סרט קצר לפּייק יונג-ווק ~ תעשיית זיופי האופנה בקוריאה ~ זיכרונות של רוצח ~ בתי קפה בסיאול בהשראת הרוקי מורקמי

~
1. Seoul Tour / בימוי: פייק יונג-ווק ("ווקי") / דרום קוריאה / 2016
אחד הז'אנרים האהובים עלי בקולנוע הוא זה של סרטי ערים. לא, לא "סרטי הרים" – אותה סוגה קולנועית נשכחת שהתמקדה בטיפוס הרים והפכה את לני ריפנשטאהל לכוכבת. סרטי ערים – יצירות קולנועיות בהן דמויות משוטטות או מטיילות בעיר כלשהי ומדברות על דברים, שותות קפה ועושות קניות. הקונספט הזה מאפשר היכרות אינטימית לא רק עם הדמויות, אלא גם עם הערים האטרקטיביות שאתה חוקר ביחד איתן (בייחוד אם הן אסיאתיות). זה לא צריך להיראות כמו פרסומת תיירות נוסח סרטיו האירופאים של וודי אלן, אבל אתה יודע שזה עובד ברגע שגם אתה רוצה להיות שם. כמובן שלא מדובר בז'אנר רשמי, ובכל זאת.
כך למשל, יצא שחיבבתי קצת יותר מדי את הדרמה הרומנטית של אמילי טינג, It's Already Tomorrow in Hong Kong, שמשרטטת מערכת יחסים בין צעירה סינית-אמריקאית המגיעה להונג קונג, לבין בחור אמריקאי שמתגורר בעיר ונחלץ לעזרתה בעת משבר. מצד אחד, סיפור על הגבר הלבן שמראה לאישה הסינית את הונג קונג הוא דבר די משעשע על רקע תרבות ה-PC. מצד שני, שני השחקנים התחתנו לאחר הופעתם בסרט כך שבדיעבד הוא לכד משהו אמיתי שניצת ביניהם. חוץ מזה, הוא כולל שיר חמוד של "מיי ליטל אירפורט", שזו כבר נקודה לזכותו.
אם גם אתם חובבי סרטי סיורים בערים אסיאתיות, מומלץ להעיף מבט בסרט העלילתי הקצר של הבמאי הקוריאני פּייק יונג-ווק, "Seoul Tour". הסרט מתאר את מסעם הלילי של שלוש דמויות צעירות ברחבי סיאול, אחרי לילה של שתייה מופרזת. למען האמת, הוא לא עונה להגדרה הקלאסית של סרט ערים – אם כבר, הוא בן דוד של ז'אנר סרטי המסע – אבל גם זה קונספט שאני מאוד מחבב. הדיאלוגים אמנם לא מספיק מלוטשים והעיר לא מספיק נוכחת, אבל יש בו דמויות סימפטיות וטון נעים ובחור קוריאני שלא מפסיק להקיא. די נחמד בסך הכל.
~
2. תעשיית זיופי האופנה בקוריאה
אם יש משהו אחד שהבנתי מהדוקומנטרי הבא על תעשיית זיופי האופנה בקוריאה, זה שקוריאנים חולים על SUPREME – מותג אופנת הרחוב החביב על סקייטרים עתירי מזומנים. כמובן שיש עוד כמה נתונים שניתן לגרוף מתוכו במידה ואין לכם בעיה עם מנחה בניחוח דושי שמסתובב בפטרונות בין דוכנים בסיאול, זורק שמות של מעצבים ונראה מאוד מרוצה מעצמו.
קוריאה נחשבת לשוק אופנתי שצומח במהירות, עם קהל שבהמון מקרים מוצג כאובססיבי למראה חיצוני, ניתוחים פלסטיים, טרנדים ומוצרי קוסמטיקה. אך במקביל לעלייה הגבוהה במודעות לאופנת רחוב – המושפעת בין השאר מכוכבים במגרש הקיי פופ – צומחת בקוריאה תעשייה של זיופי בגדים המבקשת לענות על הביקוש הגבוה למותגים. כך זה נראה בשבוע האופנה בעיר.
~
3. זיכרונות של רוצח
It takes one to know one: רוצח סדרתי לשעבר הסובל מאלצהיימר, מנסה לצוד רוצח אחר שפגש בעבר בתאונת דרכים. הפרמיס המקורי הזה למותחן הפשע הקוריאני של וון שין-יון ("החשוד", 2013), מבוסס על רב-המכר A Murderer's Guide to Memorization, מאת קים יונג-הא. סופר קוריאני מוערך, המוכר גם מחוץ למולדתו בזכות תרגומים לחלק לא מבוטל מכתביו, בהם: I Have the Right to Destroy Myself ו-Black Flower. בשנת 2010, יונג-הא נשא הרצאה מעוררת השראה על במת "טד", תחת הכותרת "היה אמן, בזה הרגע!".
~
4. המדריך לבתי קפה בסיאול בהשראת הרוקי מורקמי
יש לי נטייה קצת מטופשת כשאני קורא ספר עם תיאורים של אוכל. לעיתים, אם דמות שותה קפה – בא לי קפה בעצמי. אם היא אוכלת משהו שנשמע טעים – בא לי גם אותו. החשק הזה מתגבר בעיקר בספרים של הרוקי מורקמי, שכידוע לא נוהג לחסוך בתיאורים קולינאריים. בשונה מספרים שמתארים למשל מנות גורמה בקרירות קורקטית, המנות של מורקמי עשויות להיות פשוטות ויומיומיות אך הן מתוארות במן חמימות נעימה שמפתה את הקורא, בין השאר בזכות הקסם החלומי שנודף מהעולם בו מתרחשת העלילה.
יש גם איזשהו קסם בפשטות של השגרה והיומיום שמורקמי לוכד בכישרון רב, למשל בפתיחה של "קורות הציפור המכנית" – אחת מפסקאות הפתיחה האהובות עלי בספרות – המתארת גבר מכין פסטה לצלילי אופרה של רוסיני: "הטלפון צלצל כשעמדתי במטבח, בישלתי ספגטי ושרקתי עם הרדיו את הפתיחה ל'העורב הלקחן' של רוסיני – ללא ספק, המוזיקה המושלמת לבישול פסטה. חשבתי להתעלם מהטלפון לא רק מכיוון שהספגטי היה כמעט מוכן, אלא בגלל קלאודיו אבאדו, שעמד להביא את הסימפונית של לונדון לשיאה המוזיקלי. אבל בסופו של דבר נכנעתי. אולי זה מישהו עם הצעת עבודה. הנמכתי את הלהבה, ניגשתי לסלון והרמתי את השפופרת". אני רק כותב את זה וכבר בא לי פסטה. אפילו בלי רוטב. זו פתיחה שמחליקה אותך לעלילה כמו וזלין.
בסיאול, מסתבר, יש מי שהחליט לשלוף את המנות והמוטיבים האהובים מספריו של הסופר היפני הנערץ אל סביבתם החמימה של בתי קפה ספרותיים, הגדושים בובות חתולים ורומנים של מורקמי. הקונספט הנפלא הזה אמנם לא מתממש במלואו בכל שלושת בתי הקפה בהן מבקרת הוולוגרית החביבה שבווידיאו, אבל הוא בהחלט מעורר פנטזיות על גרסה מקומית עם חתולים אמיתיים, מוסיקת ג'אז וכריכות מוגדלות של צ'יפ קיד על הקירות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אופנה, בקרוב!, ספרות היא רכילות, סרטים קצרים, קולנוע קוריאני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s