הומקאמינג: האזינו לפודקאסט שהוליד את המותחן הטלוויזיוני המסוגנן עם ג'וליה רוברטס ~ גיאורגי פאלפי מעבד את סטניסלב לם ~ האמן שערך סרט בלשי מתוך 10,000 שעות של חומרים ממצלמות אבטחה ~ בלה לוגוסי חי

~

1. השיבה הביתה: הפודקאסט שהוליד את הסדרה המכשפת של סאם איסמעיל עם ג'וליה רוברטס

בזמן האחרון אני נתקל ביותר ויותר ביקורות על סדרות טלוויזיה שמדברות על כך שהסגנון בא על חשבון התוכן. ראשית, נדמה לי שאנחנו במצב טוב אם מדברים על טלוויזיה במונחים שנחשבו עד לא מכבר למנת חלקו של הקולנוע. מי היה מעלה בדעתו כי מדיום שנודע בחסכנותו האמנותית, יהפוך להיות מגרש המשחקים של במאים כמו פארק צ'אן־ווק, ניקולס וינדינג רפן ופאולו סורנטינו? שנית, הנטייה להתייחס לאסתטיקה הטלוויזיונית העכשווית כאל צלחת יפה שעליה מגישים מנת עלילה, היא מאוד רדוקטיבית. הצורה היא התוכן. ההנחה כי הנרטיב הוא העריץ שהסגנון צריך לשרת, חוטאת ליצירות שמאיצות את פעימות הלב וכוח המשיכה שלהן דווקא בשל הדרך שמספרים אותן.

דוגמא בולטת מהעת האחרונה היא סדרת הטלוויזיה "הומקאמינג", שיצר סאם איסמעיל ("מר רובוט") עבור אמזון פריים. 10 פרקים בני כחצי שעה כל אחד, המגוללים בשני צירי זמן את סיפורה של היידי ברגמן (ג'וליה רוברטס) – מטפלת במתקן שהייה הנועד לסייע לחיילים משוחררים להסתגל לחיים אזרחיים, באמצעות שיחות וסימולציות. ציר זמן אחד, מתמקד בתקופת עבודתה במקום; בעוד הציר השני מתרחש בעתיד, בו בירוקרט ממחלקת ההגנה (שיאה ויגהאם) מתחקה אחר תלונה שקיבל אודות פעילות חשודה במתקן, ומוצא את היידי עובדת כמלצרית במסעדת דגים (אולי כדי לרמוז שמשהו פישי התרחש בעברה).

"הומקאמינג" נולדה מתוך פודקאסט עלילתי־אקספרימנטלי באותו שם, שנוצר על־ידי איליי הורוביץ ומייקה בלומברג. הפודקאסט ביקש לברוא את הסיפור כחוויה אודיופילית דרך הקלטות טיפוליות, שיחות טלפון, קולות רקע וכד'. כלומר, הדגש על הצורה והסגנון היה טבוע בדי.אן.איי של היצירה מלכתחילה. איסמעיל הצליח לתרגם אותם לטלוויזיה באופן מקורי, מוקפד ואפקטיבי, שלא רק מחולל מסתורין על המסך אלא משפיע על הלך הרוח של הצופה. זאת בניגוד למשל לסדרה היפר־מסוגננת אחרת כמו "מטורף", שעוררה בי אפס רגשות ועניין על אף כל הקשקשת המצועצעת שליוותה אותה.

הצילום המרתק של טוד קמפבל ("דברים מוזרים", "מר רובוט") מסוגל להפוך את המוכר לזר ולהפך, במחי תקריב בודד. לפתע, אפילו פרוסות אננס בצלוחית נראות כמי שאוצרות את סודות המדינה. כל ציר זמן בסדרה מקבל יחס־מסך שונה ומנומק; שינויי הקצב והאודיו מסייעים לעיצוב הטון הווירדי, ומשקפים את ההיבט המנטלי של הדמויות ואת אופי היחסים ביניהן; 'המבט האלוהי' מדמה את הנפשות הפועלות כפיונים במשחק הנשלט בידי ישות נעלמה; הפסקול המהפנט, שלקוח משלל יצירות מתח ופרנויה, צובע את התעלומה בגוונים מסתוריים ומלחיצים; ואפילו כותרות הסיום והדרך שבה הן מוצגות על המסך, לא דומות לשום דבר אחר.

