המלון על שפת הנהר: האינטימיות המֶלַנְ־קומית של הונג סאנג־סו

ככל שנוקפות השנים, הונג סאנג־סו תובע את מעמדו כאחד היוצרים הייחודיים והמרתקים ביותר בנוף הקולנוע העולמי. גוף העבודה המתעבה של המאסטר הדרום קוריאני, התרחב השנה בשני סרטים חדשים בשחור־לבן. האחרון שבהם, סרטו הארוך ה־23 "המלון על שפת הנהר", הוקרן השנה בפסטיבל חיפה; בעוד "עשב" תפס את מקומו בפסטיבל ירושלים – שנה אחרי שזכה בו בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר עבור "על החוף, בלילה, לבד".

הפרק החדש שנכתב בקריירה הקולנועית של הבמאי החל משנת 2015, פותח צוהר מובהק לאירועים פומביים ותהליכים פנימיים המתחוללים בחייו. העובדה כי הונג עושה זאת בפרודוקטיביות מרשימה (אשתקד הוקרנו בישראל ארבעה סרטים חדשים שלו), מבעד לפילטר בדיוני ואסתטי שאינו מפסיק להשתכלל, מבדלת אותו מאמנים הכותבים את הביוגרפיה הפרטית שלהם כממואר חושפני או כסאגה נובליסטית חופפת־מציאות, נוסח קרל אובה קנאוסגורד.

בפתיחת ספרה העלילתי "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות", כותבת מרישה פסל: "אבא אמר תמיד שצריכה להיות לאדם סיבה מופלאה להעלות על הכתב את סיפור החיים שלו או שלה ולצפות שמישהו יקרא את זה. אם שמך אינו שם כגון מוצרט, מאטיס, צ'רצ'יל, צ'ה גווארה או בונד – מוטב שתעסוק בצבעי־ידיים או במשחק השפלבורד." כמי שנתברך בהומור עצמי נטול רחמים, ייתכן כי הונג היה חותם על כך בעצמו. ב"המלון על שפת הנהר", אישה אומרת לחברתה אודות במאי מפורסם שהיא פוגשת: "הוא לא מדבר להמונים… אבל הוא גם לא ממש אוטר" (ברגע שהשכיב את הקהל מצחוק).

אלא שהונג הוא לא רק אוטר כי אם אמן גדול שיותר ויותר צופים נשבים בקסמו דווקא בשל עיסוקו בחומרים מוכרים מן החיים, באורח מענג ויצירתי: רומנים ושמועות, זוגיות ומשפחה, רגעים מביכים באינטראקציות חברתיות, ומפגשים מקריים עם מכרים מן העבר, מתובלים בנהרות אלכוהוליים של מאקולי וסוג'ו. למרות שסרטיו אינם מחולקים במוצהר לסדרות תמטיות ואינם מהווים המשכונים ליצירות קודמות במובן המקובל, יש משהו מאוד מתגמל במעקב הכרונולוגי אחריהם. אף שיש הטוענים כי הונג עושה תמיד את אותו סרט, התמות בהן הוא עוסק ואמצעי המבע המזוהים עמו, מתפתחים, מעמיקים ומשתנים. לעיתים בתנודות קלות, לעיתים באורח ניכר יותר – כמו אמן שלא מפסיק ללוש את אותו גוש חמר ומעצב אותו בכל פעם קצת אחרת. ההפתעות הקטנות הללו, הן חלק ממה שהופך את חוויית הצפייה בסרטיו לכה מהנה.

על רקע זה, "המלון על שפת הנהר" מציג ריענון מפתיע של כלי הנגינה והתווים בתזמורת המשויפת של הונג, וכפועל יוצא – בלחן היפהפה והמֶלַנְ־קומי שהם מפיקים. זהו סרטו השלישי ברציפות המצולם בשחור־לבן, והחמישי במספר מאז החלה הקריירה הקולנועית שלו בשנת 1996. בחירה זו משרתת את הסרט הן בפן האסתטי – בדומה ל"היום שבו הוא מגיע", קשה להישאר אדיש למראה חורף מושלג וזוהר מבעד לגוונים אפורים בהירים – והן בפן הרגשי, המשרה תחושה דקה של אינטימיות ומלנכוליה. נעימת הנושא העגמומית מעניקה אף היא נופך של פיוט טראגי, ולטעמי היא מהיפות שעיטרו את עבודותיו.

