קליימקס: בסרט החדש של גספר נואה יש המון… סנגריה ~ הרומן הפריזאי של ז'אן־פיליפ בלונדל ~ היום הלבן של פליקס דה ג'יברי ~ מדמואזל ניינטין

~

1. קליימקס: החירמוניישן החדש של גספר נואה

ניאון. אורגיות. אלימות. שירותי מועדונים. ניאון. אלכוהול. זיונים. כותרות. פלאשבקים. POV. מוסיקה אלקטרונית. ניאון. סמים. טירוף. צרפתים. אפלה. סליז. ניאון. פאניקה. פסיכדליה. והמון… סנגריה. כן, זה העולם של גספר נואה. הבמאי המשופם שהביא לנו את ההזיה הטריפית "אל תוך הריק" ואת המנאז' התלת־ממדי ב"אהבה". ב־19 בספטמבר הוא יבקש לחרמן מחדש את המסכים בצרפת עם סרט האימה המוסיקלי "קליימקס", שערך את בכורתו השנה בפסטיבל קאן. נראה משוגע. כבר הזכרתי שיש מלא ניאון?

~

2. "רכבת הבוקר לפריז" מאת ז'אן־פיליפ בלונדל, בוחן מחדש מסלולי חיים ואת הצמתים הקריטיים שהסיטו אותם

מפגש אקראי עם אדם אשר פגע בנו רגשית בשנות ההתבגרות המעצבות של חיינו, הוא עסק מטלטל. ברגע אחד הכל נושר ואתה חוזר לגרסה מוקדמת של עצמך כבמכונת זמן. פתאום מסתבר כי מבעד לשכבות ההגנה שבנית לאורך השנים, יש עדיין ליבה של רגשות, משקעים, תכונות וזיכרונות שלא ניתן באמת למחות. הזמן מתעתע. נמתח ומתכווץ, אשלייתי וממשי. אף על פי שאתה צועד קדימה, לעיתים נדמה כי מעולם לא זזת לשום מקום.

חזרתי להרהר במפגש שכזה, אשר נקרה בדרכי לא מזמן, בעקבות קריאה ברומן הצרפתי הקצר "רכבת הבוקר לפריז" מאת ז'אן־פיליפ בלונדל. רומן שמציף את התובנות הללו וממחיש את אלסטיות הזמן כשהוא פורש חיים שלמים של גבר ואישה במהלך נסיעת רכבת בת 85 דקות. בעוד הרכבת שועטת ליעדה, הרומן נע אחורה וקדימה בזמן ובוחן מחדש את מסלולי חייהם של ססיל דופו ופיליפ לדוק – ואת הצמתים הקריטיים שהסיטו אותם – המתיישבים במקרה זו למול זה, ונזכרים בנפרד בפרשיית אהבים קצרה שניהלו יחד לפני למעלה מעשרים שנה, אשר באה לסיומה בטונים צורמים.

זהו ספר קטן ויפה על השלכותיו של מפגש טעון עם אהבה ישנה, שמעלה הרהורים בדבר הדרכים שנלקחו (ולא נלקחו); על הזמן המקהה שנתלש לפתע כפלסטר מעל זיכרונות רחוקים וחושף פצע שמעולם לא הגליד; על שבילים מתפצלים; על כישלון ועלבון כמאורע מכונן לשינוי וצמיחה; על הורות והורים; על זקנה והתפקחות מאשליית הנעורים.

הוצאת כתר עשתה מעשה תשע נשמות ובחרה להוציא את הספר כחלק מסדרת רומנים עכשוויים קצרים, רובם מן הספרות הבינלאומית. הוא מצטרף לגל מבורך של רומנים צרפתיים מן העת האחרונה, הכולל גם את "די כבר עם השקרים שלך" לפיליפ בסון (אריה ניר) שאף הוא מעלה באוב אהבה ישנה מגיל הנעורים, הפעם בין שני בחורים; "שנה", ספר שני לז'אן אשנוז שראה אור בהוצאת לוקוס ו"טלוויזיה" מאת הסופר הבלגי ז׳אן־פיליפ טוסן. הבו לנו עוד מאלה, סיוופלה.

