פסטיבל חיפה 2019: מה כדאי לראות?

הנה זה בא: החל מהבוקר ועד ה־21 לחודש יתקיים פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־35 חיפה, וימטיר עלינו אי אילו תופינים. הפסטיבל החיפאי, בניהולה האמנותי של פנינה בלייר, נחשב לאחד האירועים המצופים של השנה עבור חובבי קולנוע בישראל, לצד פסטיבל ירושלים (שגלגל את שטיחיו ב־4 באוגוסט).

הואיל ומדובר בשני פסטיבלים המתחרים על שלל דומה, הנטייה היא לא אחת להעריך למי יש יותר גדול. ובכן, ברמת ה"ניים רקוגנישן", ניכר כי הירושלמים הצליחו לגרוף את השמות הגדולים והמדוברים בסצנת הארט האוס הבינלאומית, בהם: בונג ג'ון־הו, פדרו אלמודובר, האחים דארדן, אוליבייה אסיאס, כריסטוף הונורה, קסבייה דולן, קלייר דני, בארי ג'נקינס, ניל ג'ורדן, דני קוטה, דיאו ינאן, לאב דיאז, בריידי קורבט, אלבר סרה, פיליפ לסאז' ובי גאן; העמידו נוכחות יפה של סרטים מהפסטיבלים הגדולים, לרבות בחירות מפתיעות, צעירות וז'אנריות כמו "ג'סיקה לנצח", "קוקו־די קוקו־דה", "ג'ו הקטן", "ויוואריום" ו"שנות התשעים"; ובחירה מנצחת לסרט פתיחה – "פרזיטים", שמעבר להיותו קומדיה שחורה חדשה של פאקינג בונג ג'ון־הו, הוא גם הזוכה בפרס דקל הזהב לשנת 2019.

אל מול הארסנל הגרנדיוזי שהתגבש בירושלים, פסטיבל חיפה עשוי להיראות פחות זוהר אך זה בטח לא אומר שאין לו תחמושת במחסנית. למעשה ניתן למצוא בו לא מעט קולות מיוחדים ומגניבים שפועלים כיום בקולנוע העולמי, כמו: הלינור פלמאסון (איסלנד), קלבר מנדונסה פיליו (ברזיל), קוג'י פוקאדה (יפן), קוונטין דופייה (צרפת), יאן אולה גרסטר (גרמניה), רוברט אגרס (ארה"ב) ואחרים. גם במסגרת סרטי הביכורים נוכל לפגוש בכמה וכמה יצירות מסקרנות כמו "ילד דבש" של עלמה הראל או "פורט אוטוריטי" בהפקת מרטין סקורסזה. מסגרת "טירוף בחצות", שכללה אשתקד הקרנה של "מנדי" עם חימום של להקת מטאל, נראית לי הרבה פחות מנוצלת הפעם. עם כל הכבוד ל"נערות שעשועים" או לחלק השני של זומבילנד, אפשר היה להתפרע קצת יותר, נניח עם החדשים של קסביירי זולאבסקי הפולני (על־פי תסריט של אביו המנוח), מקוטו נגהיסה ("אנחנו זומבים קטנים"), טקאשי מייקה ("אהבה ראשונה") או טילמן סינגר ("לוז").

בגזרת המכובדים ניתן לאתר את היצירות האחרונות של אייקונים קולנועיים כאנייס ורדה וקלוד ללוש, שיגיע ארצה לקבלת פרס מפעל חיים והקרנת "שנות חיינו היפות ביותר"; הנס פטר מולנד, שהוציא לא מזמן את ליאם ניסן למסע נקמה מהנה על מפלסת שלג, יגיע להקרנת המקור הנורבגי והעיבוד שביים לרומן של פר פטרסון "יוצאים לגנוב סוסים"; וסטיבן אליוט יחגוג 25 שנה לבימוי סרט הפולחן "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר". אף כי בעייתי לשפוט את הבחירה ב"פורד נגד פרארי" בטרם הצפייה, סרט פתיחה של פסטיבל אמור להיות אירוע קולנועי ובמובן הזה קשה לומר שהוא מרגש אותי במיוחד. לעומת זאת, "עיר יתומה" – עיבוד של אדוארד נורטון לרומן הבלש־עם־הטורט של ג'ונתן לתם – נראה כמו בחירה נאה לנעול את העסק.