בדרכה האלגנטית והמכשפת, הסדרה מתארת את האופן המניפולטיבי והמסוכן שבו אינטרסים תאגידיים ושלטוניים חוברים זה לזה ומעצבים את תודעתנו. היא מעלה שאלות בנוגע לטיבה של המציאות, לאופן שבו אנו תופסים אותה ולמרכיבים שהופכים אותנו להיות מי שאנחנו. למרות שזכתה בהשוואות להיצ'קוק, במובן הזה, ובייחוד כשלוקחים בחשבון את הפן הפרנואידי שבה, יש בה משהו דווקא מפיליפ ק' דיק.

לצד רוברטס, שפוקדת בבכורה את המסך הטלוויזיוני בהופעה נהדרת, מככבים גם: סטפן ג'יימס המוכשר, בתפקיד המטופל הראשי של היידי; בובי קנאבלי, המגלם בעוצמה מרתיעה את הבוס הכוחני שלה; סיסי ספייסק בתפקיד אימה; ג'רמי אלן וויט, שלקח הפסקה מ"חסרי בושה" לטובת תפקיד סוער של חייל משוחרר; ואלכס קרפובסקי, בליהוק מושלם כאחד המנחים הפוצים במתקן. בגלגולה הפודקאסטי, תפקיד היידי ברגמן הוטל על גרונה של קתרין קינר, כשסביבה נשמעו: אוסקר אייזק, דייוויד שווימר, איימי סדריס ודיויד קרוס. שתי העונות המלאות של הפודקאסט, מבית גימלט מדיה, זמינות לצריכה ברשת. האזינו להן.

~

2. קול אדוניו: גיאורגי פאלפי ("טקסידרמיה") מביים מדע בדיוני על־פי סטניסלב לם

זה צריך להיות חתיכת דבר. גיאורגי פאלפי, הבמאי־תסריטאי ההונגרי שאחראי ליצירות כמו "שיהוק" ולחגיגת הביזאר "טקסידרמיה", נטל על עצמו לעבד למסך רומן של סטניסלב לם – סופר המד"ב הפולני שזכה לאדפטציות מידי במאים אלמוניים כמו אנדריי טרקובסקי ("סולאריס") וארי פולמן ("כנס העתידנים").

סרטו של פאלפי, המבוסס על "קול אדוניו" מ־1968, עוסק בעיתונאי הונגרי המגיע לארה"ב במטרה להתחקות אחר עקבותיו של אביו – מדען שנעלם בשנות ה־70, עת לקח חלק בפרויקט צבאי סודי בו ניסה לפענח שדרים מן החלל. הסרט מגיע ארבע שנים אחרי "נפילה חופשית" ונראה, כדברי רותי ברודו, פ־ג־ז!

~

3. האמן הסיני שגילף סרט בלשי מתוך 10,000 שעות של חומרים ממצלמות אבטחה

החדירה ההדרגתית של הרשתות החברתיות אל מרקם החיים היומיומי, הובילה לשינויים מרחיקי לכת בעולם. הסוגיה הבולטת ביותר שעומדת במרכז השינויים הללו היא שאלת הפרטיות. הפלישה אל המרחב הפרטי מצד גורמים בעלי כוח ועניין – בין אם אלו חברות ותאגידים הרוצים לנווט אליהן כוח צרכני ולעצב את תודעתו; ובין אם אלו ממשלות וגופים ביטחוניים הרוצים לפקח ולשלוט בהמונים – הופכת פחות ופחות מאיימת, לא מפני שהיא פוחתת אלא מפני שהיא כבר לא נתפשת כאישו.

התפשטות הלייב סטרימינג; הוְולוגינג; התיעוד האובססיבי והבלתי פוסק, גם של הרגע הפרוזאי ביותר, באינסטגרם ובפלטפורמות אחרות; לצד התהילה והשטרות שגורפים כוכבי רשת צעירים, שרק מעודדות עוד ועוד גולשים להציב את עצמם בעין המצלמה – מטבענת את הפיכת הפרטי לציבורי. החל ממפות מקוונות שרוצות לדעת את מיקומך המדויק, וכלה במצלמות במעגל סגור המתעדות כל צעד ושעל במרחב. החומר האנושי שיווצר לאחר דור ה־Z כבר לא יכיר עולם אחר, כך שהחשיפה האישית תהיה חלק טבעי לחלוטין מאורח חייו. תרבות הרשת הנוכחית, מכשירה את הקרקע ומשטחת כל תל־התנגדות. כמעט בהיסח הדעת, הוויתור על הפרטיות – על הזכות לקיים מרחב אינדיווידואלי חופשי, שלא יהפוך לחומר סטטיסטי בידי המושכים בחוטים – נעשה מרצון.

