רגע לפני שכולם ידברו על תיאודור פלרין: הכירו את השחקן הקוויבקי המופלא שמככב לצד קירסטן דאנסט בקומדיה השחורה של שואוטיים

בים הפרצופים החדשים שנסחפו אל המסך בשנים האחרונות, זה של תיאודור פלרין מצליח לצוף ולזרוח מעל פני המים. בגיל 22, השחקן הקוויבקי התמיר זוקף לזכותו למעלה מ־20 קרדיטים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. השנה הוא הוכתר כשחקן הטוב ביותר בטקס פרסי המסך הקנדיים; כיכב בסרט שנשלח לייצג את מדינתו באוסקר האמריקאי, ובאחד הסרטים הקנדיים המוערכים של העת האחרונה; גילם את מושא התשוקה של לוקאס הדג'ס בדרמה עם ניקול קידמן וראסל קרואו; הבזיק באחד הסרטים של קסבייה דולן, ובסדרת המד"ב של בריט מרלינג; ובימים אלו מגלם את אחד התפקידים המרכזיים בקומדיה השחורה של שואוטיים "להפוך לאלוהים במרכז פלורידה", לצד קירסטן דאנסט ואלכסנדר סקארסגארד.

למרות הזיקה המשפחתית שלו לעולם התרבות והאמנות – תיאודור הוא בנם של הכוריאוגרפית הקנדית הוותיקה מארי שווינאר, והצייר דני פלרין – הוא מעיד כי מצא בו את מקומו רק כאשר הגיע לתיכון המתמחה בלימודי תיאטרון. הוא החל את דרכו המקצועית בשנת 2014 בסדרות טלוויזיה מקומיות, וסלל לעצמו דרך יפה ומעניינת בקולנוע דרך סרטי ארט האוס ואינדי דוברי צרפתית, שהתבררו כבחירות נבונות. רגע לפני שסדרת הטלוויזיה האמריקאית תחשוף אותו לקהל הרחב, קבלו היכרות עם עשרה פרויקטים ותפקידים שגילם במהלך חמש השנים האחרונות.

~

1. בראשית

בימוי: פיליפ לסאז' / קנדה / 2018

אחד האספקטים המעניינים שעולים במהלך צפייה במגוון עבודות של שחקן ספציפי, הוא שנעשה מאוד ברור איזה במאי מוציא ממנו את המיטב, ולא פחות חשוב – איזה סגנון בימוי לוכד את האיכויות שלו בצורה הטובה ביותר. לא במקרה ישנם שחקנים שחוזרים לעבוד עם במאים מסוימים שוב ושוב. במקרה של תיאודור פלרין, זהו ללא ספק פיליפ לסאז'.

הבמאי־תסריטאי הקוויבקי בן ה־42, פנה לביים את סרטו העלילתי הראשון "השדים" (2015) לאחר 9 שנים בהן השתפשף בעשייה דוקומנטרית. "השדים", הנשען על יסודות אוטוביוגרפיים מילדותו, הוא מיצירות הקולנוע המרשימות, האמיצות והמהפנטות שנוצרו בעשור החולף, עם מבע שמזכיר את "המבט המתבונן" הטעון של מיכאל האנקה, רק עם יותר סטייל. הוא עוסק בפחדים, בדחפים ובשדים הפנימיים והחיצוניים שרודפים ילד למשפחה בורגנית הנקלעת למשבר. פלרין, בתפקידו הראשון בקולנוע, מגלם את אחד החברים של אחיו הגדול ועל אף שמדובר בתפקיד קטן, יש משהו מיוחד ומאוד משוחרר בהופעה שלו.

בשנה שעברה, לסאז' שחרר לאקרנים את סרטו העלילתי השלישי "בראשית" (שהוקרן לא מכבר בפסטיבל ירושלים, בנוכחותו). מדובר ביצירה סמי־המשכית ל"השדים", שכן דמותו של הילד פליקס מופיעה כאן מחדש בתפקיד משני, ועם זאת לסאז' נקט במהלך לא שגרתי וליהק אליה ארבעה שחקנים שכיכבו ב"השדים" לתפקידים חדשים. מבלי לספיילר מדי את המבנה הייחודי שלו, "בראשית" מורכב משני סיפורי אהבה מרכזיים המוּבלים במקביל על־ידי אח ואחות, בגילומם של תיאודור פלרין ונואה אביטה בהתאמה.

