התראת שטיח אדום: חמישה קצרים מאת יוצרים בינלאומיים הפוקדים את פסטיבל קאן 2019

בעוד אנו מתרפקים על האירוויזיון ההיסטורי שנערך בארצנו – או כפי שאמר ארז טל לנציג פינלנד, שביקש ללמדו כיצד אומרים ברכת שלום בפינית בשלב חלוקת הנקודות, "Whatever" – עשרות יוצרים בינלאומיים מטביעים את סוליותיהם המצוחצחות על פני השטיחים האדומים בפסטיבל קאן.

בין השמות הגדולים שתופסים מיד את העין, ישנם לא מעט יוצרים חדשים הפוקדים את המסגרות השונות; כאלה המוכרים בעיקר לקהל שצובא על שערי הפסטיבלים המקומיים; וכמה שמעולם לא הוקרנו בישראל. במטרה להכיר קצת את הנפשות הפועלות (הפחות מוכרות) במהדורה ה־72 של קאן, להלן חמש יצירות קצרות שיעידו על פועלן האמנותי ויטילו אור על כמה מן הבחירות שנערכו השנה בליינאפ.

~

1. צייר / בימוי: הלינור פלמאסון / דנמרק / 2013

אחד הרגעים המפתיעים – שאף הסבו לי ריגוש מסוים – במהלך הצפייה בסרט הקצר של הלינור פָּלְמאסוֹן, היה המפגש המחודש עם אליוט קרוסט הובה. שחקן דני שמעולם לא ראיתי על המסך, למעט בפ'יצר הראשון של פלמאסון "אחים בחורף" (2017). יש בו מעין תערובת של תימהונות נעבעכית עם זיק של טירוף רדום, שאיכשהו מצליחה לעורר בי אהדה. כמו שילוב בין משה פרסטר לאיתי טיראן. ב"אחים בחורף", הובה גילם ברנש אפל ואינטנסיבי שנוטה לפעילויות משונות ולא תמיד חוקיות בזמנו החופשי.

גם בסרטו הקצר "צייר", פלמאסון – שהוא בכלל במאי איסלנדי – חוקר דמות גברית חזקה ומורכבת, בעלת יסוד בלתי מתפשר, פיזי ולעיתים אלים (בגילומו של אינגבר סיגורדסון), מול טבע יפהפה ולוחמני. הריאליזם המסוגנן והטון המתוח הם משאבת תשומת לב יעילה, מחוזקים בפסקול הדוקרני של לארס הלוורסן. הפיצ'ר השני של פלמאסון "A White, White Day", מוקרן בפסטיבל במסגרת שבוע המבקרים.

וזו טעימה מהפסקול האלקטרוני של "אחים בחורף", שהייתי מוכרח לצרף 🐱

~

2. סחיזאין / בימוי: ג'רמי קלאפין / צרפת / 2008

גם האנימטור הפריזאי ג'רמי קלאפין, הוא אחד משבעת הבמאים שנבחרו להציג השנה יצירה באורך מלא בשבוע המבקרים (שלא במסגרת הקרנות מיוחדות). סרט הביכורים שאותו הוא חובק "איבדתי את גופי", עוסק בצעיר העובר לצרפת ופוצח בה בחיים חדשים. יש לציין כי זהו אינו ביקורו הראשון של הבמאי בן ה־45 במסגרת זו. בשנת 2008, הוא התמודד בתחרות הקצרים עם סרט האנימציה "סחיזאין", שזיכה אותו ב"פרס התגלית" – וביותר מ־90 פרסים בפסטיבלים בינלאומיים – ואף הקנה לו מועמדות לסזאר.

זהו סרט עם רעיון מבריק שבעיני מהווה מטאפורה למצב קיומי בחברה המודרנית: התחושה שאנו תמיד נמצאים במרחק מה מהמקום בו אנו "צריכים" להיות. תמיד ליד. כמעט אף פעם לא "שם", היכן שזה לא יהיה. הניסיון חסר התוחלת לצמצם את הפער, הוא שמניע אותנו בחיים (או שולח אותנו לספת הפסיכולוג).

