מפוצלים: מה המקום של הטלוויזיה המסחרית בישראל בעידן ה"פיק טי.וי" ומה יאלצו לעשות הערוצים החדשים בממיר בכדי לשרוד?

התנועה הטקטונית של ערוצי הטלוויזיה המסחרית בישראל, שתתרחש ב-1 בנובמבר, היא רגע חשוב בתולדות המסך הקטן שלנו. כלומר, הוא יכול היה להיות חשוב באמת, אילו השינוי לא היה מסתכם ברולטת מספרים בממיר וניסיון מגושם למיתוג מחדש עם אותן תוכניות משומשות.
לאנשים שאוהבים טלוויזיה, שמושקעים בתכנים המלהיבים שבכוחה לספק – על אף הגודש המגוחך שמטביע את שעות הפנאי ומאיים להציף גם אזורים אחרים בחיי היומיום, כפי שמאבחן המערכון המדויק של CollegeHumor – יש קושי לדבר על טלוויזיה מסחרית. הסיבה לכך היא שבבסיסה, הטלוויזיה המסחרית לא שואפת לייצר אמנות או בידור בעל ערך מוסף. היא רוצה רייטינג ואין לה בעיה להסתמך על המנגנונים הכי פחות מתוחכמים על מנת להשיג אותו. כמובן שכל ערוץ בממיר ובאינטרנט רוצה למגנט אליו כמה שיותר גלגלי עיניים. זה לא שערוצי מנויים כמו נטפליקס או HBO אינם חפצי רייטינג. שניהם מבטלים תוכניות אם המספרים לא מסתדרים. אך ההבדל הוא במודל הכלכלי שבתורו משפיע על אופי התכנים עצמם.
בעוד ערוצי הברודקאסט (2 ו-10 לדוגמא), משדרים לכלל האוכלוסייה בחינם – מה שמאלץ אותם להסתמך בין השאר על הכנסות מפרסומות שנקבעות על-פי מדד הרייטינג – ערוצי הנישה בכבלים ובלוויין משדרים לקהל מנויים בעלות חודשית ידועה מראש, מה שמאפשר להם לממן תכנים מבלי להסתמך על מפרסמים. בהתאם לכך, ערוצי הברודקאסט מבקשים לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר – על תוכנית בידור בפריים טיים להיות מותאמת לצפייה עבור בני 8 ובני 80 – בעוד ערוצי הנישה פונים לקהל ספציפי שתר אחר תוכן ייעודי: תוכניות לילדים ונוער, סדרות איכות מקוריות וזרות, ספורט, סרטים וכד'.
לערוצי הנישה של הוט ויס יש לכאורה יותר מרחב תמרון הודות לסדרות דגל פופולאריות המשמשות חסם מעבר שלוכד את הצופים במגרש שלהם. עדות לכך ניתן למצוא בדו"ח הועדה המייעצת להסדרת הרגולציה על שוק השידורים, שהופץ אשתקד, לפיו "חברי הוועדה סבורים כי הפקות המקור, פעמים רבות, הן התורמות העיקריות לבידול של הספקים זה מזה. קיימות לכך כיום דוגמאות בולטות – 'זגורי אימפריה' היא אחד המותגים החזקים המקושרים להוט, בעוד 'פאודה' ממתגת את יס. ניתן לראות כי ספקי התוכן מכוונים את קשירת המותגים, למשל בפרסום החברות שנעשה על ידי כוכבי ההפקות המובילות ובעיצוב ושיווק התכנית בצבעי החברה". במצב כזה, ערוצי הנישה יותר פתוחים לניסוי וטעייה שכן אם משהו נכשל, הסיכון שבעל המנוי יוותר על צפייה כוללת בערוץ או בספּק הוא נמוך יחסית. יחד עם זאת, סדרות פופולאריות עלולות להיות חרב פיפיות במידה והספק גודע את שידורן כפי שקרה למשל עם "Oboy", כתוצאה מהסכסוך המתוקשר שפרץ בין החברה המפיקה את הסדרה לבין יס.
