לזרו השמח: בלונדיניות גבוהות, מידות רעות וסרט שמתגלה כחיה אחרת

בהקרנה של "לזרו השמח", שנערכה באוגוסט בסינמה סיטי במסגרת פסטיבל ירושלים, טיפסה צעירה בלונדינית אל השורה המוצלחת בה ישבתי ומילאה בנוכחותה את המושב שלצדי. כאשר כבו האורות, עיניה פגשו בזוג מבוגר שקרב אלינו ו"שיט" ספוג בחשש כבד, נלחש מבין שפתיה. למרבה הצער, הזוג המבוגר החליט לוותר על העימות הצפוי עם הבלונדינית הצעירה, שביצעה מחטף כיסאולוגי מבלי להניד עפעף, ותפס את המקומות הפנויים בהמשך השורה.

הייתה לי אינטואיציה חדה לגבי אותה בלונדינית, שכן ההקרנה לצידה נתגלתה כניסיון ממושך להיפטר מזבוב טורדני המרחף בזווית העין. ראשית, היא החליטה שישבן הוא לא איבר ראוי מספיק לישיבה בכיסא, ובאופן מעוות כלשהו החליטה לכרוע על עקביה. וכאילו לא די שהתיישבתי לפתע לצד אנדרה הענק, היא החליטה ללפף קווצות משיערה הבלונדיני ולמתוח את זרועה הארוכה, כמשוט הנח באקראי על ברכה. זה די חרפן אותי אבל חרפנה אותי לא פחות השאלה: האם ראוי להעיר למישהי להפסיק לשחק בשיער ולשבת על התחת? הגעתי למסקנה שזה קצת יותר מדי לבקש, ועשיתי כמיטב יכולתי להתרכז ב"לזרו השמח".

החוויה המעיקה נמהלה עם זו שהשיתה עלי המערכה הראשונה, ועד מהרה ייחלתי שהשעתיים הללו ישרפו כיער יבש בקליפורניה. בלא הקדמות מיותרות, הסרט נפתח באירוע חגיגי ומשליך אותנו היישר אל קרביה של קהילה חקלאית ענייה, המתגוררת בכפר איטלקי נידח אי שם בעבר. למן הדקות הראשונות, מתבהר כי הבמאית אליצ'ה רורווכאר לא באה לעשות חיים קלים – הן לדמויות והן לצופים – בהציגה היררכיה מקוממת של ניצול ועבדות, בין ופְּנים מעמדית. היררכיה שבראשה מרקיזה מסתורית ובני משפחתה, הפוקדים את הכפר ומפרים את אורחותיו; והמשכה בחברי הקהילה העניים והבורים, שעובדים את שדות הטבק בבעלותה ומוצאים בתורם שעיר לעזאזל להטיל עליו את כל המטלות השחורות. היררכיה זו מולידה סלידה עזה מרוב הדמויות המפציעות על המסך, למעט מאותו נער תמים, חרוץ וטהור לב בשם לזרו (אדריאנו טרדיולו הקסום, בתפקיד ראשון על המסך); ואולי גם מבנה הסורר של המרקיזה, המוסיף צבע ועניין לנוף הכפרי ולחיי הקהילה המסורתית.

זה המקום לציין כי כל מאמציי לשדל את חברי לפקוד איתי את ההקרנה בפסטיבל ירושלים, עלו בתוהו. הצפייה המרוכזת בסרטי הניאו־ריאליזם האיטלקי במהלך לימודי התואר בקולנוע (בדגש על דה סיקה, ויסקונטי ורוסליני), הוציאה לו מכל החורים את עלילות "העניים האיטלקים השמחים". אמנם הרבה שמחה אין שם למיטב זכרוני, אבל זו כנראה התמונה שנצרבה בו בעקבות "נס במילאנו", שנחתם באיטלקים צוהלים המרחפים על מטאטאים. לאורך הצפייה ב"לזרו השמח", הבנתי שיש בו בדיוק את כל מה שהוא שונא בקולנוע האיטלקי, אך בשלב מסוים התברר שרורווכאר די משתעשעת עם המסורת שמשרטטת את חייהם של פשוטי העם ושל מעמד האצולה. הבחירה המבריקה לצלם את הסרט בפילם 16 מ"מ, נוטעת את הרושם כי מדובר בסרט איטלקי נושן, א־לה פאזוליני, ומשרתת את הרובד הנרטיבי באופן מחוכם.

על אף הסלידה שפיתחתי כלפי מרבית הדמויות, הצופה המלפפת והזוג המבוגר שהחליט כי העולם שייך לצעירות (בלונדיניות), משהו קרה במהלך הסרט. משהו פנומנלי ויוצא דופן שהסיט את "לזרו השמח" למסילה אחרת ולכמה תחנות מפעימות במיוחד. זו גם הסיבה שקשה לכתוב על הסרט מבלי לחרב אותו עבור מי ששוקל לצפות בו. למעט קליפ קצרצר שעלה ברשת, לא קראתי דבר אודותיו בטרם ההקרנה. בדיעבד זו הייתה החלטה נבונה, שכן חוסר הידיעה תרם עמוקות לעוצמת החוויה שנחרטה ממנו.

"לזרו השמח", הוא הפיצ'ר העלילתי השלישי שכתבה וביימה רורווכאר, אחרי "גוף שמימי" ו"הפלאים" – שקטף את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן לפני ארבע שנים – אשר תיארו חוויות התבגרות נשיות. בסרטה החדש, שהתמודד גם הוא על פרס דקל הזהב, היא מסיטה את המוקד לנקודת מבטו של נער מסוג אחר, המהווה אנטיתזה לדימוי המרדני והמפונק או ההישגי והחומרני שרווח בתרבות העכשווית. נער שאף פעם לא מתלונן, תמיד נכון לעזור, מסתפק במועט, בעל ערכים ונכון להאמין בבני אדם; ולמרות שחלקו קטן משל כולם – הוא תמיד שמח בו. בדומה לדמותו של לזרו, גם הסרט מתגלה כחיה אחרת ולא שגרתית בנוף הקולנוע העכשווי. סרט המנסח שאלה תמימה בעידן רווי שנאה, חשדנות והקצנה: האם בעולם של נצלנים, חמדנים, שרלטנים וטורפים, הטוב המוחלט מסוגל לשרוד?

יתכן כי שאלה זו רלוונטית גם על רקע המציאות המטרידה באיטליה – שראתה השנה את התחזקות תנועות הימין הקיצוני בבחירות הכלליות – ורורוואכר מעלה אותה בדרך ייחודית ומתגמלת שחרף כל הקשיים, כדאי מאוד להתמסר לה. היא מפנה זרקור אל מנגנוני הניצול, שאינם פושים אפוא רק בין המעמדות; מעלה תהיות בדבר היחסים שבין תמימות, ידע, מעמד ואושר; ומהרהרת, האם בבגרותם מסוגלים אנשים לשנות את אופיים ומערכת הערכים הישנה שלהם (ובאילו נסיבות)? או שמא תאוות בצע, אנוכיות והיעדר חמלה הן מידות רעות שלא ניתן להיגאל מהן?

בשלב כלשהו, אפילו הצופה זהובת השיער הפכה לאדם מתחשב יותר, ופסקה מתעלוליה הוויזואליים. לא זו בלבד שמדובר בעדות לכוחו האימרסיבי של הסרט, הוא אף הצליח להפוך אדם נוסף לשמח יותר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע, קולנוע איטלקי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s