פסטיבל חיפה 2017: מה כדאי לראות?

המהדורה ה-33 של פסטיבל הסרטים חיפה תצא לדרך בחול המועד סוכות, החל מה-5 ועד ה-14 באוקטובר. לאורך 10 ימי הפסטיבל, שיפתח עם "בלייד ראנר 2049", יוקרנו קרוב ל-200 יצירות קולנועיות בשלל מסגרות ייעודיות. את הפסטיבל ינעל סרטו של ערן ריקליס, "מסתור", המבוסס על סיפור מתוך ספר המתח של שולמית הראבן, "החוליה".
לצד סרטיהם של מאסטרים מוערכים כמו הונג סאנג-סו, אנדריי זבייגינצב, פן-אק ראטאנארואנג, האחים טביאני, אנייס ורדה, לוקרציה מרטל, קלייר דני ואחרים, הפסטיבל יערוך הקרנות מיוחדות בעותקים משוחזרים לציון 50 שנה ל"הבוגר" של מייק ניקולס ו"יפהפיית היום" של בונואל. "טירוף בחצות" – המסגרת שהביאה לנו אשתקד את "נא" ו"רכבת לבוסאן", תמשיך לשבור את הטון המעט מבוגר של הליין-אפ עם סרטי אימה ומדע בדיוני. כמו כן, מסגרת חדשה, הכוללת לא פחות מעשרה סרטים, תוקדש להקרנת קולנוע סביבתי-אקולוגי.
בגזרת הקולנוע הישראלי יוקרנו 13 סרטים עלילתיים, 9 תיעודיים ו-42 סרטים קצרים ויצירות אנימציה. בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי, יתמודדו השנה: "אווה" לחיים טבקמן, "אל תשכחי אותי" לרם נהרי, "בית בגליל" לאסף סבן, "הבן דוד" לצחי גראד, "מונטנה" ללימור שמילה, "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" לגלעד אמיליו שנקר, "מוצא אל הים" לדניאל מן, "העדות" לעמיחי גרינברג ו"פוקסטרוט" לשמוליק מעוז. בתחרות הקולנוע התיעודי, יעשו זאת: "ארץ זרה" לשלומי אלדר, "ג'וזף וג'וזפין" לרונית טיאר, "דיבוקים" לרם לוי, "חדר ריק" לשירלי ברקוביץ', "מגידו", לאיציק לרנר, "שמנה", להלית לוי ו"תאוות בשרים" לאבנר מצליח.
באורח תמוה, הליין-אפ החיפאי פספס בענק כמה מהסרטים הכי מצופים לשנת 2017. בראש ובראשונה: "קרא לי בשמך", העיבוד של הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו ("אני אהבה") לרומן הגאה של אנדרה אסימן, אשר בתום הקרנתו בפסטיבל טורונטו העמיד את הקהל על הרגליים בתשואות רמות. זה מפתיע במיוחד לאור העובדה שבחיפה הוקרן אשתקד סרטו הקודם של גואדנינו, "גלים גבוהים". סרטים גאים נוספים שנעדרים מהרשימה הם: "120 פעימות לדקה" לרובין קמפילו, שזכה בפרס הגרנד פרי, הקוויר פאלם ופיפרסקי, בפסטיבל קאן; והדרמה "Beach Rats”, שזיכתה את אלייזה היטמן בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. ומה קורה עם "הריבוע"? הזוכה הגדול בפרס דקל הזהב. הסאטירה של רובן אוסטלנד על עולם האמנות בהשתתפות הכוכבת הגדולה של הרגע, אליזבת מוס, טרם הוקרנה בישראל אף על פי שסרטו הקודם, "כוח עליון", דווקא כן זכה להפצה.