בערוץ 2 לעומת זאת, ברגע שקהל לא צופה בתוכנית, הרווח הכלכלי מפרסומות עלול לצנוח. פחות הכנסות מפרסומות = פחות מזומנים להפקת תוכניות = פחות רווחים לבעלי המניות. גם אם לוקחים בחשבון את הרווחים שבמכירת פורמטים וזכויות שידור לערוצי טלוויזיה בעולם, לא מופרך להניח שהטלוויזיה המסחרית בישראל מתנהלת בפחד. היא פוחדת מהצופים שלה, מאותו קונצנזוס ארצישראלי מדומיין שחרון אפו, המאיים להתפרץ בכל רגע בגין סיבה זו או אחרת, יוביל לנטישה ולכרסום באחוזי הרייטינג. לא בכדי מכונה ערוץ 2, "מדורת השבט".
כך למשל, הטלוויזיה המסחרית בישראל תמנע מלהציג דיסטופיות, שכן אז תאלץ להכריע אילו נסיבות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות הובילו לחורבן העתידני של החברה, ולהסתכן בניכור של חלק מקהל הצופים. כנ"ל לגבי סדרות שמובלות בידי דמויות המשתייכות לקבוצות מיעוט "שנויות במחלוקת" במציאות הישראלית כמו להט"בים, ערבים או פלסטינים. בגלל זה אנחנו מקבלים תוכנית כמו "לצבי יש בעיה". סדרה שלמה על שחקן וקומיקאי עשיר שמוטרד מכך שהוא כבר לא בטלוויזיה. ממש רחמנות. סדרה שאגב נחשפה בסיומה כפרומו ארוך לקראת תוכנית שישי שהוצאה מהנפטלין, בהנחייתו של הצבי. אז בסוף הוא עשה את זה, הא? איזה קתרזיס! זו סדרה שלא תעצבן אף אחד, ממש כמו "סברי מרנן" או "שנות ה-80" – שאם כבר יש בה בדיחות על מרוקאים, תמיד אפשר לומר שכך זה היה בעבר ועל העבר אפשר לצחוק כי היום זה לא ככה. היום, כשמדווחים בחדשות על פיגוע חבלני, משפחות מרוקאיות כבר לא חוסמות את דלת הכניסה ברהיטים מחשש שהמחבל יפרוץ להן לדירה. וזה מצליח.
בעבר נהוג היה לומר כי גם אם תשים פרה לוחכת עשב בשעות הפריים טיים של ערוץ שתיים, היא עדיין תניב 20 אחוזי רייטינג. אלא שכעת חוקי המשחק משתנים. פריסת העוגה הטלוויזיונית מחדש, משמעה הקניית הרגלי צפייה חדשים – הצבת הצופה הישראלי בפני בחירה. כבר אין יותר את מדורת השבט הבידורית של ערוץ 2. מעתה כל ערוץ יאלץ לגבש לעצמו זהות מובחנת שתפלח את אוכלוסיית הצופים, ובמצב כזה השחקנים המרכזיים במגרש צריכים לשאול את עצמם: האם בעידן ה"פיק טי.וי", הקהל יעדיף לראות "מונית הכסף" או סדרה שאפתנית, מקורית ופורצת דרך שתלחץ לו על הכפתורים ותעורר שיח ער בעבודה וברשתות החברתיות? שלא לדבר על הפוטנציאל הלהיטי שיש לחומרים מקומיים בקרב הקהל הבינלאומי, כפי שהוכיח הביקור שערך לאחרונה קונאן או'בריאן על הסט של "פאודה".
כמו כן, קשה להתעלם מכך שהטלוויזיה המסחרית מכוונת את מרכולתה לשני פלחים עיקריים באוכלוסייה הישראלית: ילדים ובני נוער, מגילאי 8 עד 18; ומבוגרים, מגילאי 45 ומעלה. אין בה שום דבר שיכול לעניין קהל צעיר של סטודנטים ובני 30 פלוס, כי ההנחה היא שכולם ברחו לנטפליקס, לאינטרנט ול-VOD. אין להם מה לחפש בטלוויזיה המסחרית הישראלית – ובצדק. לא רק בשל מגוון סדרות האיכות והאקטואליה בערוצי הנישה מחו"ל, אלא בשל היעדר תוכן מקומי שידבר אליהם, יאתגר אותם, יפתיע אותם או יעורר בהם הזדהות.
