סיפורי טוקיו: זמן לסושי ~ גאקוריו אישי חוזר לתת בראש עם 'פאנק סמוראי סלאש דאון' ~ נובלה דיסטופית מאת יוקו טאוודה ~ הבית של משפחת טזוקה

~

1. זמן לסושי: ריקודים ומחולות ברחובות טוקיו בסרטון האנימציה המחורפן של דיויד לבנדובסקי

בשנת 2011, האמן דיויד לבנדובסקי העלה לערוץ חדש ביוטיוב סרטון באורך 48 שניות. "הולך לחנות". הסרטון הציג מדרכה לאור יום עליה צועדת בקופצנות אלסטית מגוחכת דמות עירומה, המנופפת בזרועותיה אנה ואנה. הסרטון צבר עד כה קרוב ל-30 מיליון צפיות. בשנת 2013, דיויד לבנדובסקי העלה סרטון נוסף, הפעם באורך 101 שניות. "מאחר לפגישה". הסרטון הציג את אותה דמות עירומה, מדלגת מן הסופרמרקט אל הרחוב, נוהגת במכונית ולבסוף מרחפת אל הרקיע כשהיא אוחזת בבלונים. הסרטון צבר עד כה קרוב ל-40 מיליון צפיות.

ההצלחה הובילה את לבנדובסקי לשחרר מרצ'נדייז על-פי הדמויות המעורטלות שיצר, וכן ספר במהדורה מוגבלת בשם "יוטיוב אינבוקס" המכיל את כל ההודעות הפרטיות שהצטברו בתיבת האינבוקס שלו לאורך 7 שנים, בעקבות הסרטונים הפופולאריים. פרט לכל אלו, לבנדובסקי, המתגורר בלוס אנג'לס, יצר וידיאו קליפים (לרבות אחד בכיכובו של אלייז'ה ווד) וסרטים קצרים נוספים, וכן לקח חלק ביצירת האנימציה לסרטי המד"ב "טרון: המורשת" ו"אבדון". לפני פחות משנה, הוא העלה לרשת סרטון נוסף מסדרת דמויות הגומי המרקדות. "זמן לסושי". מוקד ההתרחשות: טוקיו. אפשר רק לדמיין מה הן יעשו כשיגיעו לירושלים!

~

2. סמוראים, תהלוכות וקופיפים לוחמים: גאקוריו אישי מעבד את "פאנק סמוראי סלאש דאון"

40 שנה בדיוק חלפו מאז הפיצ'ר הראשון שכתב וביים סוגו אישי, "פאניקה בבית הספר". אישי (ששינה את שמו לגאקוּריוּ, בתחילת שנות האלפיים) הביא אל הקולנוע היפני של שנות ה-80 אנרגיית נעורים מתפרצת שמתגה אותו כקולנוען פאנק בועט, בשל סגנונו הוויזואלי הקינטי ועיסוקו בצעירים וביציאתם כנגד הלחצים והציפיות של החברה. ניתן היה למצוא בסרטיו ביטויים למרד, חופש ותיעוש ודמויות מן השוליים החברתיים (כמו כנופיות אופנוענים).

בתחילת הניינטיז, הוא שינה פאזה לעבר קולנוע פסיכדלי ומהורהר – שהרחיק אל מחוזות מופשטים וקוסמיים עם שלל דימויים מן הטבע ואווירת אמביינט חללית – אשר הוליד את אחד הסרטים הקריפטיים והיפים ביותר של שנות התשעים, "אוגוסט במים". לאורך השנים, אישי דילג בין שני הסגנונות, נעלם וצץ מחדש, יצר מוסיקה, ביים פרויקטים קטנים וגדולים וכעת, שנתיים בלבד אחרי שביים את "דבש מריר", הוא חוזר עם יצירה מופרעת חדשה – עיבוד לרומן התקופתי של קוֹ מאצ'ידה, "פאנק סמוראי סלאש דאון".