העלילה מתרחשת בבית מלון ריק ובסביבותיו הקרובות, ועוסקת במשורר מבוגר (קי ג'ו־בונג) הנפגש עם שני בניו המרוחקים (יו ג'ון־סאנג, שעובד עם הונג זו הפעם התשיעית ומגלם פעם נוספת במאי קולנוע; וקוון היי־היו, שגילם אשתקד את התפקיד הראשי ב"היום שאחרי"). אל המלון מגיעות גם שתי חברות (סונג סון־מי וקים מין־הי, כמובן) שמעבירות את רוב זמנן בחדר ונפגשות לפרקים עם המשורר המפורסם.

ברמה הצורנית, "המלון על שפת הנהר" הוא הסרט הכי סטרייט־פורוורד של הונג סאנג־סו בעשור האחרון. אלא אם כן פספסתי משהו, הפעם הוא לא מוהל את העלילה בחלומות, משכפל את הנרטיב בווריאציה אחרת או מערבל את סדר האירועים למשל. הוא אמנם נע באלגנטיות בין שני מוקדים עלילתיים אבל מעוגן כולו במציאות הכרונולוגית, כמו גזירת גורל שלא ניתן לחמוק ממנה, למעט רגעים בהם נודד המשורר אל עולמות השירה והפילוסופיה. או אז מופר הרצף עם שימוש יוצא דופן באינטר־קאט, שנועד להמחיז הפשטה הנמסרת בווייס־אובר. זהו אלמנט חדש בסט הכלים של הבמאי, שנוהג להעמיד סצנות ארוכות בשוט אחד, ללא חיתוכים. הוסיפו לכך את הצילום הידני הנושם על פני השוטים היציבים המוכרים, וקיבלתם רעידת אדמה קטנה בפרנצ'ייז. כל החידושים הללו מפיחים רוח רעננה של ריאליזם מעודן, אשר זורמת היטב עם השפה הכמו־אילתורית ממילא של סרטיו. המפגש עם המופשט או הפיוטי מייצר בדרכו את אותה תחושה מוכרת מיצירותיו הקודמות של הונג: מבט קוסם אל רובד חדש של המציאות.

בשלוש השנים האחרונות, הונג מנהל רומן עם קים מין־הי, בו הודה במהלך מסיבת עיתונאים שנערכה אשתקד בסיאול לרגל עליית "על החוף, בלילה, לבד", בכיכובה. היותו במאי מפורסם, גבר נשוי ואב לילדה בגיל הקולג', הפכו את מערכת היחסים עם השחקנית הצעירה ממנו בשני עשורים, לקימצ'י תוסס עבור מדורי הרכילות. אלא שהדים למתחולל בחייו ניתן היה למצוא כבר בסרטו הראשון בכיכובה של קים, "נכון לעכשיו, טעינו אז", בו במאי נשוי מתאהב נואשות באמנית צעירה. נוכחותה של קים בחמישה סרטים נוספים של הונג – לרבות אחד בו היא מגלמת שחקנית דחויה שניהלה רומן עם במאי נשוי – מטשטשת את הגבול בין אמת ובדיה והופכת את עולמותיו הקולנועיים למציאות אלטרנטיבית, בה הוא בוחן ומעבד היבטים שונים של חייו.

