חינוך פריזאי: הדרמה היפה והמרגשת של ז'אן־פול סיווראק תדבר אל ליבו של כל סטודנט לקולנוע [פסטיבל ירושלים 2018]

זוג צרפתי צעיר ויפה כרוך יחדיו במיטה. פריים רומנטי־מלנכולי בשחור־לבן לוכד אותם ברגע של חוסר ודאות, כאשר כל אחד מהם תוהה בנפרד על העתיד לבוא. הוא, חולם על חייו כסטודנט בבית־ספר לקולנוע בפריז. היא, חרדה לגורל הזוגיות שלהם אחרי עזיבתו הצפויה לעיר האורות. הם מדברים על השמש.

כפי שאמרו חכמינו, "אין שני לרושם ראשוני" וכבר מהשניות הראשונות של "חינוך פריזאי" ידעתי שאני עומד ליפול בקסמו. אף־על־פי שנדמה כאילו צץ משומקום, למעשה זהו סרטו הארוך התשיעי של הבמאי־תסריטאי הצרפתי ז'אן־פול סיווראק. הוא הוקרן בבכורה במסגרת "פנורמה" בפסטיבל ברלין, ובירושלים הוא מתמודד על פרס קרן גבריאל שרובר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

צרפת היא כידוע מקום הולדתו של הקולנוע, ועבור סינפילים מדופלמים אין פנטזיה נחשקת יותר מללמוד אודותיו בפריז. העיר הרומנטית והצעירה־לנצח שהפכה לחלק בלתי נפרד מסרטי הגל החדש בשנות ה־60 (שרוחו מנשבת על השוטים המעודנים של "חינוך פריזאי") והוטבעה בזיכרון הקולקטיבי כרקע לזוגות אוהבים, למחאות נעורים, לתרבות ואמנות, לאופנה עילית, לוויכוחים פילוסופיים, לעלילות של פטריק מודיאנו ולהפוגות קפה ומאפה.

אטיין (אנדרניק מאנה, בתפקיד מרכזי ראשון בקולנוע), ממלא כל פיקסל פנוי בשיערו הארוך ובפניו הממיסות. כבר זמן רב שלא ראיתי דמות ראשית שהמצלמה כה מאוהבת בה. הוא מעשן, הוא שותה, הוא מזיין, הוא חושב, הוא צועד, הוא מאזין למוסיקה, הוא מחייך בביישנות, הוא מתבונן בדברים. בין לבין יש גם עלילה וזו מתארת את תהליך התאקלמותו של אטיין בבית הספר הפריזאי.

כל מי שכף רגלו דרכה במוסד ללימודי אמנויות, יזהה מיד את הטיפוסים הקלאסיים בכיתה של אטיין: זאת שמפרגנת לכל יצירה שהיא רואה; הידען הנודניק שכולם מגלגלים עיניים כשהוא מדבר; האחד שפולט הערות סתמיות; הבמאית המבטיחה שעוד תעשה חיל; האידיאליסט הסוער שמנגח את הבינוניות העכשווית ואחרים. טרי זוויגוף עשה זאת בצורה ארסית יותר בסאטירה המצחיקה "בית ספר לאמנות", אבל גם "חינוך פריזאי" מוצא את הרגעים שלו להסתלבט קצת על הדמויות, על אף חזותו הרצינית לכאורה.

כמי שפסע במסדרונות האקדמיה כסטודנט לקולנוע, מצאתי את עצמי משתקף בלא מעט רגעים בסרט. אומנם פספסתי את החלק שבו אתה שוכב עם שותפה שלך לדירה לצלילי באך, אבל בהחלט טעמתי חלקים אחרים. ההכרה כי אינך פתית שלג ייחודי שיגאל את עולם הקולנוע עם כניסתך בשערי האוניברסיטה, אלא טיפה בים של סטודנטים (מוכשרים יותר או פחות) המתמודדים עם אותם אתגרים ומאבקים יצירתיים; הניסיון העיקש לשייף סרט קצר שסובל מיותר מדי בעיות; הרגע שבו במאי מפרגן לך על עזרתך אך למעשה מאדיר את עצמו וכד'.

הואיל וזה סרט צרפתי – ועוד על סטודנטים לקולנוע! – אי אפשר בלי ויכוחים לוהטים, התנצחויות במסיבות וציטוטים של נובאליס ופאזוליני. גם זה אגב לא נפקד ממדשאות בניין מכסיקו (אולי רק בלי הציטוטים). האם בכוחה של האמנות לחולל שינוי בעולם, בהשוואה לפעילויות מחאה וסיוע הומניטרי? האם ישנם במאים איטלקיים עכשוויים שמסוגלים להתחרות בתור הזהב של הקולנוע האיטלקי מהניאו־ריאליזם ועד הג'יאלו? מהי אמת קולנועית? ומהו תפקיד הקולנוע?

