אקי-נו 2017: סרט פלישת חייזרים של קיושי קורוסאווה, החדשים של נעמי קוואסה ומיווה נישיקאווה ודרמה בהשראת עבודה של סופי קאל הם חלק מן הסרטים שיככבו במהדורה השניה של פסטיבל הקולנוע היפני בסינמטקים

זו השנה השנייה ברציפות בה מתקיים פסטיבל אקי-נו בסינמטקים ברחבי הארץ – פסטיבל קולנוע יפני עכשווי שעושה את הלא ייאמן ומביא לישראל תשעה סרטים חדשים שעלו בבתי הקולנוע ביפן במהלך השנתיים האחרונות. למעט סרט אחד שעלה גם בפסטיבל חיפה, כל השאר יערכו את בכורתם המקומית באירוע הקולנועי המשמח שאצר מנהל סינמטק חולון, רוני מהדב-לוין, בתמיכת שגרירות יפן בישראל וקרן יפן.
הפסטיבל, שנפתח אמש וינעל ב-31 באוקטובר, כולל כמה בחירות מעניינות ואקלקטיות, החל מדרמות וקומדיות משפחתיות, וכלה במותחנים פסיכולוגיים ומדע בדיוני. בניגוד להחלטה הביזארית משנה שעברה, הפעם כל סרטי הפסטיבל יוצגו בסינמטקים השונים (כך שחסכני הדלק והבייביסיטר יהיו מרוצים). כמו כן, לצד הקרנות סרטים יערכו בסינמטקים מגוון הרצאות, סדנאות ואירועים מיוחדים סביב תרבות יפן.
לפניכם רשימת היצירות הקולנועיות שיעלו לאורך שמונת ימי הפסטיבל, בסדר אקראי. הואיל וב"אהבתה מרתיחה את מי האמבט", "גוקורוקו" ו"ההתנצלות" כבר צפיתי, אוכל לחלוק לגביהם כמה רשמים אישיים.
~
1. אל האור (Radiance) / בימוי: נעמי קוואסה / יפן, צרפת / 2017
מעטות הבמאיות שיוכלו להתחרות ברקורד שצברה נעמי קוואסה בפסטיבל קאן. לאורך השנים, חמישה מסרטיה התמודדו בתחרות המרכזית; אחד ב"מבט מסוים" ואחד ב"שבועיים של הבמאים" – "סוזאקו", שזיכה אותה בשנת 1997 בפרס מצלמת הזהב והפך אותה לבמאית הצעירה ביותר שזכתה בכבוד. עשור לאחר מכן היא קטפה את פרס הגראנד פרי עבור "יער האבל", ובשנת 2013 כיהנה כחברה בצוות שופטי התחרות המרכזית בהנהגת סטיבן ספילברג.
אשתקד זכינו לראות לראשונה סרט עלילתי של קוואסה בהקרנות מסחריות: "אן". על פניו, סרט קולנוע לבי אודות קשישה יפנית חביבה שמכינה עוגיות שעועית אדומה. אף על פי שהיו מבקרים שהלינו כי קוואסה מרחיקה למחוזות הטווי, "אן" התגלה כסרט יפה ומרגש אודות שלוש דמויות למודות סבל שמוצאות גאולה וחום אנושי מתוך חוויה קולינרית משותפת.
"אל האור", הדרמה החדשה של קוואסה שהתמודדה השנה בתחרות המרכזית בפסטיבל קאן, מתארת קשר שנרקם בין צלם הלוקה בראייתו לבין צעירה מבודדת. מאחר והקרנת הסרט מוגדרת כטרום בכורה, סביר כי נמצא גם אותו על המסכים בישראל בעתיד הנראה לעין.
~
2. אהבתה מרתיחה את מי האמבט (Her Love Boils Bathwater) / בימוי: ריוטה נאקאנו / יפן / 2016
במהלך פעילותה הקצרה מדי של רשת בתי הקולנוע "אורלנדו סינמה", שייבאה לישראל יצירות יפניות עכשוויות, הוקרן בה משך שבועות ארוכים סרטו של ריוטה נאקאנו, "לתפוס את אבא". את הסרט ההוא אמנם לא תפסתי, אבל ארבע שנים אחרי ולישראל מגיעה דרמה חדשה של הבמאי-תסריטאי מקיוטו, "אהבתה מרתיחה את מי האמבט".
