כך יראה עתיד הקולנוע: מישל גונדרי ואחיו מביימים שישה קצרים באורך שלוקח לאדם להתאהב ~ אקדח, אישה ובמאי חסר תקנה ~ מורה צרפתי משמש מודל לציור עבור תלמידו לשעבר, ברומן חדש לז'אן־פיליפ בלונדל ~ האסתטיקה המרהיבה של תאונות דרכים

~

1. מישל ואוליבר גונדרי מביימים שישה סרטים קצרים באורך 8.2 שניות

כאשר המלצתי לא מזמן לקרובת משפחה על "מכתוב אהובתי" של עבדלטיף קשיש, היא נשמעה מסוקרנת עד אשר הצנחתי על ראשה את העובדה כי תיאלץ לשהות במחציתו לאורך 175 דקות. זו בדיוק הנקודה שמפלס ההתעניינות שלה צנח לפרקט, והיא החלה להסתחרר בבית כאילו ניסתה לחמוק מיתוש צמא־דם.

למרות שצפיית־רצף נחשבת לפעילות פופולארית בקרב צרכני סדרות טלוויזיה, כשזה מגיע לקולנוע, אנשים מתקשים לבלוע חתיכה כל־כך גדולה של נרטיב נטול הפסקות או מרווחיי נשימה. להגיד שהצפייה ב"עץ האגס הפראי" (188 דק') או "סייראנבאדה" (173 דק') הייתה הליכה בפארק? לא ממש. במקרה של הסרט הרומני, זה עוד קרה מיד אחרי שצפיתי בסרט האחרון של אלחנדרו חודורובסקי "שירה אינסופית", שאכן הרגיש אינסופי אף כי בפועל נמשך רק שעתיים. אבל זו בהחלט חוויה ואם העולם של הסרט אימרסיבי דיו, היא גם מאוד מספקת.

היכולת להחזיק תשומת לב של צופה לאורך שלוש שעות, זו משימה לא פשוטה וכשמדברים על יצירות שאינן אוונגארדיות או מיועדות להקרנות במוזיאונים, בדרך כלל יש מרכיב אחד לפחות שמשאיר אותך מתודלק. במקרה של "סייראנבאדה" זה הומור – על אף החזות הרומנית האפורה והמכבידה שלו, קשה לאמוד את מספר הפעמים שצופים בקהל התקפלו מצחוק – ובמקרה של הסרט הטורקי, זה היופי הבלתי נדלה והממד המתעתע שבו. באקלים הנוכחי, האתגר הניצב בפני במאי קולנוע המבקשים לגרוע מן הצופה שלוש שעות־חיים, מבלי לספק לו רובוטים מתפוצצים או גברים מסוקסים בטייטס, הוא קשה במיוחד.

כשאנו יושבים באולם ומחכים שהסרט יתחיל, אני נוטה לשחק עם חבריי משחק שנקרא "בקולנוע שלי". טוב, זה לא באמת משחק, אלא תרחיש דמיוני בו אני בעל בית קולנוע אידיאלי עם חוקים דרקוניים. "בקולנוע שלי", אני נוהג לומר, "אנשים היו נאלצים להפקיד את הטלפונים בכניסה". בעיני, אין עדות בוטה יותר לאגואיזם טהור מאשר צופה ששולף את הלבנה הבוהקת שלו מהתיק באולם חשוך. ואז מתחיל לגלול הודעות בוואטסאפ. או משחק קנדי קראש. או בודק מה השעה בכל 5 דקות. אני יכול להבין שעמום או מורת רוח, אבל לפעמים צריך להזכיר לאנשים שאולם קולנוע הוא לא כלא. אפשר לצאת אם רוצים.

אולי מוטב שכל סרט יעלה לאקרנים בשתי גרסאות: האחת רגילה; השנייה בעלת סצנות מקוצרות עם הפסקות תכופות ביניהן. זהו עתיד הקולנוע. אופציה נוספת היא שאנשים ילכו לראות סרטים באורך כמה שניות. ניתן יהיה להוזיל את מחירי הכרטיסים, בשל האפשרות לדחוס יותר הקרנות ביום, ואיש לא יאלץ לתהות איזה אקשן הולך לו באייפון בזמן שהוא שורף שעות מול מסך אחר. דוגמא טובה למודל הזה היא הפרויקט של מישל ואוליבר גונדרי "סיפורי אהבה בלאס וגאס". האחים הצרפתים ביימו אשתקד שישה סרטים רומנטיים באורך שלוקח לאדם להתאהב: 8.2 שניות. הסרטים מתרחשים בפארק MGM לאס וגאס וסביבותיו, ונועדו לשווק את אתר הנופש לקהל. לעיסת פופקורן + שלוק מהמיץ וגמרנו. ככה צריך.