כמו כן, כשלוקחים בחשבון כי החדשים של דני וילנב, יורגוס לנטימוס, דארן ארונופסקי, תומס אלפרדסון, סאלי פוטר, אילדיקו אניידי, שמוליק מעוז וכריסטופר לנדון יוקרנו ברחבי הארץ במקביל לפסטיבל או לפחות עד סוף השנה, קשה שלא לחוש אכזבה מסוימת לנוכח התמהיל הנוכחי, שאף כולל מחווה נטולת מעוף לדיוויד לינץ'. וגם: האם באמת אפשר לדבר על טירוף בחצות בלי "Kuso" לפליינג לוטוס מפסטיבל סאנדנס, או "Let the Corpses Tan” לברונו פורזני והלן קאטה מפסטיבל לוקרנו? ומה עם פצצת האקשן הקוריאנית, "The Villainess"? או מותחן הנעורים המסתורי, "Super Dark Times"?
אבל נו, גם אחרי האכזבות והתלונות, חובבי הקולנוע בישראל עדיין יוכלו למצוא בפסטיבל חיפה 2017 לא מעט סרטים שכדאי להמר עליהם. למקרה שאתם מתלבטים, להלן 20 כאלה.
~
1. להרוג אייל קדוש / בימוי: יורגוס לנטימוס / אירלנד, בריטניה / 2017
לאחרונה הגעתי למסקנה המוזרה שככל ששיער הפנים של קולין פארל מוחצן יותר, כך נוסקת מידת החיבה שלי כלפיו. ומדובר בשחקן שלא סבלתי בעבר. אפילו בעונה המושמצת של "בלש אמיתי", הוא התחבב עלי בזכות שפמו המיוזע. יש להניח שהפרווה המדובללת שצמחה על פניו לכבוד שיתוף הפעולה השני שלו עם יורגוס לנטימוס, תגרום לי לאהוב אותו אפילו יותר!
אף על פי שהוא עתיד לעלות לאקרנים בארץ בדצמבר, המחשבה לחכות חודשיים נוספים לסכין הקולנועית המפלחת של הבמאי היווני המרתק הזה, כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. כמו כל פרוייקט חדש של יורגוס לנטימוס והתסריטאי אפטימיס פיליפו, עדיף להגיע לאולם כשאתם יודעים כמה שפחות. העובדה שניקול קידמן מככבת בו, היא מכת הפטיש האחרונה שנועצת את הסרט הזה בראש רשימת הווישליסט שלי.
~
2. המצלמה של קלייר / בימוי: הונג סאנג-סו / דרום קוריאה / 2017
חייבים להוריד את הכובע בפני פסטיבל ירושלים ופסטיבל חיפה, שבחרו להביא השנה את ארבעת הסרטים האחרונים של המאסטר הקוריאני הנפלא, הונג סאנג-סו. היות וסרטיו מוקרנים בארץ באירועים מיוחדים בלבד, הונג הוא מסוג הבמאים שעוברים מפה לאוזן: אני הכרתי אותו לחבר טוב, שהכיר אותו למכר של אחותו, שהכיר אותו לאחות של חברי הטוב, בעוד שנינו הכרנו אותו לחברה משותפת. וכך, כולנו התגלגלנו להקרנה של "על החוף, בלילה, לבד", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות העלילתית הבינלאומית של פסטיבל ירושלים. זה היה מגניב.
בעוד "אתה ושלך" הוקרן לראשונה בסן סבסטיאן ו"על החוף, בלילה, לבד" עשה את בכורתו בברלין, שני סרטיו הבאים של הונג סאנג-סו השתזפו באורות הריביירה של פסטיבל קאן. "המצלמה של קלייר", שמציין את שיתוף הפעולה השני בין האוטר הקוריאני לאיזבל הופר אחרי "בארץ אחרת", אף צולם בימי הפסטיבל הצרפתי (שנערך ב-2016). הדרמדי המלבבת, שכוללת הופעה נוספת של קים מין-הי, אורכת 68 דקות בלבד, מה שהופך אותה לפיצ'ר הקצר ביותר של הונג אחרי "גבעת החופש".