הנוכחות של פלרין בסרט זוכה לנפח משמעותי, ומהדקה הראשונה בה הוא עומד על כיסא בכיתה ושר בהתלהבות את שיר הפולק הקוויבקי "Pour boire il faut vendre" ("כדי להשיג משקה, אתה מוכרח למכור") ועד לסיום הסוער של חלקו בעלילה, ההופעה שלו היא – בהיעדר ביטוי הולם יותר – On Fire! פלרין נוטה לשחק דמויות פחות שבריריות מכפי שהוא נראה, ובמובן הזה הבחירה בו משרתת היטב את הכתיבה והאסתטיקה של לסאז', המתארות את הפער שבין השחצנות הוורבלית של דמותו לבין הפגיעוּת וההשתוקקות שהיא מסווה. העולם שלסאז' מעצב סביבו – החל מתקריבים איטיים ומרגשים על פניו, דרך העמדות כמעט סטאטיות ועד לסיטואציות שקטות ואינטימיות – מצליח להפיק ממנו גוונים שקשה להתיק מהם את המבט, והתחושה היא שמסתתרות בשחקן הזה עוד ועוד דלתות שרק ממתינות להיפתח.

הסיפור של האחות היה לפרקים פחות מעניין לטעמי, אבל מצאתי את עצמי חושב על "בראשית" בכללותו לא מעט בימים שלאחר הצפייה. לסאז' עצמו אגב, התגלה בתום ההקרנה כטיפוס הרבה יותר חביב ומזמין ממה שאפשר היה לדמיין מסרטיו (בדיעבד אני קצת מצטער שלא ניצלתי את ההזדמנות להשיג אתו ראיון).

לתשומת לבכם: רצועת האמביינט המשגעת "Regenerative Being" שמלווה את הטריילר של "בראשית", לקוחה מתוך אלבומו השמיני של המלחין האקספרימנטלי מת'יו קופר (הידוע בכינויו "אלוויום"), "False Readings On". אל תתנו לה לעבור לידכם.

~

2. Chien de garde / Family First

בימוי: סופי דופווי / קנדה / 2018

"משפחה לפני הכל", סרט הביכורים של הבמאית סופי דופווי (שנשלח לייצג את קנדה בטקס האוסקר האחרון), הוא ציון דרך משמעותי בקריירה של פלרין. הוא זיכה אותו השנה בתואר השחקן הטוב ביותר בטקס פרסי המסך הקנדיים, ובפרס איריס עבור תגלית השנה, מטעם ארגון הקולנוע הקוויבקי.

הופעתו בסרט כווינסנט – צעיר חסר אב היוצא עם אחיו הגדול לגבות חובות מצרכני סמים ולאיים על סוחרים שמפריעים לעסקיו הקרימינליים של דודו – אינה קלה לצפייה, בעיקר מפני שהוא דמות בלתי נסבלת. בחור ללא גבולות, נטול פילטרים ומחסומים, השואב הנאה סדיסטית מאלימות ובעל נטיות מזוכיסטיות, שאופיו הטווסי ממזג בין ליצנות אינפנטילית להפרעת קשב וריכוז מהגיהינום, עם קורט של פסיכופתיוּת. נקודות התורפה שלו הן אמו, אלכוהוליסטית לשעבר, ואחיו הגדול ג'יי.פי, אותם הוא אוהב עד טירוף. כיצד מתמודדים מדי יום עם אהבה לבן/אח שנע בין מצבי קיצון ומסכל כל תקווה לחיים נורמליים? על השאלה הזו מנסה הסרט לענות, תוך שהוא מוביל את האחים בנתיבים הפוכים.