התחושה העיקרית שעולה מהטלוויזיה המסחרית בישראל היא היעדר חדשנות וחוסר תעוזה. היא טרם הפנימה את מה שנטפליקס כבר הספיקה לשכוח: מיתוג סדרות איכות כטלוויזיה שאסור להחמיץ, לא רק בגלל התוכן המקורי אלא בגלל שאז לא תדע על מה כולם מדברים. ואת זה לא עושים עם סדרה על החיים של מיקי גבע או קומדיה מיושנת עם נאור ציון. במאמר שפורסם השנה בגרדיאן, כותב ג'ונתן ברנשטיין כי "במשך שש שנים, אתר הוּלוּ פמפם תוכן מקורי לקהל נטול עניין ברובו, עד אשר הגיעה 'סיפורה של שפחה'. פתאום הוא הפך לפלטפורמה עם תוכנית ראויה לפרסים שעוררה שיח נלהב, רחב וסוער; סדרה שמשכה תשומת לב מטורפת שהכריחה את הצופים להירשם להוּלוּ, פשוט מהפחד שלא להיות מעודכנים". כפי שאני רואה זאת, ערוצי הטלוויזיה החדשים שיבקשו לשרוד לאורך זמן, יאלצו להעלות את הרף בכדי לבלוט. במצב שכזה, מי שיבחר לדבוק בתוכן חנפני ולעוס יישאר מאחור.
למה בעצם ש"לא פה, לא שם", סרטה של מייסלון חמוד על שלוש פלסטיניות שחיות בתל-אביב, לא תיהפך לסדרת טלוויזיה? למה לא לקחת סופרי מד"ב ופנטזיה ישראלים מוערכים כמו שמעון אדף או אופיר טושה גפלה ולתת להם לפתח סדרה שאפתנית ופרובוקטיבית מהז'אנר הספקולטיבי? למה לא להציע לתסריטאיות/במאיות מגניבות כמו מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), מיכל ויניק ("ברש") והדס בן ארויה ("אנשים שהם לא אני") לייבא את גישתן החצופה והמרעננת למסך הקטן? למה לא לעשות דרמת התבגרות עם קאסט אתיופי שתעסוק בחיי היומיום של הדמויות ובהתמודדותן עם סוגיות מושתקות כמו פערי הדורות, זהות מינית ומוביליות חברתית? למה לא לייצר סדרת מתח המתרחשת בין כתלי החברה החרדית? כל-כך הרבה עולמות מרתקים שהטלוויזיה המסחרית מתחמקת מהם, וכמובן שאם כבר עושים סדרה עם בחור אתיופי – היא חייבת להיות עם קריצה לקהל. שיבוא לו טוב בעין. בחינניות. אף אחד לא רוצה לראות אתיופי זועם במעברונים לפרסומות.
רגישות תרבותית וחברתית אמיתית, ניתן למצוא למשל בלא מעט סדרות המשודרות בערוץ 4 הבריטי ושלוחותיו. הן אינן חוששות לטפל במתחים, בקבוצות מיעוט, במהגרים, במעמדות, בבני נוער ובבעיות נפשיות וסוציאליות. במילים אחרות, בסוגיות רלוונטיות למציאות היומיומית, אך מבלי לוותר על הפן הקומי, הדרמטי או הבידורי. קחו לדוגמא את "יומן השומן" או "אקלי ברידג'". האחת, סדרה עם המון לב, הומור וכאב, מטפלת בבעיות הנפשיות של נערה בעלת עודף משקל; השנייה, עוסקת בתיכון מעורב שבו תלמידים לבנים ממעמד הפועלים, לומדים עם פקיסטנים בריטים מוסלמים. הסדרה חוקרת את מערכות היחסים, החברויות והחיכוכים שבין הקבוצות ומאירה את האתגרים שמציבה המסורת השמרנית בפני הדור הצעיר – אחת הדמויות המרכזיות בסדרה היא מתבגרת לסבית מוסלמית שמאוהבת באחת המורות.
מעבר לכך שהיא מעניינת, משעשעת ומהנה לצפייה, הסדרה מאפשרת הצצה לתרבויות, קשרים וקשיים שזוכים לטיפול שטחי (במקרה הטוב) בעיקר במהדורות החדשות. ברמה המקומית, האם אין דרך טלוויזיונית אנושית ומורכבת לעסוק למשל בחיי הנישואין של גבר ערבי לאישה יהודייה מבלי להיגרר לראיון מעורר חלחלה עם בנצי גופשטיין? כפי שכתב רפי מן עוד ב-2013 באתר 'העין השביעית', יתרונות המודל של ערוץ 4 הבריטי, כערוץ ברודקאסט ציבורי/מסחרי, עלו בדיונים על הקמת ערוץ 2 וערוץ 10, ואין סיבה שהן לא יעלו מחדש בהקשר לערוצים החדשים בממיר, לרבות "כאן", גם מבחינת רוח התכנים.
