הישבן של המדינה: 'מכתוב אהובתי' של עבדלטיף קשיש הוא סרט הקיץ האולטימטיבי ~ נובלה לסבית ניסיונית מאת חברת אוליפו ~ החופשה הצרפתית של ג'ולי קולי ~ הפירואטס משחררים את Monopolis

~

1. מכתוב אהובתי, פרק ראשון: סרט הקיץ של עבדלטיף קשיש מגיע לשתי הקרנות בסינמטק ת"א

אחת העובדות הכי מפתיעות שגיליתי לאחר הצפייה בסרט החדש של עבדלטיף קשיש ("כחול הוא הצבע החם ביותר"), היא כי הוא נעשה בהשראת רומן: "הפצע האמיתי" מאת פרנסואה באגודו ("בין הקירות"), העוסק בגבר שנזכר בתקופת התבגרותו בשנת 1986, בתכניותיו לכבוש נערה ובנשף שהפך לסיוט. זה מפתיע משום שהדבר האחרון שיש בפרק הראשון של "מכתוב אהובתי" – שאורכו נושק לשלוש שעות! – זו עלילה. ועם זאת, הצפייה בו התגלתה כאחת החוויות היותר מהנות עבורי ועבור חבריי בפסטיבל ירושלים.

מה כן יש בסרט? חופים, מסעדות, מועדונים, ריקודים והמון, המון… ישבנים. עצומים, רוטטים ומכל זווית אפשרית. הפסינציה הקומית ממש שיש לקשיש עם ישבנים, קיצונית אפילו יותר מהפוט פטיש של טרנטינו. פשוט חגיגה בלתי פוסקת של אחוריים נשיים, שנדמית כחלום הבלהות של לורה מאלווי (מחברת המאמר המשפיע מהסבנטיז "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי", הדן באופן שבו המבט הגברי בקולנוע מכונן את דמות האישה כאובייקט ארוטי המעודד התבוננות – באמצעות פטישיזציה, לדוגמא – הן עבור הגבר בקהל והן עבור הסוכן שלו על המסך, במטרה לנטרל את הפוטנציאל המאיים שבה; לספק את היצר המציצני הטבוע בחוויה הקולנועית; ולהעניק לצופֶה אשליה של כוח ושליטה מבעד להזדהות עם הפרוטגוניסט).

אלא שקשיש אינו מכחיש את המבט הגברי של האמן, שכן הדמות הראשית בסרט היא של תסריטאי וצלם צעיר (שאין בומדין) אשר לא מפסיק להתבונן ואף נחשף בתחילתו כמציצן. לאורך חופשת קיץ בניינטיז, התסריטאי העדין והביישן מנווט את דרכו בין גלריה של דמויות ססגוניות – וומנייזרים היפר־גבריים, ונשים משוחררות וחזקות (בראשן "הדודה" האדירה, בגילומה של חפסייה הרזי מ"הגרגר והדג"). החל מהשוט החלומי שפותח את הסרט ועד לשוט האחרון על חוף הים, "מכתוב אהובתי" שוקק חיים ויצרים, לופת את הרגע מבלי לעזוב, ורוב הזמן גם מאוד מבדר. סרט הקיץ האולטימטיבי שאף מציע מעין סיפור אוריג'ין.

שאין בומדין, שעורך את טבילת האש הראשונה שלו בקולנוע, הוא פרח שלא מפסיק להגיר צוף. באחד הרגעים המשעשעים בסרט, קרוב משפחה של התסריטאי מביט בתדהמה בכמות הבחורות שנמשכות אליו במועדון. "מה עשית להן?" הוא שואל אותו. "מרחת דבש על הפנים?". ובהחלט אפשר להבין על מה הוא מדבר. אף כי לפרקים הוא נדחק מהמסך על־ידי גברים דומיננטיים ממנו, ועל פניו נדמה שתפקידו מסתכם ב־70% חיוכים, 30% זלילת פסטה ו־100% התבוננות בסביבותיו, קשה להכחיש את נוכחותו הקורנת והחמה של בומדין על המסך. כריזמה שמקסימה את הפריימים הוויברנטים של קשיש מבלי להתאמץ. כמובן שלא מזיק כי הוא מודרך על־ידי אחד מבמאי השחקנים הטובים ביותר שפועלים כיום בקולנוע. במאי שהיה מוציא הופעה טבעית גם מהתחת של אניטה פללי. אבל זה גם אותו אקס פקטור חמקמק שהופך את השחקן הצרפתי למי שמצליח להחזיק סצנה גם כשהוא סוכר את פיו ולא עושה יותר מדי.

תאמינו או לא, אבל 175 הדקות של "מכתוב אהובתי" מהוות רק את חלקו הראשון של הסרט, ובימים אלו מסתמן כי העבודה על חלקו השני בעיצומה. סינמטק תל אביב יערוך שתי הקרנות לסרטו של קשיש: הראשונה תיערך הערב, ה־9 בנובמבר; הנוספת תיערך ב־14 לחודש. מומלץ להצטייד במשקפי שמש וצלחת קוסקוס, ואם מישהו זורק לכם ש"הסרט שווה לתחת" – זה כנראה בקטע טוב.

