מלאך או שטן: דרמת פשע ביוגרפית מפסטיבל קאן בהפקת פדרו אלמודובר ~ ססר איירה שב למדפים עם שני ממתקים ספרותיים ~ חור תולעת בצהרי היום ~ האלבום החורפי של פבריציו פטרליני

~

1. המלאך: סיפורו של הרוצח הסדרתי קרלוס רובלדו פוץ'

בשנת 1971, היה קרלוס רובלדו פוץ' צעיר יפה תואר בן 19. פניו הילדותית הבהירות ורעמת התלתלים הזהובה שהסתלסלה לאוזניו, שיוו לנער מבואנוס איירס מראה תמים ומלאכי. ורובלדו פוץ' אכן היה מלאך. מלאך המוות. מלאך שבתוך שנתיים קצר את חייהם של 11 בני אדם – בירייה, חניקה, סקילה באבנים ושיסוף הגרון – הורשע ב-17 מעשי שוד, אונס, חטיפות ושאר מעשים אכזריים. בשנת 1973 הוא נכלא מאחורי סורג ובריח וכיום, לאחר שריצה יותר מ-45 שנים בכלא, רובלדו פוץ' נחשב לאסיר הוותיק ביותר בארגנטינה.

לאור מרכיביה הסנסציוניים של הפרשה, היה זה רק עניין של זמן עד שיגיע העיבוד למסך הגדול. "המלאך", שהוקרן השבוע בפסטיבל קאן במסגרת "מבט מסוים", בוים על-ידי לואיס אורטגה הארגנטינאי והופק בין השאר על-ידי האחים אוגוסטין ופדרו אלמודובר (איכשהו, באמת מתאים לאלמודובר להפיק דבר כזה). את הדמות המרכזית בסרט – שמתמודד גם על פרס הקוויר פאלם – מגלם לורנצו פרו, בתפקידו הקולנועי הראשון. נראה קטלני.

~

2. קאלט על המדף: תשע נשמות וכרמל מחזירות את סֶסַר אַיירָה לחנויות עם שני ספרים חדשים

כבר שנים ארוכות שאוריאל קון מחדיר למחזור הדם הספרותי בישראל יצירות מיוחדות, כיפיות וצבעוניות, רבות מהן מהגזרה הלטינו-אמריקנית הגועשת. סדרת "אלדורדו" של הוצאת כרמל, חשפה בפני את הכתיבה המכשפת והמבוכית של מריו לבררו ב"טרילוגיה לא רצונית" ואת האינטימיות שובת הלב של אלחנדרו סמברה ב"בונסאי" ו"חייהם הפרטיים של העצים"; הוצאת זיקית גרמה לי להחניק צחוקים מתגלגלים בסוראסקי עם "תודה" של פבלו קצ'אז'יאן, ולשקוע בהרפתקה מענגת עם "האדון שנפל לים" של הרברט קלייד לואיס; הקצרים של גמבואה ומלדונדו, שפתחו את הוצאת תשע נשמות בספרון "מייד אין אמריקה לטינה", ליוו אותי בטיסה הביתה עם כתיבה בעלת ברק ודופק; בעוד ססר איירה הארגנטינאי גרם לי לייחל לשובו במשך שנים, לאחר שספרו הקצר "כך הפכתי לנזירה" הבליח לרגע על המדפים (בסדרת "ליבּרו" של הוצאת כתר) ונעלם עם בוא הרוח.

הפרוזה המשחקית, היצירתית והמשעשעת של איירה, השואבת ממחצבי הדמיון ומעלה אותו על נס, הפכה אותו לסופר פולחן (ולדמות נערצת בקרב כותבים צעירים) אשר פרסם עד היום 100 ספרים במולדתו. בארה"ב הוא מתורגם בעקביות החל משנת 2006 ועד כה ראו בהוצאת ניו דיירקשנס 15 רומנים וקובץ סיפורים פרי עטו. העטיפות לספריו, בכל שפה שתרצו, נראות לרוב כמו ממתקים. יש בהן איזושהי מוזרות פופית שמפתה לבדוק מה מסתתר מאחוריה. תוסיפו לכך את הכותרות האניגמטיות, העלילות המקוריות והמוניטין של איירה כסופר לא צפוי, ותקבלו מתנת כריסטמס מרשרשת שקשה להתאפק מלפתוח.