~

3. תעלה גדולה / בימוי: ג'וני מא / סין / 2013

שלוש שנים אחרי שזכה בפסטיבל טורונטו בפרס סרט הביכורים הקנדי הטוב ביותר עבור "Old Stone", מציג הבמאי ג'וני מא את סרטו החדש "לחיות לשיר", במסגרת "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן. מא, שעזב את שאנגחאי עם משפחתו בגיל 10 לטובת אומת סירופ המייפל, כתב וביים לאורך העשור האחרון מספר סרטים קצרים, שהבולט שבהם הוא "A Grand Canal", סרט הגמר מלימודיו באוניברסיטת קולומביה. יצירה המשחזרת פרק קודר בחיי אב ובנו, מתארת את הכוח הגלום בשחזור מניפולטיבי של נרטיב היסטורי, ומדגישה את הממד האישי והתרפויטי שבעשייה הקולנועית. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו 2013, והוכתר מטעמו כאחד מעשרת הסרטים הקנדיים הטובים של השנה.

~

4. יְבוּא / בימוי: אנה סנדיז'ארביק / הולנד / 2016

נדמה לי שיותר מכל סרט אחר, "יְבוּא" הוא הקצר הכי פסטיבלי ברשימה: פורמליזם לפרצוף, יחס מסך 4:3, מיז־אנ־סצנה מודגשת, סצנות מדודות נעדרות הקשר ברור, איפוק רגשי וקורטוב של הומור. לא שיש בזה משהו רע, כפי שג'רי סיינפלד היה אומר. ב"יבוא", אנה סנדיז'ארביק מצמיחה רגעים של אלטרואיזם ונדיבות אנושית בסביבה לבנה ופסטורלית, אך גם טומנת גרעין מר שמעיד על מה שעלול לצמוח מן הערוגות "המושלמות" הללו בעתיד. הסרט הוקרן לפני שלוש שנים ב"שבועיים של במאים", ואילו השנה מציגה הבמאית ההולנדית את פיצ'ר הביכורים שלה "Take Me Somewhere Nice" במסגרת ACID, המקדמת הפצה של קולנוע עצמאי.

~

5. יוֹיוֹ (קליפ לזמר הצרפתי ווילפריד*) / בימוי: בנואה פורז'אר / צרפת / 2013

ונקנח במשהו ממש מדליק שיצר הבמאי הצרפתי בנואה פורז'אר. על אף הכמות המטורפת של קולנוע צרפתי שרואה אור בישראל מדי שנה (בהקרנות סדירות בסינמטק ובפסטיבלים ייעודיים), הנטייה היא להביא לישראל את התוצרים הפחות אקסצנטריים וייחודיים שיש לצרפתים להציע. לרוב, הכיוון הוא יותר "לחזור לגור עם אימא" ו"נורמנדי בעירום" מאשר "הבנים הפראיים" או "הלילה בו שחיתי". למיטב ידיעתי, גם הסרטים של בנואה פורז'אר "How to Succeed in Life" ו"France is a Gas", טרם עלו להקרנות בישראל וחבל כי הם נראים כמו ממתקים משונים מיקום מקביל.

פורז'אר, שעורר השוואות לחובבי אבסורד צרפתיים כקוונטין דופייה וסרז' בוזון ("גברת הייד"), נבחר לנעול את מסגרת "שבועיים של במאים" עם הקומדיה "איב". בכך הוא מתכתב מן הסתם עם הבחירה בקומדיה הביזארית של קוונטין דופייה לפתוח את אותה המסגרת. הקליפ הפטישיסטי שביים לזמר הצרפתי ווילפריד, מספק הצצה למוח היצירתי של פורז'אר ולאסתטיקה הווירדית החיננית שלו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מוסיקה, פסטיבלי קולנוע, קולנוע איסלנדי, קולנוע דני, קולנוע הולנדי, קולנוע סיני, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s