~

2. נוֹקְטוּרְן: אישה, אקדח ובמאי חסר תקנה בנואר סופר־מסוגנן מאת ויקטור ואן דר ואלק

"כל מה שנחוץ כדי לעשות סרט הוא אקדח ואישה", טען ז'אן־לוק גודאר (בציטוט שנטה לייחס לבמאי האגדי ד. וו. גריפית'). ככל שמדובר בסרט החדש של הבמאי האיסלנדי ויקטור ואן דר ואלק "נוקטורן", ניתן להוסיף לחבילה גם צמד מפיקים, משקיע, דד־ליין ובמאי רומנטי שתר אחר השראה לאורך לילה סהרורי.

ואן דר ואלק, שרכש את השכלתו הקולנועית בבית הספר לאמנויות אוטרכט ובאקדמיה ההולנדית לקולנוע באמסטרדם, תקתק את אחד הטריילרים הכי מגניבים שנתקלתי בהם לאחרונה לפצצה הנוארית המסוגננת שלו. את הקרנת הבכורה ערך "נוקטורן" בפסטיבל רוטרדם, ובקרוב יעשה את דרכו אל פסטיבל טאיפיי.

~

3. Exposed: עמודים ראשונים (בתרגום לאנגלית) מתוך הרומן החדש של ז'אן־פיליפ בלונדל

בשורה מרנינה לחובבי־ספרות־צרפתית־עכשווית־שאינם־דוברי־צרפתית: הוצאת הספרים הניו־יורקית "New Vessel", שיחררה בתחילת החודש תרגום לרומן האחרון של ז'אן־פיליפ בלונדל "Exposed". כמי שחיבב מאוד את הרומן המתורגם הקודם שלו "רכבת הבוקר לפריז" – שיצא בעברית במסגרת "הסדרה הקטנה" של כתר – לא יכולתי לחשוב על פולו־אפ הולם יותר.

בדומה לספר שהקנה לו את פרסומו הבינלאומי, גם הפעם מדובר ברומן קצר המתאר מפגש בין שתי דמויות שהכירו זו את זו בעברן הרחוק. ב"רכבת הבוקר לפריז" היו אלה גבר ואישה שהתיישבו במקרה זה למול זו ברכבת, ונזכרו כל אחד בנפרד בפרשיית אהבים קצרה ועגומה שחלקו לפני למעלה מעשרים שנה. ב"חשׂוף", מורה צרפתי מבוגר מגיע לתערוכת אמנות של צייר מוערך, אשר נהג לפקוד את ספסלי כיתתו. המפגש ביניהם מוביל את המורה לשמש כמודל עירום בפני תלמידו לשעבר, לשם יצירת פורטרט. באתר Lithub דאגו לספק הצצה נאה לעמודיו הראשונים.

~

4. לכלוכים על אף־אחד: קליפ נוצץ של ברטראן מנדיקו להרכב הניאו־פוסט פאנק "קוֹמְפְּרוֹמַט"

"Berlin Music Video Awards", הוא פסטיבל בינלאומי שהוקם בשנת 2013 ומאז עושה כבוד לבמאים ולמוסיקאים שאחראים על הווידיאו־קליפים הטובים של השנה. בין הפסלונים שהתעופפו בטקס האחרון, ויטאליק ורבקה וואריור זכו להתכבד בתואר "השיר הטוב של השנה" עבור טראק הרחבות החלקלק "Niemand" ("אף־אחד", בתרגום מגרמנית). מפיק האלקטרו הצרפתי וחצי מן הצמד "סקסי סושי", חברו השנה לפרויקט מוסיקלי משותף בשם "קומפרומט", שהניב עד כה כמה פירות משגעים במיוחד.

הרכב הניאו־פוסט פאנק, שקרוי על שם טקטיקת המידע המלוכלך שהגו הרוסים, לא רק סיפק את אחד האלבומים הקוליים ששמעתי השנה ("Traum und Existenz"), אלא גם את אחד הקליפים המרהיבים שהגיחו ממנה. לאסתטיקה החלומית והנוצצת של "Niemand" אחראי לא אחר מאשר ברטרנד מנדיקו – הוויז'ינרי הצרפתי שחרט על חגורתו שורה ארוכה של קצרים ופרסומות, את סרט הביכורים "הבנים הפראיים" ולאחרונה גם את הקליפ לקליפסו ולואה. אין מה לומר.. תאונות דרכים מעולם לא נראו טוב יותר!

אף־אחד

אני הר ענקי
אני סלע
אני סלע תחת סלע, תחת סלע.
אני זזה כה לאט עד שנדמה כי אני נייחת.
הנהרות והנחלים הם דמעותיי,
הרי הגעש והלָבוֹת זעמי,
רעידות האדמה פחדיי.
אף־אחד לא שמע כשצרחתי.

~

פוסט זה פורסם בקטגוריה בקרוב!, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, סינת'ווייב, ספרות היא רכילות, סרטים קצרים, קולנוע הולנדי, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s