למעט כמה סרטים שיצא לי לראות מהתכנייה (כמו "המזכרת" ו"העורב הלבן"), הרשימה הבאה כוללת הימורים על סרטים חדשים מיוצרים ששווה להכיר – בהסתמך על יצירות עבר שלהם – או כאלה עם פרופיל גבוה שכדאי לקחת בחשבון. הב פאן.

~

1. המזכרת

בימוי: ג'ואנה הוג / בריטניה, ארה"ב / 2019

יש משהו מאוד מתסכל בסרט שאתה רוצה לאהוב אבל משהו בך פשוט מתנגד לו. אני מרגיש כי טרם פיצחתי לחלוטין את הדרמה האוטוביוגרפית המהוללת של ג'ואנה הוג, בהפקת מרטין סקורסזה, אבל גם לא ממש נשביתי בקסמה. ולא שהמעלות של "המזכרת" לא ניכרות לעין. הסגנון המיוחד של הוג למשל, המספק הצצות למתרחש בחייה של סטודנטית לקולנוע בשם ג'ולי ולמערכת היחסים ההרסנית שהיא מפתחת עם עובד משרד חוץ מטורזן, המסתיר ממנה פרט מכריע על חייו; סגנון שלעיתים משליך אותך לתוך סיטואציה שכבר החלה או זורק אותך ממנה במקום לא צפוי; פורמליזם חסכוני ומרוסן שמצליח לתעד ישיבה כנגד קיר כאימז' ראוותני ב־35 מ"מ, המעיד על הבועה הפריווילגית של ג'ולי אך גם על הרצון המוצהר שלא להיבלע בתוכה; הניסיון לברוא דמויות אנטי־שבלוניות המגיבות לאירועים ולמצבים באופן שמשקף את ייחודיותן ולא בהתניות מוסרניות שהתרגלנו לבלוע; ההבלחה הממזרית של ריצ'רד איואדה כבמאי צעיר המעלה על נס את ז'אנר המיוסיקלס; ההופעה הנהדרת (דה!) של טילדה סווינטון כאמה הזקנה והמטופחת של ג'ולי (שהיא למעשה בתה במציאות); תיאור השמוקיות, האוניברסלית מסתבר, של צלמי קולנוע בסרטי סטודנטים; שרטוט הפער שבין השאיפה האמנותית "לחקור את החיים האמתיים" אל מול הקושי להתמודד איתם במציאות מנותקת; הרגעים הקטנים של אינטימיות זוגית; הדיאלוגים הרפלקסיביים הכורכים את כוונותיה היצירתיות של ג'ולי בתהליך המתרגש על חייה וכד'. באמת, אפשר להעריך אותו על לא מעט דברים, כפי שמבקרים רבים כבר עשו בכיף.

אבל "המזכרת" הוא גם מסע מייסר, ולא מהנה בעליל, של צפייה בשתי דמויות מעצבנות – יותר או פחות – שאין שום סיבה ממשית להריע להן (וזה עוד מצופה שרוף של "יורשים"). האחת, צעירה פריווילגית לבנה ומובטלת שמשנוררת כסף מאימא שלה, וחולמת לביים סרט על דקדנס אורבני, לא פחות; השני, טיפוס נפוח שמשנורר כסף ממנה, מערים עליה ומעמיד אותה במצבים נוראיים, שהיא מצדה מוכנה לבלוע. לא יכולתי לחכות שהם יתחתנו! הנטייה האופנתית לפסול צעירים פריווילגים לבנים בקולנוע היא כמובן אידיוטית, אבל ג'ולי היא לא סתם ילדה עשירה אלא אמנית המבקשת להתרחק מהסביבה הטבעית שלה, ומעלה בכך לא מעט שאלות: האם ראוי שאמן יעסוק בכל העולה על רוחו? האם לגיטימי כי יוצרת שנולדה עם כפית של כסף בפה תתאר חיי קושי וסבל? האם היא מסוגלת לתאר את החיים הללו באופן אותנטי? האם אותנטיות כשלעצמה היא מטרה או אמצעי להשגת משהו אחר (עיצוב אמירה פוליטית / מוסרית)? מהי מידת התוקף של אמירה שכזו בהתחשב בנסיבות חייה של היוצרת? והאם הן בכלל רלוונטיות?

הונור סווינטון ביירן עושה מן תפקיד גרטה גרוויגי שכזה, רק בלי השעשוע ההיפסטרי שמאפיין את האחרונה, ופרנקי ווילסון מגלם היטב את בן זוגה הנוראי עם הדיבור הנשרך והמטען האינטלקטואלי. אין לי בעיה עם Unlikable characters, אבל אם מבקשים לשבור את לבי, אולי מוטב שלא להקפיא אותו קודם.

