באהבה, סיימון .vs להמציא מחדש את מרווין: האם כבר אי אפשר לראות סרט על צעיר לבן פריווילגי מבלי לחשוב שאולי הוא לא סובל מספיק בכדי לסחוט ממני אמפתיה?

בסוף השבוע ננעלה המהדורה ה־13 של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בסינמטק תל אביב. זוהי השנה הראשונה בה הופקד ניהול TLVFest בידי גיל סימה, לאחר פרישתו המתוקשרת של יאיר הוכנר מן התפקיד. הוכנר, שייסד את הפסטיבל ונואש מן המאבק הסיזיפי לקבלת תקציבים, לא נטש את הגזרה לחלוטין ועבר לכהן כמנהל האמנותי.

הפסטיבל כלל השנה לא מעט בחירות יפות, שלוקטו בין השאר מפסטיבלי הקולנוע שהתקיימו בקאן, ברלין, ונציה ובוסאן. תחת קורת גג אחת, ניתן היה למצוא השנה את הזוכים בפרסי טדי ("טינטה ברוטה"), הדקל הקווירי ("120 פעימות בדקה") האריה הקווירי ("להמציא מחדש את מרווין") והאוסקר לסרט הזר ("אישה פנטסטית"); לצד יצירות מסקרנות מן העת האחרונה כמו "קצה הנהר" של איסאו יוקיסאדה; "מלילה: פרח הפרידה" של אנושה בוניאוואטנה ו"באהבה, סיימון" של גרג ברלנטי.

בפתיחת ההקרנה השנייה של "להמציא מחדש את מרווין", התוודה יאיר הוכנר כי סוף סוף הוא זוכה להגשים את חלומו להציג בפסטיבל סרט עם איזבל הופר. אני יכול להבין אותו. הסרט מהווה שיתוף פעולה נוסף של הופר עם הבמאית הצרפתייה אן פונטיין, מאז "הסיוט הגרוע ביותר שלי". בניגוד למה שסברתי בתחילה, "להמציא מחדש את מרווין" איננו עיבוד לרומן האוטוביוגרפי "הסוף של אדי" (או בתרגום ישיר: "לגמור עם אֶדִי בֶּלְגֶל") שכתב הסטאר הצעיר של הספרות הצרפתית, אדואר לואי. הקשר בין היצירות הוכחש על־ידי הסופר, על אף הדמיון המדהים ביניהן (אפילו בסצנת הפתיחה!).

"להמציא מחדש את מרווין" כורך למעשה שלושה סרטים בחבילה אחת: דרמה משפחתית, סיפור התבגרות הומואי ודיוקן האמן כאיש צעיר. הוא מתחקה אחר ילדותו והתבגרותו של מרווין ביז'ו – ילד סנדוויץ' הגדל בסביבה ענייה, אלימה והומופובית, במחוז ווז' שבצפון צרפת. בשל גינוניו ומראהו המעודנים הוא סובל מהשפלות והתעללויות בבית הספר, נאלץ להתמודד עם אב אלכוהוליסט מובטל ואח גדול בעל פתיל קצר, בעודו חש כנטע זר במשפחתו. בהמשך הוא מתוודע לנטייתו המינית, נחשף לעולם התיאטרון ומתחיל לפלס את דרכו ממעמד הפועלים קשה היום אל המילייה התרבותי של פריז, שכולל בין השאר את איזבל הופר (בתפקיד איזבל הופר).

הסרט קופץ לסירוגין מפרקים בילדותו הקשה של מרווין אל ההווה הפריזאי שלו כשחקן־יוצר, תוך שהוא בורא מחדש סצנות מעברו לכדי יצירה אמנותית. עריכה מן הסוג הזה מסתכנת בקטיעת התנופה הרגשית שמתפתחת בכל תקופת זמן, אך הסרט מצליח להתגבר על כך הודות להופעות החזקות והמרגשות של שני השחקנים המגלמים את הדמות הראשית: ז'ול פורייה כמרווין הילד, ופינגאן אולדפילד בגרסתו הבוגרת יותר (גם אם להופעה שלו לוקח קצת זמן להתחמם).

הפינג פונג בין התקופות מבטא את ההתכתבות הבלתי פוסקת של מרווין עם העבר שלו, בניסיון להוליד יצירה ממוארית־בדיונית, בד בבד עם יצירת זהות חדשה. בכך חוגג הסרט את הכוח הגואל של האמנות. אלא שהמאבק על זהות חדשה טומן בחובו קונפליקט. בשל המעמד והסביבה הנחשלת שבה גדל, מרווין התקשה לצבור הון תרבותי. כשהוא מגיע לפריז, הוא מתחיל לחקות את המנטורים שנקרים בדרכו על מנת להתקבל לחברה הבורגנית ולהרגיש סוף סוף שייך. המחזה שהוא כותב, עוסק אף הוא במוות וברצון להיוולד מחדש. אלא שהתהליך עלול לטשטש את מה שמייחד אותו כאמן. לפגוע באותנטיות ובקולו האישי.