בפוסטים ארוכים בדף הפייסבוק שלו, מתאר אוריאל קון את האכזבה הצורבת שחש מכישלון ספרו המתורגם הראשון של איירה בקרב המבקרים והקהל המקומי. אלא שהציפייה מספר קטן ומשונה כמו "כך הפכתי לנזירה" לעורר גלים בישראל, הייתה מוגזמת להערכתי. אחרי הכל, מדובר בנובלה שנפתחת בזיכרון טראגי/קומי של אכילת גלידת תות; נמשכת בשקיעה בהזיות קשות ממוחה הקודח של ילדה בת 6 (שהיא בעצם ילד); מתגלגלת לסדרת אירועים הנמסרים מבעד לתודעה מצחיקה שהקשר שלה למציאות נוטה להתרופף; ונקטמת באבחה מפתיעה. הצלחה של ספרים מסוג זה, שמתפרקים על הלשון כשמנסים לספר על מה הם, אינה יכולה להימדד באופן מידי. עם צאתם הם נבלעים כמו אבן בבאר אפלה, ומתגלים לאורך השנים על-ידי קוראים סקרנים עם פנס.

בנוסף לכך, "כך הפכתי לנזירה" נזרק לחלל בלי הקונטקסט הספרותי הנחוץ – ומדובר בשוק הישראלי, כן? אותו שוק שגמע בשקיקה רומנים כמו "האי של סופיה", "רודף העפיפונים" ו"נער החידות ממומביי" – ובלי תרגומים נוספים שיאפשרו למפעל הדמיון הפורה של איירה להותיר אימפקט שיאשרר את אינספור הסופרלטיבים שהורעפו בהקדמות לספרו הצנום הבודד בעברית.

אבל עכשיו דברים מתחילים להשתנות. לאחר שדישן את הקרקע בעבודה מולית ממושכת, קון החליט שהגיעה העת להחזיר את איירה אל מדף הספרים הישראלי עם שני ספרים (!) מהקטלוג הבלתי נגמר שלו, בתרגומה של רינת שניידוור: "וָרָאמוֹ" (במקור משנת 2002) ו"השיש" (משנת 2011, שלא קיים באנגלית). וזה לא נגמר כאן. תשע נשמות חתמה על חוזה להוצאת תרגומים נוספים של המאסטר הארגנטינאי, מה שאומר שיחכה לנו ממתק ספרותי חדש בכל כמה חודשים. איזה כיף!

לשמחתי, קון נענה לבקשתי לפרסם כאן את העמודים הראשונים מתוך "וראמו". מעתה, זהו קולו של ססר.

~

בשנת 1923 יצא בסוף יום עבודתו לבלר זוטר תושב העיר קולון (פנמה) מהמשרד הממשלתי שהועסק בו, לאחר שניגש לגבות את שכרו בקופה, כי אותו יום היה יום העסקים האחרון של החודש. בפרק הזמן שבין הרגע האמור ובין שחר יום המחרת, כעשר או שתים־עשרה שעות, הוא כתב פואמה ארוכה, שלמה וגמורה למן הרגע שהחליט לכתוב אותה ועד לנקודה הסופית, שאחריה לא נוסף ולא שוּנה בה דבר. כדי לסתום את הגולל על פרק הזמן הזה, יש לציין שבחמישים שנות חייו לא כתב אותו לבלר ולו פיוט אחד, וגם לא עלתה בדעתו שום סיבה לעשות כן; המעשה אף לא חזר. זו הייתה בועה בזמן ובתולדות חייו, בועה חסרת תקדימים והמשכיות. ההשראה נותרה בתוך הפעולה עצמה ולהפך, כשהאחת מזינה ומכלה את האחרת בלי להותיר שרידים. ואף על פי כן, אותה תקרית הייתה נותרת בגדר אפיזודה פרטית וסודית, אילולא היה גיבורה וָרָאמוֹ, ואילולא הולידה את ה"מזמור של הילד הבתול", יצירת המופת המהוללת של השירה המודרנית במרכז אמריקה.