במשך שנה תמימה, בית המרחץ של משפחת קוֹנוֹ נעל את שעריו בעקבות היעלמותו המסתורית של אב המשפחה. האם, פוטאבה, מתבשרת להפתעתה כי היא לוקה בסרטן סופני; ובתם המתבגרת סובלת מבריונות בבית הספר. למרות התרחיש הקודר, סרטו של נאקאנו משתדל שלא לשקוע אל מצולות הדיכאון ומבקש דווקא לטפס למעלה.
רייה מיאזאווה – שברזומה שלה ניתן למצוא שיתופי פעולה עם במאים כמו הירוקאזו קורה-אדה ("יותר מהפרחים"), יוז'י ימאדה ("סמוראי הדמדומים"), ג'ון איצ'יקאווה ("טוני טקיטני") ודייהאצ'י יושידה ("ירח חיוור") – מרשימה בהופעתה כאישה חזקה, ממש מרטירית, שדאגתה לסובבים אותה הופכת את דמותה לגרסה יפנית של העץ הנדיב: אישה שמעניקה מעצמה כל כך הרבה, עד שהיא מתכלה. לא מפתיע להיווכח כי טקסי הפרסים המרכזיים ביפן זיכו אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה. ג'ו אודגירי, בתפקיד אב המשפחה העלוב, מצליח לעורר סימפתיה בזכות הופעה חיננית וגם צמד הבנות, בייחוד האנה סוגיסאקי בתפקיד אזומי, עושות עבודה טובה.
"אהבתה מרתיחה את מי האמבט", שנבחר לייצג את יפן בטקס האוסקר ה-90, מציב את האם כעוגן של התא המשפחתי. ההתמודדות ההרואית שלה עם המוות, מובנת מתוך ההתמודדות האמיצה שלה עם החיים. וזו למעשה מורשתה: ההכרח שהיא מציבה בפני משפחתה ומכריה להתמודד בגבורה עם מכשולי החיים כחלק מתהליך בלתי פוסק של התבגרות, במטרה להיטיב עם הקיום.
עם זאת, האופן האידיאלי שבו משורטטת פוטאבה הופך אותה לדמות קצת חד-ממדית, ובמובן מסוים כמעט אל-אנושית. אם זו רמת הציפיות מאם ורעיה יפנית, אני בהחלט מצדיע להן. כמו כן, הסרט סובל מעודף טוויסטים וגילויים המלווים בפטיש רגשי שהולם בצופה נון-סטופ. הוא ללא ספק מסחטת דמעות יעילה, אך כזו שגם הותירה אותי מותש רגשית.
~
3. בפינה זו של העולם (In This Corner of the World) / בימוי: סונאו קטאבוצ'י / יפן / 2016
על פניו, אם כבר להביא סרט אנימה אחד להקרנות בארץ, "בפינה זו של העולם" היא בחירה די משונה לאור העובדה שביפן עלה אשתקד סרט האנימה הרווחי ביותר בכל הזמנים – "שמך", שכתב וביים מאקוטו שינקאי, על-פי לייט נובל פרי עטו. הואיל ויתר הפסטיבלים בישראל התעלמו ממנו, היה זה אך טבעי שפסטיבל אקי-נו ישמש במה ליצירה המדוברת של מי שנחשב ליורש של הייאו מיאזאקי. לאחרונה אף פורסם כי ג'יי ג'יי אברהמס עובד על גרסת לייב-אקשן עם אולפני פרמאונט.
יחד עם זאת, ראוי לציין כי מדובר בזוכה פרס האקדמיה היפנית לסרט האנימציה של השנה, אשר הותיר מאחור את "שמך", "קול שקט", "וואן פיס: זהב" ו"רודולף החתול השחור". בשנת 1989 שימש במאי הסרט, סונאו קטאבוצ'י, כעוזר במאי של מיאזאקי ב"שירות המשלוחים של קיקי". סרטו החדש מתאר את חיי היומיום של זוג נשוי, על רקע מלחמת העולם השנייה ונפילת פצצת האטום על הירושימה. את הסרט כתב קטאבוצ'י יחד עם אשתו, במאית האנימה צ'ייה אורטאני, על-פי מנגה מאת פומיו קונו.