~

2. העורב הלבן

בימוי: רייף פיינס / בריטניה, צרפת / 2018

אף על פי שאינני נוהג לפקוד הופעות מחול, עלי להודות כי יש לי חיבה לא מבוטלת לסרטים על רקדנים. זה לא ממש מפתיע. רבים מן הסרטים הללו מציגים את הגיבור שבמרכזם כיצור נשגב, החותר לשלמות פיזית וטכנית. הוא מחולל על במות באיפור עז ותלבושות מרהיבות, מה שמקנה לו ממד קווירי; ובהיותו רקדן קלאסי, הוא בדרך כלל רגיש אך גם קשוח וחדור מטרה. בקיצור: בחור מהאגדות.

בפסטיבל ירושלים היה זה לבאן גלבקיאני עם השיער הבלתי אפשרי, שגילם את דמותו הממיסה של מראב – רקדן גיאורגי שנאלץ להתמודד עם רגשותיו המפתיעים לרקדן חדש המצטרף לאנסמבל, אשר מתחרה מולו על מקום בבלט הלאומי – בסרט הצבעוני, החם והוויטאלי של לבאן אקין "ואז רקדנו".

בפסטיבל חיפה, יהיה זה אולג איבנקו שיכבוש לבבות בתפקיד רקדן הבלט הסובייטי רודולף נורייב, בדרמת המתח הביוגרפית של רייף פיינס "העורב הלבן". הסרט, שעובד בידי התסריטאי הבריטי דייוויד הר ("השעות"), מדלג בין שלושה מוקדי זמן ומתחקה אחר רגעים מילדותו של הרקדן בברית המועצות; השנים בהן למד בבית הספר הכוריאוגרפי לבלט בלנינגרד; ומסע ההופעות שערך עם להקתו בפריז בשנת 1961.

איבנקו, שניחן בפרצוף מנגאי תכול עיניים השואב אל קרבו אמנות וספרות כחמצן לנשימה, הופך את נורייב לספיריט אנימל בהופעה מחוספסת שיש בה חוּמרה רוסית, יוהרה וחוצפה מרעננת. הוא מצליח לעשות זאת מבלי לעורר אנטגוניזם, וכמי שמגלם את "הילד הרע של הבלט הרוסי" מגניב למצוא לצדו את סרגיי פולונין בתפקיד חברו ללהקה. פרט לכך (ולצילום המהמם ב־16 מ"מ), לשמוע את רייף פיינס מדבר רוסית זו בהחלט חוויה מתקנת אחרי "דרור אדום" או סרטוני הבחירות של יאיר לפיד.

~

3. אמנות ההגנה העצמית

בימוי: ריילי סטרנס / ארה"ב / 2019

בעוד כחודשיים, כאשר ייכתבו סיכומי השנה וינקו השולחנות לקראת 2020, כולנו נביט לאחור ונקלוט כי ב־2019 הוקרנו בישראל ארבעה סרטים עם ג'סי אייזנברג! "ההונאה הגדולה", שהופץ מסחרית; "ויוואריום", שעלה בפסטיבל ירושלים; סרט ההמשך לזומבילנד ו"אמנות ההגנה העצמית" שיוקרנו בחיפה. תודו שלא שמתם לב.

"אמנות ההגנה העצמית" הוא הפיצ'ר השני של הבמאי ריילי סטרנס – והסרט השני של אייזנברג השנה עם אימוג'ן פוטס – אחרי “Faults”. בדומה לטון של סרט הביכורים שלו, גם "אמנות ההגנה העצמית" נראית כקומדיה חתומה שהופכת קודרת ושחורה יותר עם תקתוק השעון. אייזנברג מגלם בו את הנעבעך היהודי החלושס שמבקש להתמודד עם הפחד שלו מהחיים באמצעות שיעורי קרטה, בסופם יהפוך לגבררררררר. יהיה מצחיק אם יקרינו לפניו את הפרסומת ההיא של ג'ילט.

~

4. החוחית

בימוי: ג'ון קראולי / ארה"ב / 2019

סרט שחיכיתי לו חודשים ארוכים, and for damn good reasons. זהו עיבוד ראשון אי פעם לרומן של דונה טארט ("ההיסטוריה הסודית"), ועוד מבמאי שזוקף לזכותו אדפטציה מוצלחת לרומן מוערך אחר – "ברוקלין" של קולום טויבין. הוא מתחקה אחר חייו של נער צעיר מניו־יורק שחייו משתנים בעקבות פיצוץ עז המתרחש בעת ביקורו במוזיאון, הגובה את חיי אמו. מככבים בו ניקול קידמן, אנסל אלגורט ופין וולפהארד; הוא צולם בידי רוג'ר דיקינס האגדי (שעומד מאחורי רבים מסרטי האחים כהן); ומתהדר בטריילר יפהפה עם פסקול אלוהי של פרפיום ג'יניוס. רק לארוז ולהניח יפה תחת העץ.