פלרין חסר אלוהים בסרט הזה. המנטליות שלו נעה מילד שמח בן שמונה שרוקד עם אמו במטבח, לסייקו בלתי צפוי המשלח מבטים מזרי אימה בארוחת הערב. בהיעדר אלמנט הפשע, ניתן היה להפוך את סיפור היחסים המשפחתי לדרמדי דביקה בצרפתית על התמודדות "מעוררת השראה" עם מוגבלויות. אלא שהסרט לא עושה הנחות, ומעמת את הדמויות האחרות והצופים עם מצב מורכב יותר, בו הדמות הקשה ממילא של פלרין גם נוטה לאלימות ונטולת גבולות מוסריים (כפועל יוצא ממצבו הקוגניטיבי). האם הוא קורבן חסר ישע שאינו שולט במעשיו וכמהה לאהבה; קונדסון בלתי מזיק בעליל שרק אוהב לעשות שטויות; או מפלצת מסוכנת שעלולה להרוג? פלרין כורך בהופעתו את כל האפשרויות הללו, גם אם רוב הזמן אתה מקווה שאיזו משאית תדרוס אותו.

~

3. ילד מחוק

בימוי: ג'ואל אדג'רטון / ארה"ב / 2018

אם הפרצוף של תיאודור פלרין נראה לכם מוכר, זה קרוב לוודאי מ"ילד מחוק". סרטו השני כבמאי של ג'ואל אדג'רטון (אחרי המותחן המוצלח "המתנה"), הוא מהפרויקטים הבודדים שפלרין נטל בהם חלק מחוץ לקנדה, והודות לשמות מוכרים כמו ניקול קידמן וראסל קרואו, הוא זכה להפצה אפילו בישראל. הסרט, שמבוסס על ממואר מאת ג'רארד קונלי, מגולל את סיפורו של בחור צעיר הנשלח לטיפולי המרה בחסות הכנסייה, לאחר שאביו הכומר מגלה על משיכתו המינית לגברים (אולי רפי פרץ צריך ללכת יותר לקולנוע).

"ילד מחוק" הוא הגרסה ההומואית, החמורה והדידקטית של "החינוך הרע של קמרון פוסט" (שמתאר טיפולי המרה לבנות) אך בין כל הקדרות, האכזריות והמבטא הדרומי של ניקול קידמן, הופעתו של פלרין כאמן השרמנטי קסבייר היא ללא ספק בריזה של נחמה. קסבייר מציב בפני הגיבור את האפשרות לחיות את חייו בהשלמה; מראה לו שהשד לא כזה נורא; שהוא אפילו חתיך ויודע לצייר. ואז, כמו בפאן פיקשן מהאגדות, הם נשכבים זה לצד זה במיטה ומביטים האחד בעיניו של השני. דה אנד.

~

4. Never Steady, Never Still

בימוי: קת'לין הפבורן / קנדה / 2017

למעט סופי דופווי, פלרין הספיק לעבוד עם שתי במאיות נוספות שחבקו פיצ'ר ראשון. אחת מהן היא קת'לין הפבורן, שכתבה וביימה לפני כשנתיים את "Never Steady, Never Still", שערך את בכורתו בפסטיבל טורונטו. דרמה רגישה אודות משפחה המתגוררת באזור מרוחק על שפת הים, ומתמודדת עם מחלת הפרקינסון הקשה של האם (בהופעה שברירית ונוגעת ללב של שירלי הנדרסון). פלרין מגלם את ג'יימי, הבן המופנם שנשלח לעבוד בקידוחים על מנת לרכוש עצמאות ולהתמודד עם החיים מחוץ לקן המשפחתי החמים־אך־מדכא.

מאז תחילת הקריירה שלו בסדרת הדרמה הקנדית "Thirty Vies", פלרין שב וגילם דמויות של הומואים רגישים (מה שגורם לי לחבב אותו אפילו יותר). גם בסרטה של הפבורן, ג'יימי חווה תהליך של גילוי עצמי הכרוך בהתמודדות עם מיניות, בדידות וגעגועים. העבודה הפיזית המרוחקת – שמעבירה אותו מעין תהליך של מסקוליניזציה – אל מול הצורך לטפל באמו החולה, הופכים עבורו למשא כבד המוכר מן הסתם ללא מעט צעירים שנאלצים לטפל בהוריהם. מצב שכולא אותם בטיים־זון מושהה, מושך ומתסכל, שנותן את אותותיו בשני הצדדים.