~
4. דוד שלי (My Uncle) / בימוי: נובוהירו יאמאשיטה / יפן, ארה"ב / 2016
בשנות ה-90, טאקשי קיטאנו וטקאשי מייקה בישרו את פרוץ "הגל היפני החדש ה-II", וסללו את הדרך לחבורה של יוצרי קולנוע שעשו חיל בפסטיבלים בינלאומיים: קורה-אדה, קוואסה, אאויאמה, אישי, איוואי, סונו, טויודה ואחרים. גל ה”J-Horror” הביא מאיי הסושי את יצירותיהם של קורוסאווה ונקטה, שאף זכו לעיבודים אמריקאים שלא תמיד עשו עמן חסד. אלא שלצד כל אותם אוטרים מוכרים שממשיכים לעצב את הפילמוגרפיה שלהם בעודנו מתפלפלים, פועלים ביפן במאים מובילים שהעמידו שורה ארוכה של יצירות מוערכות אשר לא זכו להשתקע עד הסוף בתודעה המערבית. אחד מהם הוא נובוהירו יאמאשיטה.
יאמאשיטה החל לביים סרטים מסוף שנות ה-90 ואמנם לא יהיה נכון לומר שהוא לא זכה לחשיפה מחוץ לגבולות יפן – חלק מ-15 סרטיו הוקרנו בפסטיבל פנטזיה הקנדי, בוסאן, לונדון, רוטרדם וטורונטו – אך נדמה לי כי תהילתו הבינלאומית פחות זוהרת מזו של חבריו למקצוע. סרטו המוכר ביותר שנחשב גם לנקודת הפריצה שלו, "לינדה, לינדה, לינדה" (2005), עוסק בחבורת תלמידות תיכון המקימות להקת קאברים. בהמשך, יאמאשיטה ביים גם את "משב רוח עדין בכפר" (2007), "לה לה לה בתחתית החבית" (2015) ופרקים בסדרת הטלוויזיה "ארוחת חצות".
אשתקד הוא שחרר לאקרנים שני סרטים חדשים: הדרמה המוערכת "מעבר לגדר" ואת הקומדיה "דוד שלי" שתעלה במסגרת הפסטיבל. הסרט מגולל את סיפורו של מורה במשרה חלקית המלמד פילוסופיה באוניברסיטה, שמגיע להתעלק על משפחתו של אחיינו, יוקיו, תלמיד בית ספר יסודי. את הדוד הבטלן מגלם ריוהי מאצודה, שאת תפקיד הפריצה שלו – סמוראי צעיר, נחשק ומסוכן – גילם בסרטו האחרון של נגיסה אושימה, "טאבו" (1999).
~
5. גוּקוֹרוֹקוּ – עקבות של חטא (Gukôroku – Traces of Sin) / בימוי: קיי אישיקאווה / יפן, פולין / 2016
עיתונאי מסתורי מבקש להתחקות אחר רצח בלתי פתור של משפחה יפנית אמידה, בעוד אחותו שרויה במעצר בגין הזנחת פעוט. לאורך התחקיר הוא מנסה להרכיב תלאים של מניעים, אנקדוטות וסיפורים לכדי תמונה בהירה שתחשוף בפניו את העומד מאחורי הפשע. דרמת המתח הפסיכולוגית של קיי אישיקאווה, שהוקרנה בבכורה בפסטיבל ונציה, נכתבה על-ידי קוסוקה מוקאי (שכתב רבים מסרטיו של נובוהירו יאמאשיטה), בהתבסס על רומן מאת טוקורו נוקוי.
אף על פי שהקצב האיטי והמבנה האפיזודיאלי של "גוקורוקו: עקבות של חטא" נוטים ליגע משלב מסוים ופוגמים ביכולתו לסחוף, האווירה הקודרת והסיפורים שנבנים לקראת שיאים מטרידים, מצליחים לעורר מידה לא מבוטלת של לחץ ואי נוחות. כמו כן, קשה להתחמק מהתחושה כי יש בסרט הביכורים של אישיקאווה משהו חריג ברמה האסתטית ביחס לסרטים יפנים עכשוויים. מעין טאצ' של ניכור אירופאי שנוכח בהיבטים סגנוניים שונים. מבט ברשימת הקרדיטים מלמד כי הסרט צולם על-ידי פיוטר ניימיז'סקי הפולני. יש בכך תרומה לאופי המאוד מדוד ומוקפד של הסרט, על אף תכניו הסנסציוניים. מעבר לכך, הזרות הסגנונית מייצרת מעין מבט חיצוני שמשרת את הממד הביקורתי של הסרט.