ביטוי קיצוני לכך ניתן למצוא בפרויקט הקולנועי הראשון של האמן הסיני שו בינג, "Dragonfly Eyes". בינג, בן ה־63, גדל בתקופת מהפכת התרבות של מאו, במהלכה נעשה שימוש בכשרונו הקליגרפי לטובת השלטון. תקופה זו עיצבה את השקפותיו בהקשר לשפה ולאופן שבו היא קשורה לתרבות: "ספר מן השמים" (1988), מעבודותיו המפורסמות ביותר, הוא מיצב שעל פניו נראה כהיכל קודש לשפה הסינית, בעוד שמבט מקרוב חושף כי כל הטקסטים המעטרים את החלל נטולי משמעות; ב־2014 בינג פרסם את "ספר מן האדמה" – ספר בן 128 עמודים המגולל יום בחייו של עובד משרדי, באמצעות אמוטיקונים בלבד.

"עיני שפירית" הוא סרט תיעודי־בלשי בן 81 דקות, המתווה נרטיב עלילתי שנערך מתוך 10,000 שעות של חומרים ממצלמות אבטחה ברחבי סין. המעניין הוא שרבים מן החומרים לוקטו מתוך אתר ריכוזי המאפשר לגולשים לשדר בזמן אמת את מה שנקלט במצלמות הרשת והאבטחה האישיות שלהם – בביתם הפרטי ובמקום עבודתם. כאשר בינג ניגש לבקש את אישור המצולמים להשתמש בחומרים בכיכובם, הוא הבין כי אם בעבר מצלמות האבטחה נתפשו כמנגנון בקרה ופיקוח של הממשלה, כיום הן מהוות אמצעי של האזרחים לתקשר עם העולם.

מעניין יהיה לצפות בסרטו של בינג (שיצא אשתקד) כדאבל פיצ'ר עם "הרפובליקה העממית של התשוקה" של האו וו – סרט תיעודי שזכה השנה בפרס חבר השופטים בפסטיבל SXSW, העוסק בתופעת הלייב סטרימינג המשתוללת בסין. השינויים התרבותיים והתודעתיים העולים משני הפרויקטים המסקרנים הללו, עשויים להצביע על הכיוון שכל הכפר הגלובלי עתיד להיסחף אליו. גם אם יהיה קשה לעצור את הזרם, טוב שעוד יש בנמצא כמה שוברי גלים.

~

4. בלה לוגוסי קם לתחייה: באוהאוס חוגגים 40 שנה עם הוצאה מחודשת של הקלטות ראשונות

פיטר מרפי מביט בעין העדשה מבעד לסורגים, על רקע זרקור כחול מעושן, ומזמר את "בלה לוגוסי מת" במועדון אופנתי מנוכר באייטיז, הוא בין הפתיחות היותר מגניבות שצולמו למסך הגדול. למעשה, סרט הערפדים הלסבי של טוני סקוט "רעב", הוא שחיבר אותי לבאוהאוס – להקת הפוסט־פּאנק האנגלית שנחשבת לחלוצת הרוק הגותי, הודות לסינגל המדובר שחגג את כוכב "דרקולה" מראשית שנות השלושים.

פיטר מרפי, דניאל אש, קווין הסקינס ודיוויד ג'יי, ביצעו את הלהיט בסשן הקלטות שנערך באולפני בק בוולינגסבורו, ב־26 בינואר 1979 – שישה שבועות בלבד לאחר שהקימו את הלהקה, אשר סיימה את גלגולה הראשון ב־1983. בימים אלו, במלאת ארבעים שנה לבאוהאוס, יוצאת גרסה מחודשת לסינגל בתוספת שלוש רצועות שטרם ראו אור בשום פורמט. אפלולי, מהדהד, קצבי וכיפי, "The Bela Session" הוא בדיוק משקפי השמש השחורים שאתם זקוקים להם במסיבה עם יותר מדי אורות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, ביקורת טלוויזיה, בקרוב!, טלוויזיה, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, פודקאסט, קולנוע הונגרי, קולנוע סיני, קולנוע תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s