הפבורן משחקת בסרט עם נופים קפואים אל מול התנועה הבלתי פוסקת והאינרציה של החיים, ומעבירה אל הבד סיפור לא קל המבוסס חלקית על חוויותיה האישיות.

~

5. אנדרופין

בימוי: אנדרה טורפין / קנדה / 2015

באותה שנה בה שיחק בסרטו העלילתי הראשון של פיליפ לסאז', פלרין גילם גם תפקיד קטן בסרט הקוויבקי "אנדרופין", שביים צלם הקולנוע אנדרה טורפין. את מגבעת הצלם טורפין חבש בחמישה סרטים של קסבייה דולן (החל מ"טום בחווה" ועד "מתייה ומקסים" אם לדייק), ובטרם גלגולו כבמאי הוליוודי כבד משקל, גם דני וילנב נהנה משרותיו בשלושה סרטים.

"אנדרופין" הוא מה שנהוג לכנות "מיינד בנדר". בלבו של הסרט עומד מאורע מכונן בחייה של ילדה העדה לתקיפה של אימה בידי גבר זר (על מדרגות חניון בבניין משרדים), אשר מובילה למותה. המאורע נחרט בתודעתה כטראומה בלתי פתורה שמפרקת את חייה לגורמים. Literally. רצף המרחב־זמן נשבר, משתכפל, מתערבל, קופץ ומסתעף, תוך ניתוץ הגבולות בין הכרה, זיכרון, חלום ומציאות. הוא מאוד מזכיר סרטים של אלן רוב־גרייה, לרבות הממד הרפלקסיבי (אם כי מינוס האיקונוגרפיה הסאדו־מזוכיסטית) ומצאתי אותו מושך, מאתגר, מעורר מחשבה ומשעמם לפרקים. הסרט נדמה ארוך יותר מ־84 דקותיו, שזה די מעניין בהתחשב בכך שהוא עוסק באופן המעוות שבו אנו חווים זמן.

פלרין מגלם בסרט דודן של הגיבורה הראשית. בהתאם לטון הקודר והאפלולי של "אנדרופין", גם הדמויות הן לא בדיוק טלטאביז. על אף שהופעתו נקטעת בנקודה לא צפויה ומוקדמת יחסית, במעט שניתן לו הוא מצליח ליצור דמות סימפטית המשוועת לדקות מסך נוספות.

~

6. זה רק סוף העולם

בימוי: קסבייה דולן / קנדה, צרפת / 2016

אמרתם קולנוע קוויבקי, אמרתם קסבייה דולן. הבמאי החרוץ בן ה־30, הפך בעשור האחרון לאחד השמות המוכרים שיצאו מן הפרובינציה הקנדית, ויש להודות כי היה מפתיע לו תיאודור פלרין לא היה חוצה את אחד הצמתים האמנותיים שלו בנקודה כלשהי. החיבור ביניהם קרה לפני שלוש שנים ב"זה רק סוף העולם", ולא מופרך להעריך כי לאנדרה טורפין (שצילם את הסרט) היה יד בדבר.

כששאלתי חברה, אחרי ההקרנה של "בראשית", האם היא זוכרת את פלרין ב"זה רק סוף העולם", היא נראתה די אבודה ואמרה שאולי הוא היה אחד מבני המשפחה. בדיעבד, מתברר שהיא צדקה – פלרין מגלם בסרט את הגרסה הצעירה של אנטואן (ונסן קאסל), אחיו הבכור של לואי (גספר אוליאל) המגיע למפגש משפחתי לאחר שנים ארוכות של נתק, במטרה לבשר על מותו הקרב.