דבר אחד שלא הזכרתי הוא שמדובר בכישלון המסחרי הגדול ביותר לשנת 2019. "החוחית" התרסק בקופות וגרף את הסכום הנמוך ביותר לפתיחה בסופ"ש, עבור סרט שהופץ בארה"ב בלמעלה מ־2,500 בתי קולנוע. גם בקרב המבקרים הוא לא נחל הצלחה יתרה, מה שהוליד מיד מאמרים שניסו לנתח את סיבות הפיאסקו. אבל יודעים מה – זה לא מעניין אותי. חיכיתי מספיק זמן לראות את זה ועל אף כל הבאזז השלילי, אעשה זאת כפי שהגיע מנדלבליט לשימוע של ביבי: בלב פתוח ונפש חפצה.

~

5. המגדלור

בימוי: רוברט אגרס / ארה"ב / 2019

מבין כל במאי האימה האמריקאים שצצו לאורך העשור, בשנים האחרונות נדמה כי פסגת הז'אנר נכבשה על־ידי שלושה שמות: ארי אסטר, ג'ורדן פיל ורוברט אגרס. כל אחד מהם הוציא עד כה שני סרטים שזכו לאהדת הקהל והביקורת – הודות לשילוב בין אימה אפקטיבית למעלות אמנותיות – והם עצמם משבחים זה את עבודתו של האחר (לא מכבר עלה לרשת פודקסט מענג בו אסטר ואגרס משוחחים זה עם זה על אהבתם העזה לברגמן וחולקים חוויות מתהליך היצירה, בלי ספוילרים מיוחדים. אסטר הוא מסוג הסטודנטים החכמים האלה לקולנוע שכולם רוצים לדעת מה הם חושבים).

ארבע שנים אחרי הטירוף ששלט ב"המכשפה", שהתרחש בניו אינגלנד בראשית המאה ה־17, אגרס חוזר עם מנה נוספת והפעם בסיפור על שני שומרים במגדלור מסתורי ומרוחק בניו אינגלנד, בשלהי המאה ה־19. ווילם דפו, המשחק בו לצד רוברט פטינסון, טען בראיון כי 'המגדלור' הוא "פחות 'יום שלישי ה-13' ויותר טרקובסקי". הטריילר הסוער שלו בהחלט עושה חשק לבחון את זה.

~

6. נערה נעדרת

בימוי: קוג'י פוקאדה / יפן, צרפת / 2019

אם יש משהו שחבריי ואני תמיד נהנים לעשות במסגרת פסטיבל חיפה, הוא לפקוד את מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית (אם כי פחות נהנים להתבאס מהמחירים היקרים של הפריטים בחנות). ניתן היה לצפות מפסטיבל שמקרין חלק מסרטיו במוזיאון המוקדש לתצוגה ושימור של אמנות יפנית, לכלול קצת יותר סרטים… יפנים. השנה יש אחד בלבד בכל התכנייה, ומזל לפחות שמדובר בחדש של קוג'י פוקאדה.

פוקאדה נחשב לאחד הנציגים הבולטים של הקולנוע העצמאי ביפן בעשור האחרון. הוא היה שותף להקמת "גילדת הקולנוע העצמאי" (IFC) – הכוללת מפיקים, מפיצים ומנהלים אמנותיים – שנועדה להחלפת רשמים ולכינון סביבה פרגמטית ליצירה עצמאית שלא תמיד ניתנת לקטלוג ברור.

בניגוד ל"הרמוניום", שהתברג לפסטיבל קאן ואף הוקרן בחיפה לפני שלוש שנים, סרטו הקודם של פוקאדה "האיש מן הים" לא ממש הכה גלים בזירת הפסטיבלים, אך מומלץ לנסות לאתר אותו. הוא הציג פן נוסף בריינג' של הבמאי, עם סיפור על יפני מסתורי שיוצא מן הים אל חוף במחוז אצ'ה באינדונזיה, ומתגלה כבעל כוחות ריפוי ישועיים. הדמויות שמקיפות אותו – צעירה מוסלמית החולמת להיות עיתונאית, סטודנט אינדונזי, צלם בעל זהות חצויה וצעירה יפנית שמגיעה לפזר את אפר אביה – מפתחות מערכות יחסים של חברות ואהבה תוך התמודדות עם הבדלים תרבותיים, על רקע נופי אינדונזיה והדים מטרגדיות סביבתיות ופוליטיות. זה פחות או יותר קוג'י פוקאדה עושה אפיצ'טפונג וירסתקול, וזה משונה כמו שזה נשמע.