~

3. יום לבן (Journée blanche) / בימוי: פליקס דה ג'יברי / צרפת / 2017

אם פקחתם עין, יכולתם לפגוש לאחרונה בכמה סרטים שבוימו על־ידי שחקנים צעירים. קריסטן סטיוארט, פרה־עמדתה־כשופטת, בירכה אשתקד את פסטיבל קאן עם "בוא לשחות" (שלא ממש השתגעתי עליו); קונור ג'סאפ, כוכב סרט האינדי הגאה (והמומלץ) "מפלצת בארון", ערך פורטרט תיעודי על אפיצ'טפונג ויראסתקול הנערץ עליו; פול דנו התנפל על עיבוד באורך מלא לרומן “Wildlife” של ריצ'רד פורד; וכעת מגיע תורו של השחקן הצרפתי פליקס דה ג'יברי, שכיכב בסרטיהם הנפרדים של הפאוור קאפל הצרפתי מיה הנסן־לאב ("עדן") ואוליבייה אסיאס ("יש משהו באוויר").

"יום לבן" מציג יום בחייהם של נער ונערה מתבגרים, הנפגשים בבית קיץ משפחתי רחב מידות בחיק הטבע. פלטת הצבעים הקולנועית שלו, לא יכלה להיות צרפתית יותר גם לו הוחלף המכחול (המטפורי) בבאגט. הכל כל־כך נינוח, פסטורלי ורומנטי אך יחד עם זאת, מלווה בצריבה קלה המסמלת את תום תקופת הילדות ומעבר אל פרק חדש. הסרט זיכה את טארה־ג'יי בנגלטר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל המוקדש לסרטים קצרים שנערך בפרבר הפריזאי פנטן.

~

4. ליברפול: מדמואזל ניינטין מגישה פופ צרפתי בארומה בריטית

אם יש צלילים שעור התוף שלי מסמפת במיוחד, אלו שירי פופ צרפתיים ברוח הסיקסטיז. פנקו אותי עם פראנס גל – שלמרבה הצער, הלכה לעולמה בתחילת השנה – פרנסואז ארדי, ז'אק דיטרון ודומיהם, ותראו ממני רק חיוכים (או לפחות תנודות ראש קלות לפי הקצב). כיוון שאנחנו בשנת 2018, צרפת כבר לא בדיוק אופה להיטים כמו "Laisse tomber les filles", על אף האהדה העכשווית לרטרו. ובכל זאת, מדי פעם ניתן למצוא משהו חדש להאזין לו עם הקרואסון של הבוקר.

ז'ולייט וואטו (Juliette Wathieu) נולדה בשנת 1991 בעיר לייז'. בראשית דרכה סיפקה קולות רקע ללהקת הגראז' הבלגית Phantom Featuring Lio, ולעיתים אף הופיעה עם אחיה הגיטריסט, מקסים. בשנת 2012 היא קפצה מדרגה ושחררה אלבום פופ ראשון הנושא את שמה הבימתי "מדמואזל ניינטין", אותו שאלה מפרויקט שיצרה האמנית הבלגית שרלוט בודרי. הניחוח הסיקסטיזי המובהק שנשא הסינגל "?Quelle importance" שבה את לבי למן התו הראשון, ולמשך שתי דקות וחצי האוזניים הוצפו מחדש בקסם הצרפתי המוכר והממכר. אף כי יתר האלבום לא הצליח לממש את ההבטחה הסגנונית שגולמה בסינגל המופלא הזה, ז'ולייט וואטו עדיין הסתמנה כמישהי שכדאי לשם עין על המהלכים הבאים שלה.

בתחילת מארס השנה, "מדמואזל ניינטין" יצאה לפרק נוסף בקריירה עם אלבום חדש שהופקד הפעם בידיו של המפיק והמוסיקאי הבריטי אלכס גבגן (The Boss Jockeys). לצורך המשימה, ארזה המאדאם את הפקלאות ונסעה לסשן הקלטות בעיר הנמל ליברפול – שהטביעה את חותמה גם בשם האלבום – המזוהה עם להקות אלמוניות כדוגמת הביטלס, אקו והבאנימן, פרנקי הולך להוליווד ואחרות.

אף כי הנוכחות הפופית הקלילה של ארץ הפטיסרי והבאגה עדיין נוכחת, התוצאה מרחיבה את הגבולות הצרפתיים אל אזורים בריטיים, לרבות שיר אחד באנגלית. מצד אחד, התאכזבתי מאוד לגלות שהאלבום לא מתחפר לעומק בסגנון שמשך אותי אליה מלכתחילה. מצד שני, יש כאן מקבץ רצועות פופ אביביות נעימות לאוזן, כולל כמה שיעמידו אתכן על הרגליים. הקול המתוק של ז'ולייט, המוסיקה הקצבית וההפקה המתוקתקת של גבגן, מייצרים בסופו של דבר תוצאה חמימה וחביבה למדי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, בקרוב!, מוסיקה, סרטים קצרים, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s