~

2. אף לא יום אחד: אן גארֶטה, חברת החוג הספרותי אוליפו, כותבת זיכרון אהבה אחד ביום 

מיהי האישה המגניבה בסרטון עם השיידס והאטיטיוד של כוכבת רוק בבוקר שאחרי הופעה? זוהי אן גארטה. סופרת צרפתייה וחברה בחוג המתמטיקאים והסופרים האקספרימנטלי "אוליפו", מאז שנת 2000. חוג שכלל בין חבריו את ז'ורז' פרק, מרסל דושאן, הארי מאתיוס, איטלו קאלווינו ואחרים, שערכו ניסויים ספרותיים על בסיס אלגוריתמים או אילוצים לשוניים שנכפו מראש (כמו כתיבת רומן שלם בצרפתית ללא שימוש באות הנפוצה ביותר בשפה). לפני שלוש שנים פורסם באנגלית ספר הביכורים של גארטה משנת 1986, "ספינקס". רומן המגולל סיפור אהבה בין שתי דמויות מבלי לחשוף את המגדר של מי מהן.

גארטה נחשבת לחברת אוליפו היחידה, אחרי ז'ורז' פרק, שזכתה בפרס מדיסיס היוקרתי, הניתן לסופר הכותב צרפתית "שפרסומו עדיין אינו תואם את כשרונו". הספר שהקנה לה את הפרס, "Not One Day", יצא אשתקד בתרגום לאנגלית ונכלל השנה ברשימת המתמודדים המצומצמת לפרס למבדה, בקטגוריית סיפורת לסבית. זוהי יצירה המורכבת מאסופה של זיכרונות שנוסחו תחת תנאים מחמירים: כל פרק נכתב במהלך יום אחד ומתאר מאהבת מן העבר או אהבה כלשהי. אתר Lithub מספק הצצה לכמה קטעים מן הספר, בעוד הסרטון המצורף מספק הצצה לאישה שמאחורי המילים.

~

3. עיניים קשובות: ג'ולי קולי שובה את הצוות של וימאו עם סרט קצר על התבגרות בחופשת קיץ 

המאמר המדובר של לורה מאלווי היווה אמנם מצע ראשוני שהוביל לתיאוריות מורכבות יותר באשר לייצוג והזדהות בקולנוע, אך אם כבר דיברנו על מציצנות ונשיות מבעד למבט גברי, מעניין לבחון את האלמנטים הללו ואחרים מבעד לפריזמה שמציעה הבמאית הצרפתייה ג'ולי קולי, בדרמה "Listening Eyes".

במרכז סרטה הקצר, נערה המבלה את חופשת הקיץ בביתו של אביה בכפר, פוגשת בזוג אוהבים שמפר את שגרת יומה. קולי משרטטת את קו התפר שבין ילדוּת לבגרות, את האיום שנלווה להתעוררות וסקרנות נשית, ואת תחושת הסכנה המסעירה שכרוכה בהן. הסרט זכה בפרס בחירת הצוות של וימאו במסגרת "שורט פילם קורנר", שנערך בפסטיבל קאן.

~

4. Monopolis: אלבום הפופ החדש של צמד האלקטרו הצרפתי The Pirouettes

שנתיים בדיוק לאחר צאת אלבומם הארוך הראשון "Carrément Carrément", ויקי שֶרי וליאו בֶּר־קריק משחררים אלבום חדש העונה לשם "Monopolis". ראשיתו של הזוג הצרפתי המאוהב נעוץ אי שם בימי התיכון, עת פגשו זו את זה, והמשכו בשיתוף פעולה מוסיקלי שהניב עד כה שלל קליפים אופנתיים לרצועות אלקטרו־סינת'־פופ מוקפדות, תחת שם הבמה The Pirouettes.

המוסיקה של ויקי וליאו היא מה שניתן לכנות "פופ בטעם טוב". לא תתפסו אותם מתפרעים עם ביטים קשים לעיכול, מסכי רעש, אפקטים נוראיים, קולות מפוצצים, גליצ'ים הזויים או קרדיגן מהעונה שעברה. הם מתוקים, קוליים ואלגנטיים והסיכוי שתראו אותם מבצעים צעד מביך על הרחבה שואף לאפס. הבעיה היא שלעיתים הפאסון הזה מייצר שירים מתונים מדי, שבא לפרוע להם את הפוני. אבל שלא תבינו לא נכון – הסל המוזיקלי של הפירואטס גדוש בלא מעט מיני תרגימה, החל מרצועות מרקידות ("מטרו אחרון", "המדרגות"), שנסון בטעם של פעם ("2016"), בלדת־סינת' קרירה ומרעננת ("רוח קיץ") ואחרים.

הסינגלים ששוחררו לקראת צאת "Monopolis" נשמעו לי די פושרים בהאזנה ראשונה – בדומה לקליפ המצורף מתוך האי.פי "חשיבותם של אחרים", אני תמיד בעד שיחדירו עוד דרייב אנרגטי למוסיקה שלהם  – אבל מסתבר שהם עובדים יפה במסגרת האלבום המלא, בין אם זה הטראק המקפיץ "Ce paradis" ובין אם זה הסינגל הגרובי הממכר "Medina" שמקבל גם חלק שני, אלקטרוני ואווירתי, שאני לגמרי מאוהב בו. Give Them a Listening.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוסיקה, ספרות גאה, ספרות היא רכילות, סרטים קצרים, פסטיבלי קולנוע, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s