כך לדוגמא, המשורר שניצב במרכז סרטו החדש (ודומה לו מבחינה חזותית) הוא אב שעזב את אשתו וילדיו לפני שנים ארוכות, בעבור אהבת אמת. העיסוק ביחסי אבות ובנים אינו שכיח בסרטיו של הונג ועל כן קשה שלא לראות בכך ניסיון התמודדות של הבמאי עם סוגיות והחלטות עמן התמודד לא מכבר בחייו. סרטיו האחרונים נדמים אישיים במיוחד, ולמעשה קשה לחשוב על עוד אוטר עכשווי שמשתבר ביצירתו הבדיונית הענפה באופן דומה. הונג כמובן מודע לממד המציצני שגלום בצפייה בסרטיו ומתייחס לכך באופן רפלקסיבי, עוקצני ומבדר.

נהוג לומר כי אדם הוא סך כל הבחירות שעשה בחייו, רק שהחיים הללו הם שעון חול שהולך ומתמוסס. הזמן החולף מבלי משים, הוא אלמנט שצף ועלה כבר ב"על החוף, בלילה, לבד" וביטא בין השאר את תחושת ההחמצה מן הדרך שלא נבחרה – בין אם מתוך פחד ובין אם מכורח ההרגל והנוחות. בסרט הנוכחי, הזמן החולף מרחף כעננה מעל דמותו של המשורר, ומאיר על הבחירות שעשה במהלך חייו. חרף היעדרותו המפוספסת מחיי ילדיו, דבריו של האב מבהירים כי סכנת ההתרסקות הכרוכה בשינוי, עדיפה על פני חיים פסיביים של פשרות. עצם נקיטת הפעולה, היא שמאפשרת לו לחיות בשלום עם המציאות.

במקביל, הונג ממשיך לחקור את ההיבט האינטימי, החם והמנחם שקיים בחברות נשית, כחלופה פוטנציאלית לתאונות הדרכים הרגשיות בין נשים בוגרות לגברים (קוריאנים) תינוקיים. "על החוף, בלילה, לבד" הציג לראשונה נשיקה לסבית מול חבורת גברים מבואסים, אחרי שקים מין־הי לא הפסיקה לצעוק על כולם שהם לא כשירים לאהבה. בסרט הנוכחי, חצי מהזמן קים וסונג פשוט שוכבות להן לבושות במיטה, חבוקות ומנומנמות, עד שהן נעשות רעבות. זה די משעשע.

"המלון על שפת הנהר" גם מוכיח פעם נוספת כי הונג הוא אשף בכל הנוגע ליצירת דינמיקה מצחיקה בין דמויות: החל מהיצר התחרותי בין האחים, דרך ניסיונות התקשור של האב עם ילדיו וכלה במפגשים אקראיים בין אמנים למעריצותיהם. הווריאציות שהסרט מציג ביחס לאירועים קטנים במהלך היום, חושפות טפח מאישיותן של הדמויות ומעניקות להן ממד נוסף: כשיו ג'ון־סאנג מנפק חתימה לפקידת קבלה הלומת אבק כוכבים, הוא עושה זאת מעמדת הבמאי המוערך והאהוב; בעוד כשהוא מנפק חתימה לאביו, הוא עושה זאת מעמדת הילד שצמא להערכה ואהבה. לפתע, זה כבר לא "בסך הכל השם שלי" כפי שהוא מסנן לפקידה בצאתו מן המלון.

רבים מן המבקרים ציינו כי זהו סרטו הקודר ביותר של הונג מזה שנים, ואכן, איום המוות הערטילאי שנוכח בו כשעון חול מהופך, מעלה הרהורים על תמותה, בחירות, חרטות והשלמות. שתי הדמויות המרכזיות מתמודדות עם קריסת מערכות יחסים, ישנות וטריות, שמקורן בניאוף: גבר נשוי נעזב על־ידי מאהבת; ומאהבת נעזבת על־ידי גבר נשוי. האופן בו הם מתמודדים עם ההשלכות, הופך את "המלון על שפת הנהר" לכתב הגנה עבור הגבר הנואף, אך העובדה כי מדובר בכישלונות רומנטיים, באיסוף שברי התא המשפחתי ובבדידות, הופכת את גזר הדין שבו להרבה יותר צורב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע, קולנוע קוריאני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s