~
3. היום שאחרי / בימוי: הונג סאנג-סו / דרום קוריאה / 2017
בעוד "המצלמה של קלייר" עלה במסגרת הקרנות מיוחדות, "היום שאחרי" כבר לקח חלק בתחרות המרכזית בפסטיבל קאן. בדומה ל"שני רווקים ומערומי הבתולה" (2000) ו"ביום שהוא מגיע" (2011), גם "היום שאחרי" פוגש את הונג סאנג-סו במצב רוח לשחור לבן. אף על פי שלא מדובר בטרילוגיה רשמית, הצפייה ב"אתה ושלך" ו"על החוף, בלילה, לבד", עשויה לספק קונטקסט מעניין לסרט החדש, בשל היחסים התמטיים שהם חולקים ביניהם והאופן בו הם מהדהדים את הביוגרפיה האישית של הבמאי והשחקנית שמככבת בחלקם. קוון האי-יו המעניין, שגילם דמויות משנה בכמה מסרטיו הקודמים של הונג סאנג-סו, עובר הפעם לחזית הבמה.
~
4. ההתנצלות / בימוי: מיווה נישיקאווה / יפן / 2016
דרמה משפחתית משובחת וסודקת לבבות מידי אחת הבמאיות-תסריטאיות הבולטות בקולנוע היפני העכשווי. זהו סרטה הארוך החמישי של מיווה נישיקאווה, שהחלה את דרכה בצוות ההפקה של הירוקאזו קורה-אדה ואף שימשה כעוזרת במאי ראשונה בסרטו "מרחק" (2001). שיתוף הפעולה ביניהם המשיך בסרטה הארוך הראשון, "Wild Berries”, עליו חתום קורה-אדה כמפיק.
בדקות הראשונות של "ההתנצלות" – שנכתב במקור כרומן על-ידי הבמאית – אנו מתוודעים לסופר נשוי המנהל רומן מאחורי גבה של אשתו. בעודם מתמזמזים על הספה בסלון, הוא מתבשר כי אשתו נהרגה בתאונת אוטובוס יחד עם חברתה הטובה, יואיצ'י. המאורע הטראגי משנה את מסלול חייו ומפגיש אותו עם בעלה וילדיה של יואצ'י, עמם הוא רוקם בהדרגה מערכת יחסים.
לאורך 124 דקות, שמוהלות דרמה נוגעת ללב עם רגעים קומיים, מתאר הסרט התמודדות (או אי התמודדות) עם אובדן פתאומי, את ההכרה שבחשיבות התא המשפחתי ואת מקומה של יצירה בתהליך ההחלמה. את הקאסט הנהדר והמרגש מוביל מסהירו מוטוקי (המוכר לכם אולי מ"פרידות") שמגלם בהופעה יוצאת מן הכלל את דמותו המורכבת של הסופר.
זו אחת הדרמות היפות של השנה ואין לי ספק שהיא תהפוך לאחד הסרטים האהובים בפסטיבל. אלו מכם שלא יצליחו לתפוס אותו בחיפה, יוכלו לעשות זאת בהמשך בפסטיבל "אקי נו" בו יוקרן תחת שמו המקורי, "התירוץ הארוך".
~
5. אמא! / בימוי: דארן ארונופסקי / ארה"ב / 2017
על אף הפתיחה הנמוכה ביותר בקריירה של ג'ניפר לורנס לסרט בהפצה רחבה; על אף הקהל שחתך באמצע ונטש את האולם; על אף הצופים שהעניקו לו ציון F; ועל אף הביקורות המעורבות שספג – דבר לא יניא את רצוני מלחזות במפגש הפסגה בין דארן ארונופסקי לג'ניפר לורנס, בסרט האימה המסתורי, "אמא!". כן, יש דברים שאתה חייב לראות בעצמך וגם אם הסרט הזה הוא כישלון, הוא לפחות כישלון של דארן ארונופסקי, מה שאומר שיהיה מעניין לצפות בו. כמו כן, לא כדאי להספיד את לורנופסקי בטרם עת. מניסיוני, קהל שיוצא באמצע סרט הוא לא ערובה לשום דבר, והטעם של הקהל האמריקאי גם הוא לא מדד אמין במיוחד. וחוץ מזה – מישל פייפר מתקמבקת!