אחרי הדבר הזה, פוקאדה הצליח כנראה לארגן סרט עם אפיל רחב יותר – "נערה נעדרת" שהתחרה על פרס בפסטיבל לוקרנו. במרכז העלילה, אחות פרטית העובדת בבית משפחה יפנית, נאלצת להתמודד עם היעלמותה של הבת הצעירה. מריקו צוצוי, שעבדה עם פוקאדה ב"הרמוניום", מגלמת את התפקיד הראשי.

~

7. עור צבי

בימוי: קוונטין דופייה / צרפת / 2019

צפייה בסרטים באולמות קולנוע בישראל עלולה להיות סיוט למי שרגיש לאורות סלולאריים, זוגות מתלחשים או שיעולים בסראונד. הסרטים העיקריים שבכל זאת כיף לראות עם קהל, סרטים שקהל גדול רק מעצים את החוויה מהם, הם קומדיות. עשור אחרי הקרנת "בריאן כוכב עליון" בפסטיבל אייקון ואני עדיין זוכר את רעמי הצחוק שטלטלו את האולם הממושקף.

יש לי תחושה שהסרטים המשעשעים והמוזרים של קוונטין דופייה הם בדיוק החומר הנכון לגירוד פדחת קולקטיבי. דופייה, הידוע גם כמוסיקאי האלקטרוני הצרפתי "מיסטר אויזו", הצליח להרים 8 פיצ'רים מאז 2002 – קומדיות אבסורדיות הכוללות צמיג גומי רצחני, תקשורת טלפתית עם כלבים וחוקר שפולט עשן מהבטן. את רובם הוא גם צילם וערך בעצמו, ובהיותו מוסיקאי משובח אף תפר להם את הפסקול.

שנה בלבד אחרי שכתב וביים את קומדיית החקירה המשטרתית "שים עין" – שנפתחת בתזמורת סימפונית המנגנת בלב יער, בניצוחו של צרפתי משופם בתחתונים – דופייה פתח את מסגרת "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן עם "עור צבי". סרט על גבר וז'קט מעצבים. את הגבר מגלם ז'אן דוז'רדן וזה כל מה שצריך לדעת בעצם. במקרה של דופייה, תמיד עדיף לדעת כמה שפחות.

~

8. יום לבן, לבן

בימוי: הלינור פלמאסון / איסלנד, דנמרק, שבדיה / 2019

שנתיים אחרי ש"אחים בחורף" הוקרן במסגרת "טירוף בחצות", טוב לגלות שפסטיבל חיפה שומר אמונים להלינור פָּלְמאסוֹן. פיצ'ר הביכורים המהפנט של הבמאי האיסלנדי – שעד כה יצר בכלל בדנמרק – סיפק מהלומה אסתטית מרשימה עם הופעה חייתית של אליוט קרוסט הובה. כאשר מצרפים אליו את סרטו הקצר "צייר" מ־2013, הבחירה להציב במרכז סרטו השני אב לילדה שהתאלמן מאשתו, נשמעת מאוד הגיונית. פלמאסון נוטה לחקור דמויות גבריות סוערות ומורכבות, הניצבות בפני טבע לוחמני (אולי כשיקוף למאבק פנימי או לנפשן הפראית), בריאליזם מסוגנן שכוחו נובע מדגש על ההיבטים הפיזיים של הדמויות והניקיון של הפריים. "יום לבן, לבן" הוקרן לראשונה בשבוע המבקרים בקאן, וזיכה את השחקן הראשי אינגבר סיגורדסון (שהופיע גם ב"צייר") בפרס "הכוכב הבא" מטעם קרן לואי רודרר.