קמט הזיכרון שהתגבש במצחה נבע מן העובדה שפלרין הופיע בסרט פחות מ־20 שניות, במהלך פלאשבק מסוגנן על רקע להיט הפופ האיום "נומה נומה היי". האמת, אחרי שדולן חתך את כל התפקיד של ג'סיקה צ'סטיין מ"מותו וחייו של ג'ון פ' דונובן", אולי פלרין צריך להודות גם על העשרים שניות האלה, אבל חייבים להודות שזה חתיכת בזבוז. בפן החיובי: אפשר לצפות בהופעתו המלאה בקליפ המצורף, כולל קלוז־אפ אחד (מתוך 3,000 שיש בסרט) על הפרצוף של גספר אוליאל.

~

6. אינסל

בימוי: ג'ון מריזלד / ארה"ב / 2018

לצד הופעותיו בפיצ'רים, פלרין השתתף גם בכמה קצרים ו־וידיאו קליפים. אחת מהופעותיו האפלות ביותר, ניתנת לצפייה בסרט העלילתי הקצר "אינסל" שהיה מועמד השנה לפרס בפסטיבל SXSW. בסרט, שכתב וביים ג'ון מריזלד, פלרין מגלם סטודנט אובדני וחדור זעם, שאינו מסוגל לתקשר עם בנות ונדחה על־ידן פעם אחר פעם. קל לזהות שמריזלד הוא מעריץ נלהב של אנטוניו קמפוס, וקרוב לוודאי הושפע גם מסיפורו האמיתי של אליוט רודג'ר – צעיר מעורער שפיתח שנאה עזה למין הנשי ולזוגות מעורבים, אשר יצא למסע קטל בקליפורניה בשנת 2014. פלרין מנצל את 188 הסנטימטרים שלו ליצירת נוכחות מטרידה, ומנסח מחדש את תווי פניו היפים (אך לא שגרתיים) להבעות חודרות ומקריפות, מהסוג שהיה עוצר את הביג בן.

~

7. At First Light

בימוי: ג'ייסון סטון / קנדה / 2018

נערה חווה אירוע שמימי, מאבדת את זיכרונה ומפתחת כוחות מיוחדים. העלילה מסופרת מנקודת מבטו של האקס המאוהב שלה (תיאודור פלרין), שנקרא לסייע לה בעת צרה, ויחד הם דוהרים בדרכים במטרה לחמוק מכוחות צבאיים שרודפים אחריהם.

ניכר כי הבמאי הדרום־אפריקאי ג'ייסון סטון, שנמנה בעברו עם מפיקי הקומדיה "סוף" של סת' רוגן ואוון גולדברג, ביקש ליצור מותחן מד"ב קצת אחר. פלרין מגלם תיכוניסט השרוי במאבק הישרדות יומיומי – בהיותו המבוגר האחראי בבית, עליו לדאוג לאחיו הקטן ולטפל בסבתו שגופה חדל מלתפקד. לא שמדובר באיזו דרמה של קן לואץ', ובכל זאת ניכרת מידה של רעננות בגוון הריאליסטי שהסרט מבקש לפתוח אתו.

אלא שההבטחה הזו יורדת לטמיון משמתחוור שהסרט לא ממש יודע מה לעשות עם הכוחות של האקסית – או עם תיאודור פלרין, שמתאבד בו עם דיאלוגים היסטריים ומהלכים נטולי היגיון – עד שהוא גומר כגרסה חיוורת וחסרת מעוף של "ספיישל חצות". למעט רגע אחד בסרט, בו העניים של פלרין נדלקות בזיק של שובבות כשהוא מציע לאהובתו האפתית שיהפכו לבוני וקלייד, התסריט והבימוי לא מאפשרים לגיבור ללכת למקומות מעניינים והופכים את הבחירה בשחקן המוכשר שמגלם אותו להחמצה.