המשחק בין הממד "המציאותי" ל"אמנותי" מתנהל גם בעצם הופעתה של האייקון הצרפתי. כשהטלפון מצלצל בחדרו של מרווין ומן הצד השני נשמע "היי, זו איזבל הופר!", קשה שלא להבליע חיוך; או סתם ליהנות מלראות אותה רוקדת במסיבה. כמו כן, על אף טיפול חפוז משהו ביחסיו של מרווין עם משפחתו לקראת הסוף, מעניין לראות את התפתחות הקשר שלו עם אביו ואת הגילוף האיטי של אישיותו על המסך.

מלבד "להמציא מחדש את מרווין", ניתן היה למצוא בפסטיבל סרט נוסף אודות נער מתבגר השומר את זהותו המינית בסוד, ומוצא עניין בתיאטרון. למרות שמדובר בדמיון שטחי בלבד, "באהבה, סיימון" הכניס אותי לסוג של קונפליקט. גאד דאם יו אינטרנט! בנאדם כבר לא יכול לראות סרט על נער אמריקאי בארון מבלי שהמוח יאותת לו "צרות של עשירים לבנים".

סיימון (ניק רובינסון) הוא בן לאימא פסיכולוגית (ג'ניפר גארנר) ואבא־כל־אמריקאי (ג'וש דוהאמל) בעל עבר כשחקן פוטבול, ואח לאחות קטנה חובבת אפייה. הוא מתגורר בחדר מאובזר משלו, בדירה מטופחת בת שתי קומות. מדי בוקר הוא מסיע את חבריו הטובים לבית הספר – כולל האנה בייקר (נטולת נטיות אובדניות הפעם) – לא לפני שהם קופצים לקנות לאטה ומפקידים את הניידים שלהם בידיו של מנהל שנשלף מפרק של לוני טונס. הוסיפו לכך את העובדה כי הוא בורך בגנים משובחים, חיוך צחור וכישורים חברתיים סבירים בהחלט, ותגיעו למסקנה שהילד הזה חי את החיים. עם חשבון ויין וערוץ ביוטיוב, הבנאדם עוד היה כוכב אינטרנט. אלא שלסיימון יש סוד. הוא הומו. והארון שלו נעול חזק יותר מזה של דרקולה בשעות הבוקר. כשסודו נחשף לתלמיד תיאטרון חלקלק, הוא נסחט לפעולת שידוך בלתי אפשרית.

הסוד של סיימון מבודד אותו. הווייבים הסטרייטים שאבא שלו משדר, לצד היחס המעליב לו זוכה ההומו המוחצן של השכבה, מונעים ממנו לצאת בהצהרה שרבים ממשתתפי מצעד הגאווה מכירים היטב. אבל אחרי הצפייה ב"מרווין", וואלאק התחשק לי לצעוק לו "תגיד תודה שלא נולדת למשפחה ענייה בכפר צרפתי נבער, אלים והומופובי" או "תגיד תודה שאתה לא ילד הומו שחור לאימא מכורה לקראק". בחיי, כבר אי אפשר לראות סרט על צעירים לבנים פריווילגיים מבלי לחשוב שאולי הם לא סובלים מספיק בכדי לסחוט ממני אמפתיה. ג'ניפר גארנר היא לא פחות מאם־כל־האימהות־המכילות, בעוד איש לא באמת חושש שאבא של סיימון יתנכר אליו, לאור היחסים החמים ביניהם. מעגל החברים שלו, צעירים ליברלים אמידים, אף פעם לא מגלה סממנים הומופוביים; מסדרונות התיכון הממורקים רחוקים מאלו של מישל פייפר ב"סיכון מחושב"; והוא חי בשנת 2018, בה להט"בים אמריקאים רשאים להינשא ולזכות ב"רוקדים עם כוכבים". אז ממה בעצם הוא כל־כך חושש?

הואיל ומדובר בסרט ההוליוודי הראשון שמציב במרכזו דמות של נער הומו בארון, לא מפתיע שהוא מסמן וי בוהק בכל הרובריקות המתבקשות: מונולוג נסער כנגד אאוטינג, השיחה המרגשת עם ההורה המכיל, הליצנים ההומופובים שבאים על עונשם וכד'. בכך, הוליווד ביתקה סוף סוף את קרום סרטי היציאה מהארון שלה, וכעת היא יכולה להפליג אל מחוזות נוספים בארץ הפלאות הלהט"בית.