~

9. לארה

בימוי: יאן אולה גרסטר / גרמניה / 2019

סרט שני לבמאי יאן אולה גרסטר, שהוכתר בהוליווד ריפורטר כ"תקווה החדשה של הקולנוע הגרמני" עם צאת סרטו הראשון "הו בוי!" (שהופץ גם בשם "קפה בברלין"). קומדרמה בשחור לבן שלחצה אצלי על כל הכפתורים הנכונים, אודות יום בחייו התקועים של בחור מובטל בן 20 פלוס, המתגורר בברלין, בגילומו של טום שילינג החמוד. היום הרנדומלי שלו רצוף מפגשים מביכים והיתקלויות בלתי צפויות שמולידות לא מעט רגעים מצחיקים. הוא נחווה כמו שייק מרענן המזכיר בטעמו החמצמץ את אלכס רוס פרי ונוח באומבך + כפית ג'אז מוודי אלן, פצפוצי שיטוטים מריצ'רד לינקלייטר, וצבעי מאכל מהגל החדש הצרפתי.

כיום, גרסטר הוא כבר תקווה פחות חדשה – זה מה שקורה כשעושים סרט שני אחרי שבע שנים – וגם הסגנון נראה שונה, אבל עדיין מעניין. במרכז סרטו החדש "לארה": אימא לפסנתרן, החוגגת יומולדת 60, מקבלת הזמנה למופע הסולו של בנה.

~

10. באקוראו

בימוי: קלבר מנדונסה פיליו, ז'וליאנו דורנלס / ברזיל, צרפת / 2019

הבחירה לשבץ את סרטו החדש של קלבר מנדונסה פיליו במסגרת "טירוף בחצות" – מסגרת שאמורה למגנט קהל צעיר ואדג'י יותר אל המושבים – נראית מפתיעה ממבט ראשון, שכן הוא לא בדיוק במאי ז'אנרי. יש לו טיקים סגנוניים שקצת מקשים לסווג אותו, אם לשפוט על־פי "אקוואריוס" הנהדר שביים לפני שלוש שנים, אבל ייתכן שטירוף הוא בדיוק מה שהולך בסרט העלילתי השלישי של אחד הקולות המעניינים שיצאו מברזיל בעשור האחרון.

פיליו, אשר כיהן בעברו כמבקר קולנוע, גייס לצדו את מי ששימש כמעצב האמנותי של סרטיו, ז'וליאנו דורנלס, במטרה להביא אל הבד דרמת מתח אודות במאי דוקומנטרי המגיע אל כפר בברזיל לצילומי סרט, ובחלוף הזמן מגלה כי תושבי המקום אינם כפי שהם נראים. בדומה לסרטו הקודם, גם "באקוראו" התברג אל התחרות המרכזית בפסטיבל קאן, שזיכתה את הצמד בפרס חבר השופטים המכובד.

*

ושימו עין גם על…

"אליס וראש העיר", סרט צרפתי על פוליטיקאי שחוק השוכר את שירותיה של יועצת פילוסופית (יש יותר צרפתי מזה?); "להתראות, לילה", דרמה חדשה של אנדרה טשינה, בה הוא חובר מחדש לקייסי מוטה־קליין המוכשר (שגילם את הנער המג'ונג'ן ב"להיות בן 17"), אודות בחור צעיר החווה רדיקליזציה; "אמא", מותחן פסיכולוגי על אם הפוגשת נער שמזכיר לה את בנה הנעדר, מהבמאי הספרדי רודריגו סורוגוין (שביים אשתקד מותחן פוליטי מבלבל אך סופר־אנרגטי, בשם "הממלכה"); "אורח של כבוד", דרמה לבמאי הקנדי הוותיק אטום אגויאן, על מערכת יחסים מורכבת בין אב לבתו; "סיברג" עם קריסטן סטיוארט, המגלמת את השחקנית ג'ין סיברג שכיכבה ב"עד כלות הנשימה" ו"לילית" (הופעה שחוללה באזז, גם אם הסרט בכללותו זכה לפחות אהדה); "התקופה היפה בחיי", קומדרמה רומנטית עם דניאל אוטיי על גבר הנכנס אל שחזור היסטורי מדוקדק של שבוע מופלא מעברו, מהבמאי הצרפתי ניקולאס בדו; "אלפא: הזכות להרוג", סרט פשע תזזיתי של ברילנטה מנדוזה, מהבמאים המובילים בקולנוע הפיליפיני בעשור האחרון; "לב שקט" עיבוד אמריקאי של רוג'ר מיצ'ל ("נוטינג היל") לדרמה דנית אודות אם גוססת המבקשת לערוך מפגש משפחתי; "הבקתה", סרט אימה נוסף לצמד האוסטרי סוורין פיאלה ו־ורוניקה פרנץ ("לילה טוב אמא") – שכתבה עם אולריך זיידל רבים מסרטיו השערורייתיים – והפעם על חופשה חורפית שעורכת אישה העתידה להינשא לגבר גרוש עם ילדים, והופכת לסיוט; ו"פיראנות", דרמת פשע איטלקית של קלאודיו ג'ובאנזי, על עלייתו של נער בארגון מאפיה השולט ברחובות נאפולי, על־פי ספרו של מחבר "גומורה" רוברטו סביאנו.