האירוניה היא שהטלוויזיה המסחרית דווקא כן מבקשת לעסוק במציאות הישראלית, אבל מבעד לפילטר ה"ריאליטי". סוגה שלאור נתוני הרייטינג מסתמנת כפחות ופחות רלוונטית. הדימוי העצוב ביותר לחוסר היכולת של הטלוויזיה המקומית להשתחרר ממותגים שאבד עליהם הכלח הוא הבחירה של רשת לבנות מחדש את בית "האח הגדול" (שקשת החריבה עד עפר) בעלות של מיליוני שקלים. הבחירה להקים מחדש את אותו הדבר במקום להקצות את המשאבים לרעיון מקורי, היא עדות לפחד שאוחז בזכייניות וגורם להן להיצמד אל המוכר בכל מחיר. לטעמי האישי, לריאליטי עוד יש לאן להתפתח אלא שבארץ משום מה מסרבים להיפרד מפורמטים עתיקים במקום להצעיד את הז'אנר למחוזות לא צפויים. מחוזות שיפנו גם אל האינטלקט ולא רק אל הרגש.
לצד עיסוק במרקם המציאות העכשווית, לא יזיק לראות על המסך יותר סדרות ז'אנר מושקעות. לאיש אין חלומות שייצרו כאן את המקבילה הישראלית ל"אבודים" או ל"סוכני ש.י.ל.ד", אבל אין סיבה שלא יופקו כאן סדרות בלש אווירתיות, יצירות אימה ומסתורין או תוכניות עם הרפתקאות קצת יותר מסעירות מסיר החמין של יהורם גאון. אף על פי שמדובר בחיה אחרת, נדמה כי הטלוויזיה מבקשת לצמצם יותר ויותר את הפער האסתטי שעומד בינה לבין הקולנוע. זה היבט שראוי להתייחס אליו אם אתה ערוץ חדש מיני רבים שמבקש לזרוח על הממיר.
אפשר כמובן להבין את ההיגיון שעומד מאחורי תחזוק המותגים המוכרים של כל אחד מן הערוצים. להגיע לדירה חדשה בלי כמה רהיטים נוחים זה סיכון גדול מדי שכן סביר להניח כי רוב האנשים יעדיפו לראות "ארץ נהדרת" מאשר פאנל קומיקאים מגומגם בצעדיו הראשונים. אבל גם כשעוברים דירה, אי אפשר להעביר אליה את כל הג'אנק שנאגר והתבלה עם השנים. יש צורך להמר על פנים רעננות או להביא לקדמת המסך שחקני משנה שיכבשו את הקהל, במקום למחזר את אותם פרצופים בתוכניות שונות. יש להבנות זהות נבדלת, עצמאית, בועטת ופלורליסטית, שתמשוך קהלים חדשים. לייצר בידור מבלי להתפשר על איכות. להעז לקחת סיכונים ולהפסיק לפחד להרגיז – את השלטון, את הצופים או את המפרסמים. יש ללחוץ דווקא על המורסות הרגישות ביותר בחברה ולחלץ את המוגלה באומץ ובתבונה. בעיקר, יש להבין כי הצופים אינם חבורת זומבים עם שלט אלא צרכנים סקרנים ומוצפי גירויים שאין להם סיבה להתפשר על בידור בינוני כשבשטח יש כל-כך הרבה דברים טובים ומסעירים שמאמינים באינטליגנציה שלהם וביכולתם לחשוב, לעבד ולהרגיש. שלא לדבר על הערוץ הציבורי, שהציפיות ממנו אף גבוהות יותר.
על ערוץ מסחרי וציבורי לרקוח מן הסתם תמהיל שיפנה לכלל שכבות האוכלוסייה, ולצד סדרות טלוויזיה שאפתניות לכלול מגוון רחב של ז'אנרים, ביניהם: תוכניות בישול, שעשועונים, לייט נייט, אקטואליה, סאטירה, תעודה, טראש וכד'. אך גם במחלקות הללו עוד יש לאן להתקדם. מגזיני תרבות ובידור לא מוכרחים להשתכשך רק בביצה המקומית; לתוכניות לייט נייט סאטיריות יכולה להיות גם חשיבות עיתונאית וציבורית; ותוכניות בישול אינן חייבות להצטמצם לפרצופים החמוצים של יונתן רושפלד או למתכונים הסוכרתיים של קרין גורן. להלן הצעה לשלוש תוכניות שיהיה כיף למצוא על מסך הטלוויזיה המתחדש בישראל.