הפואמה המסתורית, המקור והפסגה של האוונגרד הנועז והניסיוני ביותר של השפה (שכעבור כמה ימים יצאה לאור כספר, ובכך ביססה אחת ולתמיד את מיתוס הפתאומיות האופף אותה מאז אותם ימים), תוארה שוב ושוב כנס בלתי מוסבר, עקב הקשיים הבלתי אפשריים שהיא מציבה בפני המבקר וחוקר הספרות בנסותו לעגן אותה בהקשר.

אולם לכל תופעה בעולם יש הסבר. במקרה הזה, אם ברצוננו להתחקות אחריו, עלינו לזכור שכשם שלאירוע יש סוף (הטקסט של הפואמה), הרי שהייתה לו גם התחלה, ושהיא סימטרית, כמו תוצאה ביחס לסיבה, ולהפך. ההתחלה, כאמור, נמצאת ברגע שבו, בתום יום העבודה במשרד, ניגש וראמו לגבות את שכרו בקופה. ומה שהפך את הרגע הסתמי ההוא להתחלה, לתחילתו של דבר שעדיין היה נטול צורה ושם, הוא שהפעם שילמו לו בשני שטרות מזויפים. (הסכום לתשלום היה מאתיים פסו; הוא קיבל שני שטרות של מאה).

מטרת הסיפור הזה היא לגולל בטבעיות את רצף האירועים השלם, כשדבר מוביל לדבר, למן הרגע שבו נטל וראמו את השטרות ועד לתום כתיבתה של הפואמה. לשני הקצוות משותפת תכונת הזרוּת לזרם המחשבות הקבוע שלו. וראמו מעולם לא החזיק בידיו, ואף לא ראה במו עיניו, שטר מזויף; קל היה לו לדמיין זיוף, אך מעולם לא אירע בסביבתו דבר שיניע אותו לחשוב באופן מוחשי על אפשרות כזאת. כמו כן, מימיו לא כתב שירה ולא קרא שירה, ולא הקדיש תשומת לב מיוחדת לקיומו של הז'אנר הספרותי הזה, וגם לא לקיומו של שום ז'אנר אחר. אבל מרגע שקרה דבר אחד קרה גם הדבר השני, ובין שני האירועים נפרש רצף הגיוני לחלוטין של סיבות ותוצאות. חסרי כל הצדקה הם ההתחלה, וגם הסוף, והשרירותיות הקיצונית הזאת אופפת את שורת האירועים ומבודדת אותה, כשהיא כובלת את צירופי המקרים הפנימיים שלה בהיגיון ברזל. מצד שני, אופיים השונה של הקצוות (כי איזה קשר כבר יכול להתקיים בין שני שטרות מזויפים ובין יצירת מופת ספרותית?) יצר ריבוי בלתי נשלט של צעדי ביניים. ריבוי שהיה לפיכך צר מבחינת המשמעות, אך מאוים מבית על ידי האינסוף.