~

9. The OA: Part II

בימוי: זאל בטמנגליז', אנדרו היי, אנה רוז הולמר / ארה"ב / 2019

לקראת הצפייה בעונה השנייה של "The OA", סדרת המסתורין האפית של בריט מרלינג וזאל בטמנגליז', גמעתי מחדש את כל פרקי העונה הראשונה שעלתה בנטפליקס בשלהי 2016. אף־על־פי שמדובר בסדרה רצופת תעלומות שההנאה ממנה נובעת במידה רבה מחדוות הגילוי, היא מצליחה לסחוף מחדש גם בצפייה חוזרת הודות לכוח הרגשי העצום שמפעם בה. אני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה צפיתי בסדרת מד"ב שהרעידה לי את הגוף בדמעות ובו בזמן כללה את כל האלמנטים שאני אוהב בז'אנר.

קשה להפריז במידת המקוריות, השאפתנות והיופי הסגנוני שקיימת בסדרה הזו, אך המרכיב המשמעותי שהופך אותה לחוויה כל כך חזקה ונוגעת ללב הן הדמויות השבורות והקשר המיוחד שנרקם ביניהן, בעקבות חזרתה של בחורה מסתורית אשר איבדה את מאור עיניה בילדותה, אך כעת מסוגלת לראות. "The OA" לוקחת על עצמה המון סיכונים, ולעיתים קורה שהמעוף הדמיוני של יוצריה פוסע על החבל הדק שבין המפעים למגוחך. צפו בקטעים ממנה בנפרד והם יראו טיפשיים, אך צפו בהם בקונטקסט המקורי והם יטלטלו אתכם כמו סופה בקנזס.

העונה השנייה הותירה בי תחושות מעורבות. פלרין מגלם בה תפקיד פצפון של נער שאיבד את שפיותו בעקבות התמכרותו למשחק סודי. ארבעת הפרקים הראשונים מצליחים לחשמל את הלב והתודעה, בעוד ארבעת הפרקים הנותרים צוללים עמוק מדי למחוזות הפנטזיה ומתרחקים ברובם מההיבט האנושי הריאליסטי שהיווה את עמוד השדרה של הסדרה. האמון הטוטאלי שמרלינג ובטמנגליז' מבקשים מן הצופים נסדק מדי פעם, והתוצאה הסופית פחות פוצעת ומספקת משניתן היה לקוות.

בהתאם לרוחב היריעה הנובליסטי שמאפיין אותה, הסדרה תוכננה להתפרש על פני חמש עונות. ארבעה חודשים וחצי ממועד עליית העונה השנייה, נטפליקס הטביעה אותה במצולות. בצד הכאב והצער על ההחלטה המבאסת הזו (שגרמה לאחת המעריצות לפתוח בשביתת רעב בכניסה למשרדי החברה), העובדה כי יוצריה הצליחו לגייס משקיעים עבור שתי העונות הפסיכיות שלה, היא הישג בפני עצמו. בעידן שבו ריבוטים ורימייקים הן מילות המפתח, מקוריות חסרת פשרות היא בהחלט מצרך נדיר.

~

10. להפוך לאלוהים במרכז פלורידה

בימוי: צ'ארלי מקדואל (ואחרים) / ארה"ב / 2019

ההכרה שפלרין מקבל בתעשיית הסרטים הקוויבקית, עשויה להפוך לבינלאומית בזכות סדרת הטלוויזיה שעלתה בראשון בארה"ב, "להפוך לאלוהים במרכז פלורידה". בפעם הראשונה שקראתי עליה, יורגוס לנתימוס היה מעורב. למעשה, הוא אמור היה לביים אותה. המחשבה כי תיאודור פלרין, שלוהק בה לאחד התפקידים המרכזיים, יעבור לנתימוסיזציה במשך עונה שלמה רק הגבירה את להבת הציפיות שלי. הוסיפו לכך את יתר הקאסט שכולל את קירסטן דאנסט (שדפקה הופעה של הלייף בעונה השנייה של "פארגו") ופאקינג בת' דיטו (סולנית "גוסיפ" זצ"ל); את רשימת המפיקים, הכוללת את ג'ורג' קלוני ושותפו הוותיק גרנט הסלוב; ואת העובדה כי מאחורי פיתוחה עומד ערוץ AMC – וקיבלתם מטען חבלה טלוויזיוני שרק מחכה להתפוצץ לנו בסלון. רק שאז הסדרה החליפה ידיים ועברה ל"יוטיוב פרימיום", אשר הזמינה עונה ראשונה בת 10 פרקים, ולנטימוס הוחלף בצ'ארלי מקדואל על תקן מפיק ובמאי. מסעה של הקומדיה השחורה לא נעצר כאן, וזו המשיכה להתגלגל עד לפתחה של רשת שואוטיים אשר רכשה אותה לשידור.