~
3. עולם קטן / מגזין תרבות בינלאומי
כחלק מהשאיפה לרב תרבותיות והרצון להתחבר למה שקורה בעולם מעבר לביצה המקומית או לתעשיית הבידור ההוליוודית – בשביל זה יש את גיא פינס ותרצו או לא, איש לא יתעלה עליו במשבצת שלו – הגיע הזמן שתקום בישראל תוכנית טלוויזיה לצרכני תרבות שמבקשים לגלות אוצרות מעבר לקו הביקיני של ריהאנה. תערוכת VR בספרד, טרנדים אופנתיים בהונג קונג, להקת אינדי חמה מגרמניה, אנימה מגניבה מיפן, קומיקס מסעיר מצרפת, סופרת מדוברת משוודיה, קולנוע מסחרי מתאילנד או סרטי ארט האוס מקוריאה. עיסוק אמיתי, סקסי וצבעוני בספרות, קולנוע, טלוויזיה, מוסיקה, תיאטרון, אמנות, קומיקס, אופנה וטכנולוגיה, עם קליפים, טריילרים, דיונים וכתבות ממקומות שהמסך הישראלי מסרב לפקוד, אלא אם כן מדובר בתיירות או אוכל. הרי אם אנחנו כבר בבייג'ינג, יותר מעניין לראות את גידי גוב מנשנש חגב בשוק מאשר לחקור את סצנת האנדרגראונד המקומית.
יש משהו נורא מבוגר, לאה ופרובנציאלי, לצד היעדר שנינות, ידענות או תשוקה ברבות מתוכניות התרבות הישראליות. הבעייתיות קשורה גם לפרצופים שמופיעים על המסך ולקשר הרופף שלהם לשדה בו הם עוסקים. במובן הזה, הטלוויזיה עובדת כמו הממשלה – ג'ודי ניר מוזס כמבקרת קולנוע היא בחירה לא פחות הגיונית מאיילת שקד כשרת המשפטים. בין היחידים מהעשור האחרון שעשו את זה נכון, ניתן לציין את "המגזין" בהנחיית רן לוי ודפנה לוסטיג. התוכנית היחידה בה יכולת לשמוע שיחה על האלבום המשולש החדש של טום ווייטס, ממגיש נלהב שיודע על מה הוא מדבר (קוואמי, במקרה הזה). ככה צריך היה לעשות את זה ועל כן לא מפתיע שהגרזן הונף לבסוף על התוכנית.
~
2. השבוע שעבר עם אלי גלפרין / לייט-נייט, סאטירה
אין לי מושג איך איש טרם עלה על כך שאלי גלפרין הוא ג'ון אוליבר הישראלי. כן, הקומיקאי המשעשע שהופיע ב"יובל המבולבל – מר עגבנייה" וכיום זוכה לדקות מסך ספורות לתפעל את שרירי הפנים של אורלי וגיא בין האייטמים בתוכנית הבוקר שלהם, הוא הבחירה האולטימטיבית להובלת תוכנית לייט-נייט סאטירית, בעלת ערך חדשותי וביקורתי לא מבוטל.
מעבר לקווי הדמיון החיצוניים ביניהם, הם אפילו חולקים אינטונציה משותפת. כמו אוליבר, גם גלפרין עשה את דרכו על במות הסטנדאפ, לקח חלק בתוכנית סאטירה ("יתוש בראש") ומשתמש בחומרים אקטואליים ליצירת קומדיה. במקום לתת לו להגיש דיווחי תנועה בשעה שרק חתולים צופים בטלוויזיה או לשלוח אותו למתקני רחיצת מכוניות, מישהו צריך להתעורר ולהציב אותו בחזית הגרסה הישראלית של "השבוע שעבר".
בעיני זה די מדהים שהתרגלנו להתמודד עם המחדלים, השחיתויות והבעיות שהמדינה מספקת לנו על בסיס יומיומי, רק דרך תוכניות חמורות סבר כמו "עובדה" או "המקור". טיפול יסודי בנושא חשוב – אך משעמם ולא טלוויזיוני לכאורה – בכלים קומיים, אינו פחות אפקטיבי (ואולי אף יותר) ביכולתו לעורר מודעות ציבורית ולהוביל לשינוי.
