גברים לא לוחשים ~ החוויה שהבהירה לסיימון אמסטל שהוא גיי ~ הדרמה הרומנטית של כריסטוף הונורה ~ הנוסטלגיה המתקתקה של The Yearning

~

1. Men Don't Whisper / בימוי: ג'ורדן פרסטמן / ארה"ב / 2017

"תתנהג כמו גבר!" או "בנות לא מתנהגות ככה!" הם מסוג המשפטים המזיקים שהורים פולטים לפעמים מהפה מבלי ממש לשם לב. משפטים שנועדו להגדיר גבולות גזרה; לתחם את הנזילות המגדרית אל שבלונה ברורה המעוצבת על-פי הוראות החברה. החל מסממנים חיצוניים: שיער, איפור, דיבור, לבוש, שפת גוף, תנועה במרחב; וכלה בתחומי עניין, משחקים, מקצוע, תפקידים וציפיות במעגלי חיברות שונים.

הורים, מחנכים, מפקדים, מאמנים, פרסומאים ומנהיגים דתיים, ניצבים בצמתים קריטיים, לאתר פרצות, לכוון את התועים ולחזק את הסורגים. טקסי חניכה ומבחנים, חנויות בגדים או תאי שירותים – שומרים שאיש לא יחצה את הקו המקווקו. מאשררים ומקבעים את ההגדרות שמותירות את החורגים מהן מבולבלים, נבוכים ומוקעים (אלא אם כן הם ג'יימס צ'רלס, כמובן).

אך האם באמת יש צורך לעמוד בסט של קריטריונים על מנת לזכות בזהות גברית/נשית? מהן ההשלכות של חריגה מהם על תחושת הערך העצמי? והאם השאיפה למלא אחריהם אינה אלא קונסטרוקט חברתי חסר משמעות שמוביל יותר לייסורים ומעצורים מאשר לסיפוק והגשמה? כשזה מגיע לקהילה הלהט"בית, שאלות מן הסוג הזה עולות ביתר שאת, אם כי גם גברים סטרייטים נאלצים להתמודד עם הגדרות מטופשות כמו "זכר אלפא/בטא" הממקמות אותם במדרג החברתי.

"גברים לא לוחשים", סרטו הקצר של ג'ורדן פרסטמן שהוקרן השנה בפסטיבל סאנדנס, מבקש להתמודד עם הסוגיות הללו דרך סיפורם של זוג הומואים הנקלעים לסיטואציה שמאתגרת את תפישת הגבריות שלהם. הקומדיה המשעשעת הזו, היא עדות נוספת לכשרונו של הבמאי האמריקאי העולה בזירת הקולנוע הלהט"בי. סרטו הקודם של פרסטמן, "צלצל לאבא שלך", הכיל מינונים גבוהים אף יותר של מבוכה ואי נוחות, נוסף לממד אכזרי שפחות נוכח כאן. כדאי לעקוב אחריו.

~

2. החוויה שהבהירה לסיימון אמסטל שהוא גיי

כמי ששמע אינספור בדיחות שמתחילות במשפט הקטורזאי "אתה מכיר את זה שאישתך…", אני חייב להודות שיש משהו נורא כיפי ומרענן בלשמוע קומיקאי מדבר על מערכות יחסים חד-מיניות (ועוד בכזו קז'ואליות), כפי שסיימון אמסטל עושה כבר שנים במופעי הסטנדאפ שלו.

לטובת מי שלא נחשף לקומיקאי הבריטי המתולתל, אציין כי בראשית שנות האלפיים הוא הנחה את מגזין המוסיקה הטלוויזיוני "פופוורלד"; צלף ללא רחם באמנים שבאו להתארח בשעשועון המוסיקלי הקומי "Never Mind the Buzzcocks"; כיכב בסיטקום פרי עטו, "הבית של סבתא", בו גילם גרסה של עצמו במשך שתי עונות; השתתף בסרט האינדי "אגם שחור" של ויל שארפ וטום קינגסלי; וביים את קומדיית הטבעונות המד"בית "קטל", עבור פלטפורמת iPlayer של ה-BBC. בימים אלו אמסטל מסיים את העבודה על סרטו השני, "בנג'מין", בכיכובם של קולין מורגן ("מרלין") ופניקס ברוסאר המהמם ("היפרדות").