לא פחות מעניין יהיה לראות את הפרשנות שלו לתסריט של קנקוּרוֹ קוּדוֹ – במאי ותסריטאי שכתב בין השאר לטקאשי מייקה ("שיר החפרפרת"), איסאו יוקיסאדה ("גו") ולי סאנג-איל ("69"), ואחראי לכמה סרטים שנדמה כי באו לעולם בעזרת חומרים ממסטלים במיוחד. סרטו של אישי עוסק ברונין (סמוראי ללא אדון) המבלף את דרכו אל מחוז פיאודלי בהזהירו מפני קבוצה דתית שוחרת רע. כששקריו רוחצים באור השמש, הוא נאלץ למצוא דרך להציל את עורו.

~

3. השליח / הילדים האחרונים בטוקיו: פרק ראשון מתוך נובלה דיסטופית מאת יוקו טאוודה

למעט ספרה המצליח של שיבטה טויו – שהחלה לכתוב שירה בגיל 92 – "הבוקר בא תמיד" (הוצאת לוקוס), לא זכורה לי יצירה בולטת נוספת שתורגמה השנה לעברית מארץ השמש העולה. מטורף, לא? "סצנות מטוקיו" מאת אוסמו דזאי, אמור לצאת בנגלה השלישית של 'סדרת פטיט' בהוצאת תשע נשמות; באתר הוצאת אסיה הוכרז על פרסומם העתידי של "החתן המאומץ היה כלב" מאת יוקו טאוודה ו"גופה שקטה, אשכבה מגונה" מאת יוקו אוגאווה; ויש להניח כי המורקמי החדש, שיתפרסם באנגלית בתחילת אוקטובר, יגיע אלינו לקראת סוף השנה/תחילת 2019.

בינתיים, חובבי הספרות היפנית יוכלו להיתלות בנובלה דיסטופית מסקרנת של אותה יוקו טאוודה, שיצאה החודש בתרגום לאנגלית בהוצאת פורטובלו. The Last Children of Tokyo (שיצאה באפריל תחת השם The Emissary בהוצ' נורטון אנד קומפני), מתארת מציאות בה מבוגרים בטוקיו חיים למעלה מגיל מאה, בעוד הילדים מגלים סממנים מדאיגים של זקנה – גוף שברירי ושיער שיבה. העלילה מתרחשת בעולם המתמודד עם השלכותיהם של אסונות טבע וזיהום אוויר, בו מוצרי מזון בסיסיים הופכים קשים להשגה.

טאוודה, זוכת פרס אקוטגווה היוקרתי, נולדה בטוקיו בשנת 1960, ובשנות העשרים לחייה עברה להתגורר בגרמניה. בין פרסומיה ניתן למנות את הרומן "זיכרונותיו של דוב קוטב" ואת קובץ הסיפורים "היכן שאירופה מתחילה". פרק ראשון מתוך הנובלה החלומית שלה התפרסם לאחרונה באתר Literary Hub. בהמשך תוכלו להאזין לפרק נוסף ולשזוף אישונים בכריכה היפהפייה של המהדורה הבריטית.

~

4. הבית של משפחת טזוקה

"בית אינו קשור רק לסגנון. סגנון החיים משתנה. זה מקום לגדל בו ילדים. זה קן, לא עיצוב". חלוקה של מרחב או חלל נושאת מן הסתם משמעויות רבות. פרקטיות, פילוסופיות. טקהארו ויואי טזוקה, הם בעל ואישה מטוקיו העוסקים יחדיו במקצוע האדריכלות. הם גם זוג הורים לשני ילדים מתבגרים. לפני 14 שנים, כשניגשו למלאכת הקמת ביתם המשותף, עשו זאת השניים מתוך מחשבה עמוקה על הקשר שבין מרחב, תקשורת ומשפחה, בשאיפה להפוך את החלל העתידי למחולל זיכרונות חיוביים. הסרטון היפה שביים יוטאקה אובארה מציג את הבית של משפחת טזוקה ואת הרעיונות היפים לא פחות שעומדים מאחוריו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנימציה, ארכיטקטורה ועיצוב, בקרוב!, יפן, מדע-בדיוני ופנטזיה, ספרות היא רכילות, ספרים שצריך לתרגם, סרטים קצרים, קולנוע אמריקאי, קולנוע יפני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s