מבעד לסיפור הבלשי, המתמקד לכאורה בתעלומת רצח של משפחה, הסרט מבקש לחקור את החברה היפנית ואת הדרך האכזרית שמובילה למימוש החיים האידיאליים. הוא חוקר את האופי ההיררכי הנוקשה של החברה, וחושף את הניצול והריקבון המוסרי שעומדים מאחורי המרדף התחרותי להצלחה על-פי הסטנדרטים הגבוהים שהיא מציבה. בניגוד לסיפורי סינדרלה אמריקאים, הוא מראה עד כמה מוביליות חברתית ביפן היא תנועה כמעט בלתי אפשרית ואיזו חשיבות מכרעת יש למגדר ולרקע סוציו-אקונומי על עיצוב חייו הבוגרים של הפרט. תמונת המצב העגומה שעולה ממנו, מאווררת את האפלה שמאחורי הפסאדה ומשקפת את אי הצדק האינהרנטי שטמון בשמירה על הסדר החברתי הקיים.
~
6. המרחק שביניהם (Their Distance) / בימוי: ריקיאה אימזומי / יפן, דרום קוריאה / 2015
איידולים קוריאנים הם כמו צמחים. תחילה הם לא יותר מזרעים משונים וסתמיים בעלי פוטנציאל; בהמשך הם זוכים להשקיה, דישון ואור בחממות הסגורות של חברות הבידור החזקות בקוריאה; צמיחתם מלווה בגיזום ועיצוב בלתי פוסקים שהופכים את מראם הממוצע לאקזוטי ומפתה; ולבסוף הם נשלחים בצירוף חשבונית מופקעת לכל זרועות המדיה המוכרות: מוסיקה, אופנה, טלוויזיה וקולנוע.
בשנים האחרונות, ניתן היה למצוא את הפרצופים המהונדסים של האיידולים על כמה וכמה כרזות סרטים. בהנחה שכשרון המשחק שלהם אינו מעליב את העין, זהו הימור משתלם מבחינה יחצנית וכלכלית. T.O.P מלהקת הקיי-פופ המצליחה ביג באנג, גילם את התפקיד הראשי בסרט הריגול "מחויבות", בשנת 2013; D.O מלהקת הבנים EXO, כיכב בסרטה של בו ג'י-יונג, “עגלה", שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו 2014, ואשתקד כבר גילם את התפקיד המרכזי בקומדיה הדרמטית, "אחי המעצבן".
"המרחק שביניהם", קופרודוקציה יפנית-קוריאנית בניצוחו של ריקיאה אימזומי, מעניקה הזדמנות לשלושה מכוכבי להקת NU'EST לזרוח. במרכז העלילה: שוליית סנדלר קוריאני, מפתח רגשות כלפי אישה שראה על ספסל בפארק. בינתיים שותפתו לעבודה מפתחת רגשות כלפיו. את התפקיד הראשי מגלם העלם הבלונדיני המעודן, רן.
~
7. ההתנצלות (The Long Excuse) / בימוי: מיווה נישיקאווה / יפן / 2016
לא יהיה מוגזם להכריז ש"ההתנצלות" הוא אחד הסרטים הכי טובים שהוקרנו השנה בישראל ואם החמצתם אותו בפסטיבל חיפה, זוהי הזדמנות מצוינת להשלים את הפער. לצד אושיות קולנועיות נשיות כדוגמת נעמי קוואסה, נאוקו אוגיגמי, נאמי איגוצ'י, סאטוקו יוקוהאמה, מיקה נינאגאווה ומיפו או, מיווה נישיקאווה היא ללא ספק מהבמאיות הבולטות והמוערכות שהחלו לפעול ביפן מתחילת המילניום.
ההצלחה המקומית של במאי כמו הירוקאזו קורה-אדה, גורמת לי להאמין שגם נישיקאווה הייתה יכולה לכבוש את לב הקהל הישראלי ללא מאמץ. מעבר לשיתופי הפעולה המקצועיים ביניהם ולעובדה שנישיקאווה היא בדרך כלל האדם הראשון שקורא את הטיוטות הראשונות לסרטיו של קורה-אדה, ניתן לזהות אלמנטים תמטיים משותפים בין השניים. כמו ב"איש אינו יודע" ו"אחותנו הקטנה" לדוגמא, גם סרטה של נישיקאווה מתאר ברגישות את העול שילד בכור נאלץ לשאת בהיעדר דמות הורית.