על אף שלנתימוס היה אחד הטריגרים המקוריים עבורי לצפייה בסדרה, הבחירה לערב את צ'ארלי מקדואל היא ללא ספק סוג של הברקה. אחרי "האחת שאני אוהב" עם אליזבת מוס ומארק דופלאס ו"התגלית" עם ג'ייסון סיגל ורוברט רדפורד, שני סרטים שפלירטטו עם מדע בדיוני וניחנו בטאץ' קאופמני מגניב, הטריילר המטורלל של "להפוך לאלוהים במרכז פלורידה" הוא בדיוק מסוג החומרים המשונים והסופר־אמריקאים האלה שמתאים לו לעסוק בהם. רשימת הבמאים הארוכה כוללת גם את: דניאל שיינרט ("איש האולר"), מאט ספייסר ("אינגריד נוסעת מערבה"), רוז טרוש ("הדברים הבטוחים") ואחרים.

מצפייה בשני הפרקים הראשונים, ייתכן כי הסדרה תהיה מבלבלת ואקסצנטרית מדי עבור חלק מן הקהל. היא עוסקת בחברת מרצ'נדייז אמריקאית בשם FAM, המשווקת את מוצריה דרך שרשרת היררכית של בעלי עסק עצמאיים המגייסים זה את זה, תוך שהיא שוטפת את מוחם בקלטות עזרה עצמית שמוכרות להם את החלום האמריקאי. אם זה לא נשמע לכם ברור דיו, זה משום שהעולם שהסדרה מנסה לכונן לא לגמרי קוהרנטי, ואולי זה בעצם חלק מכל העניין.

דאנסט מגלמת אם ווייט טראש פלורידיאנית, המתקשה להכיל את התמסרותו ההרסנית של בעלה (אלכסנדר סקארסגארד) לחברה, תחת עידודו הצמוד של המגייס החלקלק והמזויף שלו, קודי (אותו מגלם פלרין). הדמות של קודי חדורה בלהט אמוני במערכת, שלרגעים נדמה כאילו נפלטה מהעולם של האחים כהן. האמביציה המטורפת וההתלהבות האקסטטית שלו מייצרים לא מעט רגעים משעשעים, על אף אופיו המעט נודניקי. זו ההופעה הקומית הכי מובהקת של השחקן הקוויבקי, ונראה שהסדרה מציעה לו מגרש משחקים מספיק רחב להשתגע איתה.

~

?What's Next

אחרי שנעל תפקיד מרכזי בסדרה אמריקאית, גם העתיד הקרוב של תיאודור פלרין נראה מבטיח. למעט שיתוף פעולה נוסף בינו לבין סופי דופווי בסרטה השני "Souterrain", הוא נטל חלק בצילומי סרטה החדש של אלייזה היטמן ("Never, Rarely, Sometimes, Always"), שקטפה את פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס 2017 עבור הדרמה הגאה "עכברי החוף"; ומתכונן לצילומי הסרט המסקרן של ג'סטין קלי – שביים לאחרונה את הדרמה על ג'יי טי לרוי עם קריסטן סטיוארט, ו"קינג קוברה" האולטרה־הומואי – "וויצי באט". עיבוד לרומן התבגרות פנטסטי משנת 1989 מאת פרנצ'סקה ליה בלוק (שאחראית גם על התסריט), המתאר את הרפתקאותיה של נערה צעירה והחבר (הגיי) הטוב שלה, בעיר המעוצבת כגרסה חלומית של לוס אנג'לס. שימו עין.

פוסט זה פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי, טלוויזיה, מדע-בדיוני ופנטזיה, קולנוע קוויבקי, קולנוע קנדי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s