אפלה, מרהיבה ומצמררת: "דארק", סדרת המד"ב הגרמנית של נטפליקס, כובשת פסגה חדשה בין הררי הנרטיבים שעוסקים במסע בזמן

לקראת סוף 2016, נטפליקס שחררה את שמונת הפרקים של "The OA". אחת מסדרות המד"ב המקוריות, המוזרות והמפעימות שעלו על המרקע, שקשה להאמין כי הייתה מקבלת אור ירוק בכל פלטפורמה טלוויזיונית אחרת. כמעט שנה חלפה מאז היצירה המרגשת של בריט מרלינג וזאל בטמנגלי ונטפליקס הטילה פצצה נוספת: "דארק" – סדרת מד"ב מרהיבה מגרמניה, שכובשת פסגה חדשה בין הררי הנרטיבים שעוסקים במסע בזמן.
על פניו, חובבי מסעות בזמן, יקומים מקבילים ומציאויות חלופיות, לא יכלו לבקש תקופה טובה יותר לחיות בה. אם בניינטיז יכולנו לקושש איזו "גולשים בזמן" או "מעבר למראה" בערוץ הילדים, כיום אפילו ה.ג'. וולס היה חוטף מיגרנה. "נובמבר 1963", "אגדות המחר", "תדר", "טיימלס", "עושים היסטוריה", "איש העתיד" – נראה כי אף אחד לא רוצה להישאר יותר בהווה. האמת? לא ממש מפתיע. אלא שמורגן ספרלוק הראה מה קורה לאדם שאוכל רק מזון מהיר במשך חודש, וזה בדיוק מה שקורה לחובב מד"ב שמואבס בג'אנק טלוויזיוני. אמנם לא כל קציצה היא בהכרח מק'דונלדס – כפי שהוכיחו הסדרות בכיכובם של ג'יימס פרנקו וג'וש האצ'רסון – אבל כשמגיעה מנת שף אמיתית, טעמם התפל של המנות האחרות רק מתחדד. ו"דארק" היא ללא ספק מנת שף.
באראן בו אודאר ויאנטייה פריס, הם הכוח היצירתי שעומד מאחורי סדרת המד"ב הגרמנית הראשונה בהפקת נטפליקס. סדרה שמפתה במיוחד להשוות להצלחה אחרת של ענקית הסטרימינג, "דברים מוזרים". הסיבה לכך היא קווי הדמיון המובהקים שמשותפים להן: שתי הסדרות מתרחשות בעיירה קטנה בה כולם מכירים את כולם; בשתיהן נעלם ילד קטן בנסיבות מסתוריות; שתיהן מתחקות אחר עולם הילדים והמבוגרים בצל האירוע; שתיהן כוללות אתר סודי שמתרחשות בו פעילויות עלומות; ושתיהן ספוגות באווירה על טבעית עם בעיות תאורה חמורות. ובכל זאת, יש ביניהן הבדלים. ראשית, "דארק" מציעה תמונת עולם אכזרית, חולנית ומצמררת יותר ובשונה מ"דברים מוזרים", היא אינה עוסקת ב"איפה" אלא ב"מתי". היא עוסקת בזמן.
מעל הכל, ההבדל העקרוני בין שתי הסדרות נעוץ בקהל היעד. עם כל אהבתי הרבה לסדרה הכיפית של מאט ורוס דאפר, מדובר בתוכנית שפונה במהותה לילדים – בין אם בגיל ובין אם בנפש. מקורות ההשראה שלה נובעים מן התרבות הפופולארית האמריקאית של שנות השמונים: ספרים של סטיבן קינג, סרטים של ספילברג וקרפנטר, מוסיקת סינת'ווייב מגניבה ושלל בחירות אופנתיות מצערות. בכל הנוגע לעונה הראשונה, מרכז הכובד העלילתי – חיפוש אחר בן/חבר נעדר – נשען על ערכים של חברות, אומץ והעצמה אישית מתוך שיתוף פעולה קבוצתי. החלוקה הבינארית של טובים ורעים, ניכרת בבירור; בעוד הדמויות הראשיות מצוידות במצפן מוסרי, בנחישות ובטוב לב. הטון העל טבעי אמנם אפל, אך כולל לא מעט רגעים משעשעים והרפתקאות בעלות אלמנט של תום.