אחד האלמנטים המרשימים ב"ההתנצלות" הוא השליטה שיש לנישיקאווה על הטון הלא שגרתי של הסרט, שמצליח להלך בבטחה על הקו שבין דרמה מרגשת להשתעשעות קומית, ברגעים בלתי צפויים, על אף עיסוק בחומרים לא פשוטים כמו אבל והחלמה. בין הכוחות המשמעותיים שתורמים לכך הוא מסהירו מוטוקי ("פרידות"), שמגלם דמות ראשית שאתה סולד ממנה ומחבב אותה בו זמנית, ומפגין את אותו איזון עדין שבין דרמה לקומדיה.
~
8. חיים כפולים (Double Life) / בימוי: יושיוקי קישי / יפן / 2016
סופי קאל היא צלמת, סופרת ואמנית קונספט צרפתייה, ילידת 1953. עבודותיה של קאל מוגדרות כמי ש"מנהלות דיאלוג עם מציאויות שונות ועם סוגים של מקריות". היא עושה שימוש בחפצים רגילים, מטשטשת את הקו שבין מציאות אקראית לאמנות, ומערבת עובדות עם בדיון והמצאה.
באחת מעבודותיה המפורסמות, "ספר הכתובות", היא טלפנה למספרי טלפון שהופיעו בפנקס שמצאה ברחוב בשנת 1983, ותחקרה את המשיבים אודות בעל הפנקס. לתמלולי השיחות הוסיפה תצלומים שהציגו את פעילויותיו המועדפות ופרסמה את הפורטרט שיצרה בעיתון הצרפתי היומי Libération, על פני 28 ימים. עבודתה של קאל היוותה השראה לסופר פול אוסטר, שהשתמש בכמה אפיזודות מחייה ליצירת דמותה הבדיונית של מריה ב"לוויתן". בין השניים התפתח פינג פונג משחקי-אמנותי שאף הוא טשטש את הגבול שבין בדיון למציאות.
בין 2008 ל-2010, כתבה הסופרת מָרית בן ישראל סדרת פוסטים מרתקים בבלוג "עיר-האושר", אודות יצירתה של קאל וכן תרגמה כמה מסיפוריה הקצרים לעברית (מומלץ להתחיל עם "העניבה" שמכיל קישורים לכל הרשומות הקודמות).
"חיים כפולים", הפיצ'ר הקולנועי הראשון שביים יושיוקי קישי, הוא עיבוד לספרה של מאריקו קויקה (אשר כתבה גם את הרומן על-פיו התבסס הסרט "א-קאפלה", שהוקרן אשתקד בפסטיבל). הסרט נעשה בהשראת עבודה של סופי קאל, במהלכה יצאה לעקוב אחרי זרים ברחוב. מסקרן יהיה לראות כיצד דרמת המסתורין של קישי תפתח את החיבור הלא שגרתי הזה.
~
9. לפני שנעלם (Before We Vanish) / בימוי: קיושי קורוסאווה / יפן / 2017
הסרט החדש של קיושי קורוסאווה הוא הבשורה המשמחת ביותר במהדורה השניה של אקי-נו. מבחינתי, הפסטיבל יכול להקרין מדי שנה כל סרט חדש של המאסטר היפני הוותיק, ובהתחשב בכך שאשתקד הוקרנו בו שניים מסרטיו האחרונים, זה לא נשמע רעיון מופרך במיוחד.
לאורך הפילמוגרפיה הבלתי נגמרת שלו, קורוסאווה שייט בין ז'אנרים שונים, החל מסרטי יאקוזה וכלה בדרמות משפחתיות, אך לקהל המערבי הוא ידוע בעיקר בזכות סרטי אימה מתוחכמים ומעיקים כמו "תרופה" ו"דופק". בשנת 2013 הוא צלל לז'אנר המד"ב עם הסרט "אמיתי", שנראה כמו מפגש בין "אינספשן" לדיוויד קרוננברג. השנה הוא עשה זאת שוב והפעם עם סרט פלישת חייזרים שהוקרן במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן.
קורוסאווה, אגב, לא הסתפק בעיבוד המחזה של טומוהירו מאקאווה לסרט המדובר, אלא הפך אותו גם למיני סדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים שכללה קאסט חדש ונערכה אף היא לסרט קולנוע. את התפקיד הראשי ב"לפני שניעלם" מגלם ריוהי מאצודה שמוביל כאמור גם את "דוד שלי", ומכיוון שאין דבר כזה יותר מדי ריוהי מאצודה, אני לגמרי בעד.
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקרוב!, פסטיבלי קולנוע, קולנוע יפני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s