~
6. אהבה חסרה / בימוי: אנדריי זבייגינצב / רוסיה, צרפת, בלגיה, גרמניה / 2017
אלכסנדר סוקורוב ("תיבה רוסית", "פאוסט") אנדריי קונצ'לובסקי ("לילותיו הלבנים של הדוור", "גן עדן") ואנדריי זבייגינצב ("לווייתן", "ילנה"), הם ללא ספק שלושת השמות החמים ביותר מקרב במאי הקולנוע הרוסי העכשווי, בזירת הפסטיבלים הבינלאומית. במקרה של זבייגינצב, זה החל עם סרט המסע המופלא "השיבה", שזכה בפרס אריה הזהב לסרט ביכורים בפסטיבל ונציה 2003, והמשיך עם ארבעה פיצ'רים נוספים שהוקרנו במהדורות השונות של פסטיבל קאן.
"אהבה חסרה", שזכה השנה בפרס חבר השופטים בפסטיבל הצרפתי, מחזיר את זבייגינצב לעיסוק ביחסים הטעונים שבין הורים לילדים. במרכז הדרמה הנוכחית, זוג הורים שחווים תהליך גירושין מכוער, מגלים לחרדתם כי בנם המשותף נעלם. אל תצפו ל-Feel Good Movie.
~
7. ארוחת הערב / בימוי: אורן מוברמן / ארה"ב / 2017
אחרי שזכה לעיבוד הולנדי ואיטלקי, ספרו המטריד של הרמן קוך, "ארוחת הערב", הפציע השנה בעיבוד אמריקאי בבימויו של אורן מוברמן. על הספר כתבתי ביקורת אי שם ב-2010, אך אם זיכרונכם בוגד בכם, להלן תזכורת: העלילה מתארת את השתלשלותה של ארוחת ערב דרמטית במסעדה יוקרתית, בה משתתפים שני זוגות: פאול וקלייר, הנשואים מזה כעשרים שנה; ואחיו של פאול, סרג', פוליטיקאי אהוד אשר מתמודד למשרת ראשות הממשלה ואשתו, בבט. במהלך הארוחה, שכוללת דיונים בנושאים חברתיים ותרבותיים, עולה סיפור אפל הקשור בילדיהם של שני הזוגות.
את דמותו של פאול מגלם השחקן סטיב קוגן (שכנראה כבר לא עושה סרטים אם אין בהם ארוחות), בעוד אחיו הפוליטיקאי מגולם על-ידי ריצ'רד גיר, שכבר עבד עם מוברמן ב"מחוץ לזמן" (נדמה לי שמוברמן אף היה זה שהכיר בינו לבין סידר). זה שילוב די מפתיע – או כפי שחברתי הטובה סיכמה בקצרה: "מה הקשר?" – מה שרק מוסיף עניין לעיבוד הזה, שבמובנים מסוימים לא פשוט להעביר לקולנוע בהתחשב בכך שרובו המכריע מתרחש בארוחת ערב.
~
8. מרג'ורי פריים / בימוי: מייקל אלמרידה / ארה"ב / 2016
הנה משהו שיקסום לכל חובבי "מראה שחורה": סרט מדע בדיוני העוסק בסוגיות של אבל, זיכרון וטכנולוגיה, באמצעות סיפור על חברה המספקת הולוגרמות של בני אדם אשר הלכו לעולמם. "מרג'ורי פריים", שבוים על-ידי מייקל אלמרידה ("הניסוי"), מבוסס על מחזה מאת ג'ורדן האריסון – מכותבי ומפיקי "כתום הוא השחור החדש". בתפקיד ההולוגרמה: ג'ון האם; כשאת פסקול הסרט הלחינה מיקה לוי המופלאה (שאחראית למוסיקה המצמררת ב"מתחת לעור").