בניגוד לפרסונה הארסית-ממזרית שטיפח בימיו כמנחה טלוויזיה, על הבמה אמסטל מאפשר לעצמו להיות חשוף וכנה בנוגע לחייו הפרטיים. לאחרונה אף העלה על הכתב ממואר משעשע בשם "Help” המגולל פרקים מחייו, כרקע לקטעים נבחרים ממופעי הסטנדאפ שלו. בדוגמית הבאה (מתוך הפרק השני), הוא מספר בקולו המובחן על החוויה שהבהירה לו מעל לכל ספק לאיזה מגרש הוא שייך.

כמו כן, חובבי ריקי ג'רווייס יוכלו ליהנות מאמסטל כאורח בפודקאסט, Ricky Gervais Is Deadly Sirius.

~

3. כל החתיכים אצלו: הדרמה הגאה של כריסטוף הונורה

אף על פי שיש המלינים על הליינאפ של פסטיבל קאן הממשמש בטענה כי הוא נעדר שמות גדולים, מבט מדוקדק יותר חושף לא מעט בחירות מעניינות, מפתיעות ורעננות. למעט נוכחות מתוגברת ומבטיחה במיוחד של סרטים ממזרח אסיה למשל – שאשתדל להקדיש לה פוסט נפרד בקרוב – קופצים לעין גם כמה שמות מעניינים בגזרה הצרפתית. בין אם זה החדש של יאן גונזלס, שנוחת סוף סוף בתחרות המרכזית (שנה לאחר שקטף את פרס הקוויר פאלם עבור סרטו הקצר "איים", וחמש שנים מאז הוקרן סרטו הארוך You and the Night בשבוע המבקרים); ובין אם זו הדרמה הגאה של כריסטוף הונורה, Sorry Angel, המשחקת אף היא במגרש של הגדולים (וזה עוד מבלי להזכיר את החדשים של גודאר, נואה וניקלו).

הסרט עוסק במפגש בין סופר פריזאי בן 30 פלוס, החושד כי שום דבר טוב כבר לא יקרה בחייו; לבין סטודנט צעיר וחייכן ממערב צרפת, המוצא את כל הסיבות להיות אופטימי. את התפקידים הראשיים מגלמים פייר דלאדונשאן (הזכור לטובה מתפקידו ב"זרים על שפת האגם"), ווינסנט לקוסט החמוד (שגילם אשתקד את הבן השטני והבלתי נסבל של ג'ולי דלפי ב"לולו"), שכבר זמן רב אני רואה בו כמעין יורש ללואי גארל (יבדל"א). במקרה שלהלן, הנחה זו רק מתחזקת שכן הונורה נהג לעבוד עם גארל ברבים מסרטיו הקודמים ("אימא שלי", "שירי אהבה", "האדם היפה", "בפריז"). בדומה להם, נראה כי הבמאי הצרפתי לא זנח את חיבתו לשלישיות, גברים נאים, ביסקסואליות ורומנטיקה פריזאית. תענוג.

~

4. הנוסטלגיה המתקתקה של The Yearning תעשה לכם חמים בלבלב

לעיתים אני מרגיש שאם אקח מקל עץ ואחכך אותו ברמקולים המשמעים את השירים של The Yearning, אקבל ענן ורוד ואוורירי של שיערות סבתא למאכל. עד כדי כך מתוקה המוסיקה של הרכב האינדי הנוסטלגי שמנהיג ג'ו מור הבריטי בשש השנים האחרונות. קולה הפריך והקסום של מאדי דובי, מפריח במהירות שמש אסוציאציות המאזכרת מיני תרגימא כדוגמת: פרנסואז ארדי, קמרה אובסקורה, דה סקול ובל וסבסטיאן (שחולקת עם להקת הצ'מבר פופ קווי דמיון גם ברמה האסתטית).

השירים הקטנים והיפים שלהם על יחסים ואהבה, מלטפים את האוזן כמו שמש חורפית, וכתובים תוך מזיגה מדודה של תום ומלנכוליה עם זיגוג סוכר להמתקת הגלולה. השלישייה המוסיקלית, הכוללת גם את הגיטריסט מארק קיף, הוציאה לאחרונה את האי.פי "קח אותי סביב העולם", הכולל 6 רצועות קצרות, עם השפעות הנעות מבוסה נובה לקרקס נודד.

"Learn To Love" היא הרצועה הכי פחות אהובה עלי באלבום, בעיקר הודות לתיאטרליות המטרידה בשירה של מור, והעובדה שמאדי נאלצת לחלוק את המיקרופון שלה; אך רצועת הפסנתר הקרירה שנועלת אותו ומורכבת כולה משאלות, היא בונבון של ממש.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקרוב!, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, מוסיקה, ספרות גאה, סרטים קצרים, פסטיבלי קולנוע, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s