וראמו יצא מהמשרד אכול דאגה. הוא תפש את הזיוף ברגע שהושיט לו הקופאי את השטרות בתנועות מוכניות ומוכרות לעייפה; אבל הוא לא הצליח לעשות דבר, וגם עתה סירב הבלבול להרפות ממנו. מה לעשות עם הכסף הזה, הכסף שבו מסתכם כל כוח הקנייה שלו לחודש הקרוב? תפישת העולם הפקידותית שלו מנעה אותו מלהגיב ברגע האמת, בטרם ייגע בשטרות, ומרגע שתחב אותם לכיסו כבר היה מאוחר מדי. הוא חש שהשטרות הלא חוקיים גוזרים עליו שתיקה וחשאיות. וראמו, כמו מרבית עובדי הציבור, לא עשה שום דבר מיוחד כדי להרוויח את שכרו, ולכן ראה בו מעין מתת, וכל ישותו האיצה בו להרכין ראש, לקבל את הדין, לשתוק. מכל מקום, מדובר היה בסכום עלוב, בנדבה לכל דבר מטעם המדינה לאזרחיה המיוחסים, בני המעמד הבינוני, שאינם כשרים לבצע כל מלאכה מועילה. מובן שעתה עלול מעמדו להשתנות, בלי לחרוג ממעגל התקציב הלאומי: אם יתפסו אותו מחליף כסף מזויף, הוא יישלח לכלא. וראמו לא ידע מה לעשות, תרתי משמע, ובקושי היה מסוגל ללכת: כמה מאות המטרים שהיה עליו לעבור כדי להגיע לביתו נדמו בעיניו לסיבוב שלם סביב העולם. מה לעשות, מה לעשות? אף לא עלו בדעתו אפשרויות. המצב היה מוזר מדי. עד לאותו יום לא נשמע בפנמה שום מקרה של זיוף שטרות. נוסף על כך, קצב ההנפקה התנהל בעצלתיים, לאור הכלכלה הרוגעת במדינה. אבל אם זוהי בעיה חדשה לגמרי, כיצד ייתכן שהוא תפש אותה מיד, על כל השלכותיה? ההסבר היחיד היה שמדובר בהפעלה מחדש של מצב ארכיטיפי, החקוק אפילו בעומק תודעתו של הפקידון הקרתני שלנו. מה שמסביר בתורו את דאגתו המופלגת, כי אז יכול וראמו לשאול את עצמו: מכל האנושות כולה, למה דווקא לי?

~

3. איינשטיין-רוזן / בימוי: אולגה אוסוריו / ספרד / 2016

אחר צוהריים חמים ורגיל למראה בעיר לה קורוניה, בשנת 1982. שני אחים קטנים נעצרים במגרש רחב ידיים, כאשר אחד מהם מצביע על נקודה אקראית בחלל ומכריז כי מצא חור תולעת. כך נפתחת הקומדיה המשעשעת של אולגה אוסוריו "איינשטיין-רוזן", אשר גרפה מגוון פרסים בפסטיבלים בינלאומיים. סרט קצר עם ליהוק מקסים שמתרחש כולו בלוקיישן אחד, ומציע את הפתרון ההגיוני היחיד להתמודדות עם פרוסת נקניק לא רצויה בלחמנייה.

~

4. סיפורי חורף: האלבום החדש של פבריציו פטרליני

"המוסיקה שלך מרדימה אותי" היא אולי לא המחמאה האולטימטיבית שאמן מייחל לשמוע, אבל במקרה של פבריציו פטרליני, זה לגמרי בקטע טוב. נעימות הפסנתר העירומות והחורפיות של המלחין האיטלקי בן ה-44, הן כמו פוך רך ונושם שפשוט נעים להתכרבל בו.

"סיפורי חורף" מחזיר את פטרליני לטהרת הקלידים, שנה אחרי שהתנסה במשחקים אלקטרוניים שלא תמיד המריאו, באלבומו הניאו-קלאסי האחרון "ספר סודי". הרצועות הנוגות הוקלטו, צולמו והועלו לרשת החל מן ה-12 ועד ה-17 בפברואר. ששה ימים אחר כך, הופץ האלבום במלואו בתוספת שני בונוסים. להלן הפלייליסט המצולם ולאחריו האלבום (במידה ואתם מחליטים לוותר על הויז'ואלס שכוללים את פבריציו צועד בדרמטיות, מתעסק עם הקמין ופושט את המעיל).

~

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקרוב!, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה, ספרות פולחן, סרטים קצרים, קולנוע ספרדי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s