~
1. ארוחת חצות / דרמה קומית
"בטיפול" – הדרמה היומית של חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן – הוכיחה כי איכות גבוהה, הצלחה ביקורתית ויצירת שיח, אינן חייבות לעלות הון תועפות. היות ומרבית הסדרה צולמה בלוקיישן אחד, הסכום שהיה עולה להפיק פרק בודד בדרמה רגילה, הספיק לחמישה פרקים של "בטיפול". HBO, שכידוע הפיקו גרסה משלהם, למדו את הקונץ ושיחזרו אותו לאחרונה עם אנתולוגיית האימה של האחים דופלאס, "חדר 104", בה כל פרק מתרחש באותו לוקיישן: חדר מלון.
בשנת 2009, עלתה ביפן סדרת הטלוויזיה "ארוחת חצות" (Shinya Shokudō), עיבוד למנגה באותו שם מאת יארו אבה. הסדרה זכתה לשלוש עונות נוספות, לרבות אחת בהפקת נטפליקס; עובדה לשני סרטי קולנוע בבימויו של ג'וג'י מטסוקה ("מגדל טוקיו"); והפציעה על המסך הסיני והקוריאני בגרסאות מקומיות. להוציא את עלויות ההפקה הנמוכות, הסיבה ש"ארוחת חצות" עשויה להיות הצלחה עבור הטלוויזיה הישראלית, נעוצה בשילוב שהיא עורכת בין שני אלמנטים אהודים: סיפורים אנושיים ואוכל.
רוב הסדרה מתרחשת בבר-מסעדה שפתוח החל מחצות ועד אור הבוקר. את הבר מנהל גבר יפני סמכותי שמוכנה "המאסטר", כשאל המקום מתאספים מדי לילה, ערב רב של דמויות וטיפוסים. בין כל השיחות והאינטראקציות האינטימיות שמתפתחות במקום – בין הסועדים, ובינם לבין בעל המקום – אנו מקבלים הצצה לתבשילים המגרים שהמאסטר מכין. על אף שהסדרה חוטאת לעיתים בייצוג סטריאוטיפי להחריד (אם היה לכם ספק באשר לגבר ההומו שיושב לדלפק – עגילי הפנינה, הסומק המוגזם והצעיפים הצבעוניים כבר יטרחו לרמוז לכם על נטיותיו), היא בכל זאת מראה כיצד בכוחו של אוכל טעים להעניק נחמה ולחבר בין אנשים שונים.
את תפקיד המאסטר בגרסה הישראלית יגלם כמובן אייל שני, בעוד הסועדים יוכלו להיות… טוב, מה שבטוח, בישראל לא חסרות קבוצות שלא חיות בשלום זו עם זו כך שגם במחלקה הזו לא תהיה בעיה. הסדרה המקורית אמנם מתרחשת בטוקיו אך בישראל יהיה מעניין למקם אותה בערים כמו ירושלים או חיפה, לטובת המתח הדרמטי והמגוון האנושי, או ללכת בכלל לערי הפריפריה ולהעניק לסיפורים ולדמויות המקומיות מקום ראוי על המסך. את המתכונים לארוחות שיוצגו במהלך הסדרה ניתן יהיה לפרסם באתר התוכנית, ולאחר להוציא כספר מהודר לחג עם DVD ומערוך.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, טלוויזיה, יפן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מפוצלים: מה המקום של הטלוויזיה המסחרית בישראל בעידן ה"פיק טי.וי" ומה יאלצו לעשות הערוצים החדשים בממיר בכדי לשרוד?

  1. חן הגיב:

    פוסט מעולה! כתוב נהדר! נותן השראה לדברים שאולי אולי יכלו להיראות פה על המסך ואם זאת, משאיר טעם חמוץ כי הטלוויזיה הישראלית לצערי לעולם לא תראה ככה. אצלנו בבית הבנו שאין צורך בחיבור טלוויזיה כי פשוט אין מה לראות, נותרנו אם ברירת המחדל של להוריד תוכן מעבר לים. ושוב כתוב נהדר, מעניין ביותר.

  2. סופי הגיב:

    פוסט מצוין, תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s