים, מרחב האדפטציה במדיום הקולנועי מצומצם יותר.

העיבוד האמריקאי של "כוח עליון" מיותר בתכלית, בייחוד אם לוקחים בחשבון שהוא לא מסתמך על מקור ספרותי הנתון לפרשנות ויזואלית יצירתית, אלא משחזר בעצלנות שוטים, סצנות ומוטיבים חזותיים (בהסתמך על הטריילר) מתוך סרט מקורי משובח. סרט שהסגנון המדויק, הנקי והמאופק של אוסטלנד מהווה חלק חשוב בהצלחתו.

ההפתעה הכי גדולה במהלך הצפייה במקור השבדי הייתה לגלות שהוא בכלל קומדיה. זה סרט קורע – בייחוד עם חברים לספה – שמעורר אי נוחות דווקא מפני שהוא מסרב "להתנהג" כמו קומדיה. המאורע המחולל שבו הוא רגע טראומטי: אב נוטש את משפחתו בעיצומה של מפולת שלגים פתאומית, בעת חופשה. האסתטיקה הקרירה והסטאטית של אוסטלנד, כמו גם הדיאלוגים הטראגיים־קומיים, משרטטים בתחכום משעשע גבריות שבדית במשבר. מגדר גברי כאתר של הדחקות; פרפורמנס שנועד לשקף את הציפיות של החברה – מהאב, מהבעל, מה"גבר" – וקורס כסופת שלגים בלתי ניתנת לעצירה.

זו קומדיה משפחתית שמחופשת לדרמת ארט־האוס רצינית, אבל עצם הליהוק של וויל פארל וג'וליה לואי־דרייפוס חושף זאת מראש. עושה רושם כי "Downhill", שהוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס, הורס את כל מה שהיה טוב בסרט של אוסטלנד, מה שמסביר את הביקורות הגרועות שחטף. האמת, מגיע להם.

~

– 5 –

הסרטים הלוהטים בפסטיבל ברלין

אבל סאנדנס זה חדשות ישנות, שכן בימים אלו מתקיימת המהדורה ה־70 של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ברלין, שייפח את נשמתו ב־1 במארס. זהו הברלינאלה הראשון בניהולם של מארייט ריזנביק וקרלו צ'טריאן (המנהל האמנותי לשעבר של פסטיבל לוקרנו) ועל־פי סקירת הליינאפ נראה שהלך להם לא רע בכלל.

בין השמות המעניינים ניתן למצוא השנה את: אייבל פררה עם הדרמה ההזייתית "סיביר", בכיכובו של ווילם דפו (בזמנו היו אמורים לשחק בה גם ניקולס קייג' ואיזבל הופר, אך זה לא ממש הבשיל); פיליפ גארל עם דרמת אהבהבים נוספת בשחור־לבן "מלח הדמעות"; איליה חרז'נובסקי עם שני סרטים שחצב מתוך הפרויקט המונומנטלי "דאו", אודות חייו של הפיזיקאי זוכה פרס נובל לב לנדאו; מתאו גארונה עם עיבוד לייב־אקשן איטלקי לספר הילדים של קרלו קולודי "פינוקיו", עם רוברטו בניני בתפקיד ג'פטו; ז'יה ז'אנג־קה עם הדוקומנטרי "שוחים עד שהים הופך כחול" המגולל את סיפורה של החברה הסינית מאז 1949; מתיאס פיניירו הארגנטינאי עם "איזבלה", המפגין מחדש את אהבתו לשייקספיר; ויון סונג־היון עם מותחן הפעולה העתידני "זמן לצוד", בו הוא שב לשתף פעולה עם לי ג'י־הון (שכיכב בסרטו הראשון "לילה עגום") ומנצח על כמה מהשחקנים הצעירים החמים בקוריאה, בהם צ'וי וו־שיק מ"פרזיטים".

וגם: אלייזה היטמן, הבמאית המוכשרת של "עכברי החוף", עם הדרמה המחוספסת "אף פעם לעיתים נדירות לפעמים תמיד" (שכוללת תפקיד קטן לתיאודור פלרין), על מסעה של צעירה המבקשת לעבור הפלה; וג'וזפין דקר עם דרמת המתח הפסיכולוגית "שירלי", שקצרה שבחים בפסטיבל סאנדנס הודות להופעתה המסחררת של אליזבת מוס כסופרת האימה שירלי ג'קסון (מחברת "תמיד גרנו בטירה").

מבין הסרטים שמתמודדים השנה על פרס דוב הזהב (בו זכה אשתקד נדב לפיד על "מילים נרדפות" המטלטל), מרנין במיוחד למצוא את "האישה שרצה" של הונג סאנג־סו ו"ימים" של טסאי מינג־ליאנג. הבמאי הקוריאני שב לפסטיבל עם אהובתו קים מין־הי, אשר זכתה לפני שלוש שנים בפרס דוב הכסף על משחקה בסרטו "על החוף, בלילה, לבד". זהו הפיצ'ר ה־24 של הונג סאנג־סו (שמעבר לכתיבה ובימוי, חתום בו גם על הפקה, עריכה והלחנת הפסקול), המסמן את חזרתו לצבע אחרי שלושה סרטים בשחור־לבן, בהם "המלון על שפת הנהר" הנהדר שהוקרן בבכורה בפסטיבל לוקרנו. "האישה שרצה", שאורכו 77 דקות, מציג את קים מין־הי (בתספורת חדשה!) בתפקיד רעייה שבעלה יוצא לנסיעת עסקים.

בשורה נוספת היא כאמור הדרמה הגאה החדשה של טסאי מינג־ליאנג "ימים". איקונת הקולנוע הטייוואני האמנותי התמקד לאורך מרבית העשור הקודם בסרטים קצרים, דוקומנטריים וניסיוניים, כך שהחזרה שלו לקולנוע עלילתי (מאז "כלבים משוטטים" ב־2013), היא בשורה מפתיעה ומשמחת. "ימים" מתאר מפגש בין שני גברים החיים בגפם, ולכל אורכו לא נאמרת בו מילה אחת. למעט נוכחותו הקבועה של לי קאנג־שנג, הסרט כולל תגלית חדשה של טסאי: שחקן תאילנדי צעיר בשם אנונג הונגוואנגסי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, טלוויזיה, פסטיבלי קולנוע, קולנוע אמריקאי, קולנוע קוריאני, קולנוע שוודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s