"דארק", לעומת זאת, היא מתכון בטוח לטראומה נפשית עבור צופה רך בשנים. מעבר לדימויים הוויזואליים המטרידים שמעוצבים ביד אמן, היא דורשת מן הצופה ריכוז, התמסרות ואורך רוח. היא כוללת קרוב לחמישים דמויות הקשורות זו לזו בדרכים שונות – כשמרביתן מעוררות רגשות מעורבים – מתרחשת בכמה קווי זמן ושואבת השראה מתיאטרון, מדע, דת ופילוסופיה. היא נעה לאט יחסית ודוברת פאקינג גרמנית. ועדיין, היא מצליחה לפתות את הצופה לעשות את העבודה בזכות שלושה גורמים מרכזיים: עלילה מרתקת, דמויות חזקות וסגנון מהפנט שהופכים אותה לאחת היצירות היפות, האפלות והאלגנטיות ביותר שנראו השנה על המסך – תקריבים איטיים, יערות רחבי ידיים, העמדות אפיות בגשם, ניכור ביתי שמזכיר את הצילומים אפופי המסתורין של גרגורי קרודסון ופיליפ לורקה דיקורסיה, שימוש מרשים בצבע ופסקול מקפיא דם של בן פרוסט. אפילו מבעי ההלם בפני הקרח המפוסלות של הקאסט הגרמני, משתלבים היטב באסתטיקה. אם בעבר ניתן היה לדבר על פער חזותי בין טלוויזיה לקולנוע, "דארק" היא הוכחה נוספת לשינוי המזהיר שעובר על המדיום.
"דארק" פועלת במקביל בשני נתיבים סותרים של צורה ותוכן: היא כורכת חוטים נרטיביים לכדי מארג סבוך של דמויות ונסיבות, ובה בעת חותרת לפירוק – של זמן וחלל, של יחסים אנושיים, של משפחות ושל קהילה. זאת בשונה מהגיבושון החברתי שמתרקם ב"דברים מוזרים" ככל שהמונה דופק. הטייק שלה למשל על יחסי הורים וילדים, מקבל טיפול מעניין שמעמיד בספק את יכולתנו להכיר אפילו את האנשים הקרובים לנו ביותר. הדמויות בה אינן חפות מפגמים, יצרים, מטענים ומשקעים, וככל שעובר הזמן – לכל כיוון שהוא – היחס כלפיהן הופך מורכב יותר.
זו סדרה רצינית עד אימה (בכל זאת, גרמנים) ודווקא בשל כך היא כה מרעננת. "איש העתיד", קומדיית מסע בזמן שעלתה מעט לפניה בהולו, היא אמנם חיה אחרת עם וייב שונה לחלוטין שגם בה ניכרות מעלות יצירתיות, אבל מידת החנפנות והילדותיות שבה הן בדיוק הבור המתרחב ש"דארק" מבקשת למלא. סגנונה החמור מייצר מרחק שמאפשר לדמויות להתפרק מבלי לגלוש לסנטימנטליות; היא לא נמנעת מלהתמודד עם דילמות מוסריות ולהעלות שאלות גדולות, ובדומה ליצירות רבות בז'אנר, היא אינה מפספסת את הדיון הנצחי אודות פטליזם מול בחירה חופשית. אלא שזמן רב לא קמה יצירה משמעותית שעשתה זאת באופן כה מפואר, משוגע וחסר רחמים. אלמנטים מסוימים של מסתורין, לרבות מאבקי כוחות שמתנהלים ברקע בין דמויות רבות עוצמה, מעלים באוב את ימיה היפים של "אבודים", אם כי נראה שאודאר ופריס באו מחושבים יותר למשימה.
"דארק" נוטה לנסח את השאלות הגדולות באופן ליטראלי, בין אם בווייס אובר ובין אם בדיאלוגים, מה שלעיתים גורם לה להישמע פומפוזית ויומרנית ("מהו האדם ולאן הוא הולך?"). יחד עם זאת, הן משמשות כמעין תמרורי הוריה ולטעמי, הדבר האחרון שהסדרה הזו צריכה זה עוד ערפול. לי לדוגמא היה לא פשוט למפות את כל אילנות היוחסין ולשייך את השמות הגרמניים לפרצופים הנכונים. ניכר שהיוצרים היו מודעים לקושי הזה בקרב הקהל הבינלאומי ועל כן השתדלו לזרוק מדי פעם גלגל הצלה.
בשל אופייה הקודר והתובעני, הקאסט האלמוני, מקורות השראתה ואולי גם השפה בה היא מדוברת, אני נוטה להעריך כי "דארק" לא תהפוך לתופעה תרבותית חובקת עולם אך ודאי תמצא לעצמה קהל מעריצים אדוק שישמח לדבר בשבחה. ובצדק. מצד שני, יתכן כי המלצות חמות מפה לאוזן יגבירו את להבת ההייפ ויהפכו אותה לחומר בעירה הכרחי עבור מנעד רחב של צופים בחורף הקרוב. ואם יש משהו שניתן ללמוד מהסדרה – הזמן צופן בחובו לא מעט הפתעות.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, טלוויזיה, מדע-בדיוני ופנטזיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s