מערכת היחסים של אטיין עם חבריו, ז'אן־נואל (גונזאג ון-ברווסלה) ומתיאס (קורנטן פילה, הזכור לטובה מ"להיות בן 17"), היא הציר המרתק ביותר ב"חינוך פריזאי". הדינמיקה בין הגברים טעונה בהערצה, אהבה ותשוקה מודחקת שכמעט והופכת את הסרט על פיו. הם פוגעים זה בזה ואוהבים זה את זה ומבקרים זה את זה ומזינים זה את זה – בספרות ובקולנוע. הם יוצאים לטיולים רומנטיים בגן החיות וברחובות הליליים של פריז, ומחפשים האחד את השני ללא הפסקה. רגישות קווירית מפתיעה ומושכת, שמחלחלת בסרט על גיבור שקשה לחשוד בתשוקתו למין הנשי.

הנטייה להשוות את "חינוך פריזאי" ליצירה כמו "החולמים", מובנת אך גם עושה לו עוול. נכון, שני הסרטים עוסקים בצעירים חדורי תשוקה המתגוררים בפריז, אשר הקולנוע עומד בלב הווייתם וכורך בעבותות של צלולואיד את הקשר ביניהם. אך בעוד סרטו של ברטולוצ'י הוא פרי עסיסי, צבעוני ומגרה; "חינוך פריזאי" עטוי גלימה שחורה־לבנה, אלגנטית, מתבדרת קלות ברוח הקרירה. גלימה שעוטפת גם רגעים חמימים בדירות פריזאיות. הם משדרים על תדר שונה. הצילום של פייר־הובר מרטן – אשר שימש כעוזר צלם בשני סרטיו האחרונים של ארנו דפלשן – לוכד פריז סגרירית, כמעט ריקה, ואת חייו של הגיבור ואת חיפושיו מבעד לדוק של רומנטיקה מלנכולית. חיפושים אחר יצירה, אחר נשים ואחר מתיאס.

אף כי ממבט ראשון הוא עשוי להיראות סתמי, אטיין הוא דמות מרובדת ומתעתעת למדי. הוא תמים אך מודע לכוח הפיתוי שלו; כנה ומתחשב אך בוגדני וחסר רגישות; רואה בעצמו אמן חסר פשרות אך מתקשה להוציא תחת ידיו יצירה ראויה; הגון ואידיאליסט אך יודע לנצל את השפעתו על אחרים. הדמויות שמקיפות אותו הן לכאורה מעניינות וצבעוניות ממנו, אך הניגודים שמתגלים באופיו השלו, הופכים אותו לאניגמה. התקריבים האין סופיים על פניו ופעולותיו, מבקשים לאפשר לצופים לקלף את מה שמסתתר מאחורי חזותו המופנמת והסטואית.

אך "האם אדם מסוגל לדעת מה זולתו חושב בלבו־פנימה?" הוא שואל במהלך הסרט. "האם אדם מסוגל להכיר אדם אחר פרט לעצמו? האם אדם מסוגל להכיר את עצמו?". אלו שאלות יסוד ב"חינוך פריזאי". אטיין מנסה לפענח מה מסתתר בחדרי־ליבו־פנימה ובליבם של אחרים. דמויות באות, הולכות ונעלמות, כל אחת מהן עם תפישת עולם, מניעים ותשוקות שהוא לא תמיד מיטיב לקרוא. טמון בכך יסוד של החמצה המעניק לסרט אופי מעט טראגי. בני אדם הם מסתורין. לעיתים אטיין גם אינו מצליח לקרוא את עצמו. ובעולם חסר היגיון, היחידה שמסוגלת להעניק פשר, הכוונה ואמת זו האמנות – הספרות והקולנוע.

"חינוך פריזאי", הסרט הכי פיליפ גארלי בפסטיבל שלא בוים על־ידי פיליפ גארל, היא יצירה שמצאתי את עצמי מאוהב בה. מרוגש ממנה מבלי להבין תמיד מדוע. היא גם יודעת איך לגמור ועושה זאת כעבור 137 דקות במבט מפוקח, עם קשת של רגשות מדכדכים והרהורים על העבר והעתיד. אם סיימתם את דרככם בחוג לקולנוע, ייתכן שתדעו בדיוק במה דברים אמורים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s