*

קולנוע להט"בי

פסטיבל חיפה כולל השנה היצע נאה לחובבי קולנוע להט"בי, שמפוזר בין המסגרות השונות. למעט "העורב הלבן" ו"באקוראו", תוכלו למצוא את "לכוכבים" – דרמת התבגרות סאנדנסית בשחור לבן, על חברות בין שתי בנות באוקלהומה של שנות ה־60 – מהבמאית האמריקאית מרתה סטיבנס, שברזומה שלה שיתוף פעולה עם הבמאי ארון קץ (שאחראי על "Cold Weather" האהוב עלי עד מאוד); למי שתרמית ג'יי.טי. לירוי לא יצאה מהאף, יוכל לתפוס את קריסטן סטיוארט מגלמת את הפסאדה הספרותית שהגתה לורה אלברט והפכה ל"יקיר הסצנה הקווירית והתרבות האלטרנטיבית בארה"ב", בסרטו העלילתי של ג'סטין קלי "ג'יי.טי. לירוי"; אחרי שהבריח צופים מסרטו הראשון "קרבה", קאנטמיר בלאגוב ינסה הפעם להשאיר אותם באולם עם "ג'ירפה", מועמד רוסיה לפרס האוסקר שעוסק בשתי חברות המתמודדות עם המציאות החדשה בלנינגרד אחרי המלחמה; ויש גם את סרט הביכורים של דניאל לסוביץ' "פורט אוטוריטי", בהפקת מרטין סקורסזה, ובו הבחור היפה מ"דנקרק" ו"בנדרסנאץ'" מתאהב בבחורה טראנסית.

"זהירות, ילדים", שהתמודד על פרס האריה הקווירי בפסטיבל ונציה, הוא כנראה הסרט הארוך ביותר מבין כל אלו שציינתי עד כה (קרוב לשעתיים ו־40 דקות). הוא נכתב ובוים על־ידי דאג יוהאן האוגרוד הנורווגי; והופק על־ידי אריק המנדורף (שנוהג לעבוד עם רובן אסטלונד), ומפיק סרטו השני של יואכים טרייר.

למעט שני סרטים בסביבות ה־50 דק', האוגרוד כתב וביים פיצ'ר אחד בלבד ב־2012 בשם "אני שייכת", שמאוד מצא חן בעיני. הוא מגולל שלושה סיפורים של נשים (אחות רחמנייה, מתרגמת זקנה, ואם מבוגרת דלת אמצעים), הנפרשים מתוך רומן שקוראת המחברת במהלך הקלטת אודיו־בוק. סיפורים קטנים ואנושיים שיש בהם לא מעט מבוכה והומור דק, על נשים שנחמדותן ואדיבותן נהפכות להן לרועץ. הכתיבה של האוגרוד מאוד יפה ובשלה, ומסקרן לראות כיצד יראה הסרט החדש שלו. דרמה אודות מספר זוגות שחייהם משתנים בעקבות אירוע טראגי שהתרחש בבית הספר.

*

סרטי ביכורים

"ילד דבש", סרטה העלילתי הראשון של הבמאית הישראלית־לשעבר עלמה הראל, הוא ללא ספק הבולט שבסרטי הביכורים שיוקרנו השנה בחיפה. הדרמה, שמבוססת על תסריט מאת שיה לה־באף, פורשת את יחסיו הלא פשוטים של כוכב "הרובוטריקים" עם אביו – אותו מגלם שיה לה־באף עצמו. השניים, אגב, שיתפו פעולה בעבר במסגרת הקליפ "Fjögur píanó" שהראל ביימה לסיגור רוס.

שם מקומי נוסף שיצלצל מוכר ליושבים בציון הוא עדי עזרוני, שאמונה יחד עם קשת על הפקת סרט האינדי הראשון של מייקל טיבורסקי "צלילי השקט". סרט קטן ומקורי על "מכוון בתים", המסייע לדיירים ניו יורקיים לאתר מקורות רעש בדירתם – המשפיעים באורח לא מודע על הלך רוחם – ולנטרל אותם ליצירת הרמוניה.