כל זה הוא צד אחד של המטבע הקרוי "באהבה, סיימון". עיבוד לספר הנוער המצליח שכתבה בקי אלברטלי "סיימון מוצא את דרכו" (במקור: Simon vs. the Homo Sapiens Agenda). אך יש גם צד שני. על פניו, צופים נהנים להתלונן על סרטים שעוסקים ב"צרות של עשירים לבנים" אבל באותה מידה נהנים לצפות בהם. המחשבה שמעתה והלאה כל הסרטים כולם צריכים להתמקד בדמויות מיעוטים עניות ולמודות סבל, המתמודדות עם חוליים חברתיים, קשיים משפחתיים, רחובות אפלים, סקסיזם, אפליה, קסנופוביה והומופוביה, לא ריאלית וגם לא מפתה במיוחד, אם להסתמך על העניין שיצר הסרט בו עסקינן.

טריגר אלרט: זה עדיין בסדר לעשות סרטים על אנשים לבנים סובלים. חלקם אפילו הולכים לקולנוע או צופים בנטפליקס, בין זאנקס אחד למשנהו. "אנשים לבנים", הדוקו של MTV בו נערה אמריקנית לבנה מתלוננת כי לא קיבלו אותה לקולג' בשל צבע עורה, הוא אמנם הקצה המגוחך של הספקטרום; אבל סיפור כמו של אליוט רודג'ר לדוגמא – בחור בן 22 מקליפורניה שדרס למוות 7 בני אדם בשנת 2014 – מוכיח כי גם בני תפנוקים לוקים בבעיות חמורות שבכוחן להצית דיון בקרב קהל שפוי יותר ומסטאטוס שונה לחלוטין.

סיימון הוא לא קורבן כמו מרווין. אך הרקע הסוציו-אקונומי שלו כבן למשפחת צווארון לבן והיותו מוקף חברים, לא בהכרח מחפים על תחושת הבידוד ששורה עליו. הסוגיות איתן הוא מתמודד הן אמיתיות ואני מאמין שלא מעט הומואים יזהו את האימה ברעיון של לצאת מן הארון בתיכון; או לספר להורים ולחברים, גם אם נדמה שהם פתוחים ומכילים.

מעבר לכך, מדובר בסרט נעורים הוליוודי על הסקאלה הקומית/רומנטית, ובהתחשב בגיבור הראשי שלו זה בכלל לא מובן מאליו. הוא לא מבקש לשרטט איזו דרמה ריאליסטית מחוספסת, אלא עונה על צרכים אחרים. לכולנו ברור שהוא לא יסתיים בשברון לב או בצלילה מהגג וזו בדיוק הסיבה שבחרתי לצפות בו. במובן הזה, הוא אולי סטרילי מדי. המבוגרים בו מאוד קרטוניש ומרבית בני הנוער מצוחצחים ומהוגנים כילדי בר מצווה. כל זה אגב, לא אומר שברלנטי לא יצר סרט מהוקצע ומהנה. דווקא הילד הרע בסיפור ניחן באופן מפתיע ב"Redeeming Qualities"; ניק רובינסון מפגין הופעה חיננית בתפקיד הראשי וראוי לציין גם את המורה לדרמה (נטשה רות'וול) שאחראית לכמה מהרגעים המשעשעים בסרט.

ספויילר אלרט: אחד המקומות ש"באהבה, סיימון" בכל זאת נקלע לפלונטר, הוא באפקט שנוצר מן האאוטינג. במקרים מסוימים, במיוחד בסביבת הג'ונגל הבית ספרי, הוצאה כפויה מהארון עלולה להמיט אסון על צעירים רגישים שאינם בשלים לכך. במקרה של סיימון, על אף הזעם שפורץ מתוכו בשל החשיפה המאולצת בפני משפחתו וחבריו, האאוטינג עשה לו רק טוב. הוא שחרר אותו מן הסוד המעיק, אפשר לו ליישר את ההדורים עם חבריו ואפילו למצוא אהבה. החיים מחוץ לארון הם דבש. גם בתיכון, מסתבר. זה מסר בעייתי אך הוא גם מה שהופך את הסרט למורכב יותר. לא כל אאוטינג נגמר בתלייה בחדר ואם תדע לשחק עם הקלפים שקיבלת, בתנאים מסוימים, אולי בסוף תנצח.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי, פסטיבלי קולנוע, קולנוע אמריקאי, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s