סרטי ביכורים נוספים שצדו את עיניי הם: "פטריק", קומדיה בלגית על גבר שמחפש פטיש במחנה נודיסטים; "סוג של שתיקה", על אומנת צ'כית שמגיעה לווילה יוקרתית, ומגלה כי עליה לעמוד בשורה ארוכה של חוקים לא ברורים שמציבים לה מעסיקיה; ו"חלקיקים", מד"ב מסתורין שהוקרן ב"שבועיים של במאים" בקאן, על צעירים צרפתים שמבחינים כי המציאות סביבם מתחילה להשתנות.

*

הסרטים שלא היו כאן

על יצירות עכשוויות בולטות שנעדרו מפסטיבלי הקולנוע בחיפה וירושלים

🐱 ראוי לציין כי לא מעט סרטים עתירי באזז עורכים את בכורתם בפסטיבל טורונטו, שמתקיים בדיוק בחודש שבין פסטיבל ירושלים לחיפה. ייתכן כי חלון הזמנים אינו מאפשר למארגנים להיחשף אליהם במועד הגיוני כך שחלקם מגיעים לפסטיבלים הגדולים בישראל באיחור של שנה (כמו "החיים למעלה", "מותו וחייו של ג'ון פ' דונובן" ו"גרטה" שהגיעו לירושלים או "סקין" ו"ג'יי.טי. לירוי" שהגיעו לחיפה). זה אולי מסביר מדוע סרטים חמים כמו "ג'וג'ו ראביט", "חמדנות", "חינוך רע" ו"הצבע מחוץ לחלל" לא הפציעו בתכניות. זה פחות מסביר מדוע הוחלט לוותר על "הריח שלה" עם אליזבת מוס, שהוקרן לראשונה בטיף 2018, בייחוד אחרי ששני הקודמים של אלכס רוס פרי דווקא עלו בירושלים.

🐱 חוק לא כתוב אומר כי לא ייתכן פסטיבל קולנוע כהלכתו בלי סרט עם איזבל הופר. אם בירושלים ניתן היה לראות את האייקון הצרפתי הופכת שולחנות בדרמת המתח הקאמפית של ניל ג'ורדן "גרטה", ההיגיון אומר כי החיפאים יואילו לאזן עם "פרנקי", שיתוף הפעולה המצופה שלה עם איירה סאקס שהתמודד בתחרות המרכזית בקאן, אך המציאות החליטה להשתגע. אותו דבר לגבי קסבייה דולן, שסרטו הראשון באנגלית הוקרן בירושלים אך חזרתו לשורשיו הקנדיים ב"מתייה ומקסים" זכתה לכתף קרה מעיר הנמל.

🐱 "האמת", סרטו הראשון של הירוקאזו קורה־אדה בצרפתית (!) עם ז'ולייט בינוש וקתרין דנב (!) אשר פתח השנה את פסטיבל ונציה, מפתיע במיוחד בהיעדרו לנוכח האהבה לה זוכה הבמאי היפני מן הקהל והמפיצים בישראל. כוכבים נוספים מוונציה שטרם נצנצו במקומותינו הם הסרטים החדשים של רוי אנדרסון ("אודות אינסופיות"), רומן פולנסקי ("שוטר ומרגל"), נוח באומבך ("סיפור נישואים") ודייוויד מישוד ("המלך", בכיכובו של טימות'י שאלמה, שינחת בנטפליקס בראשון בנובמבר).

🐱 על אף שחלקו הראשון של "מכתוב אהובתי" הוקרן בירושלים, עושה רושם כי החלק השני באפוס הקיץ של עבדלטיף קשיש הוא מדוזה שאיש לא רוצה לגעת בה במקל. וחבל מאוד כי אפילו אם מדובר בשלוש שעות וחצי של טעם רע, השערוריות והתגובות שהסרט גרר מאז הקרנתו בקאן יכלו לנער קצת את הקהל המקומי בין דרמות טורקיות מכובדות לסרטי מלחמה ארגנטינאים. תגובות זועמות בטוויטר הן לא בהכרח דבר רע לפסטיבל שרוצה שידברו עליו.

🐱 שיחוק רציני יכול היה להיות תפוח האדמה הלוהט של האחים ספדי "יהלום לא מלוטש" – מותחן פשע שהוקרן בבכורה בפסטיבל טלורייד והציג פעם נוספת את השרירים הדרמטיים של אדם סנדלר (משהו שתמיד משמח לראות), בתפקיד בעל חנות תכשיטים יהודי חובב הימורים.

נאלץ להזדיין בסבלנות, אם כך.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s