~
9. הקרב על המִשְׁמֹרֶת / בימוי: קסאבייה לגראן / צרפת / 2017
הבמאי הצרפתי, קסאבייה לגראן, הוא שם שכדאי לסמן כבר מעכשיו. בשנת 2013, סרטו הקצר "רגע לפני שאני מאבדת הכל", היה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס האוסקר. השנה, הוא יצא מפסטיבל ונציה עם שני פסלונים באמתחתו: אריה הכסף (הפרס השלישי בחשיבותו בפסטיבל) ואריה העתיד, המוענק לסרט ביכורים. "הקרב על המשמורת", שבמובן מסוים נשמע כמו סרט אח ל"אהבה חסרה", עוסק במאבק המתגלע בין שני הורים גרושים על משמורת בנם המשותף.
~
10. קולומבוס / בימוי: קוגונדה / ארה"ב / 2017
אם אתם נמנים על חובבי החיבורים הקולנועיים ב-Vimeo, ייתכן שנתקלתם מתישהו בערוץ של קוגונדה. פילם באף רציני, שבין מעסיקיו נמנים חברת קריטריון היוקרתית ומגזין "סייט אנד סאונד", אשר עורך סרטונים אלגנטיים החוקרים היבטים מעניינים בסרטיהם של אוטרים כדוגמת: יאסוז'ירו אוזו, הירוקאזו קורה-אדה, רובר ברסון, סטנלי קובריק, טרנס מאליק, ווס אנדרסון, קוונטין טרנטינו ואחרים.
קוגונדה, יליד סיאול, עבר לאחרונה מהצד החוקר אל הצד היוצר וביים את סרטו הראשון, "קולומבוס", הקרוי על שם העיר בה הוא מתרחש (קולומבוס, אינדיאנה) ועוסק בכוחה של הארכיטקטורה. בעשור האחרון, כל סרט שמציג זוג הולך ברחוב ומדבר על החיים, מיד מעורר השוואה לטרילוגיה הרומנטית של ריצ'רד לינקלייטר. במקרה של קוגונדה, יתכן כי השוואה זו תהיה במקומה לאור העובדה שהוא חקר את הטרילוגיה המדוברת בוידיאו "לינקלייטר: על קולנוע וזמן".
"קולומבוס" הוקרן השנה בפסטיבל סאנדנס, זכה לביקורות מחמיאות ("דמיינו רימייק אינדי-אמריקאי לסרט של אפיצ'טפונג ויראסתקול", נכתב במגזין פייסט) ואין ספק שיקרוץ לכל סטודנט שקדן לקולנוע וארכיטקטורה.
~
11. מיסטר לונג / בימוי: סאבו / יפן, הונג קונג, סין, גרמניה, טאיוואן / 2017
מפתיע ומשמח למצוא את הסרט החדש של סאבּוּ בפסטיבל חיפה. למעשה, הפסטיבל כולל השנה 4 סרטים יפנים חדשים, וכשמצרפים לכך את 8 הסרטים היפנים החדשים של פסטיבל "אקי נו" (שיתקיים בין ה-24 ל-31 באוקטובר), מקבלים מנה יפה ומרוכזת של קולנוע עכשווי מארץ השמש העולה.
סרטו של סאבו ("Bunny Drop"), אשר הוקרן במסגרת התחרות המרכזית בפסטיבל ברלין, עוסק במתנקש מקצועי בשם מיסטר לונג, הנאלץ להימלט לעיירה קטנה ביפן לאחר שמשימה אליה נשלח עולה על שרטון. את התפקיד הראשי מגלם השחקן הטאיוואני צ'אנג צ'ן, שהפציע עד כה בסרטיהם של מאסטרים דגולים כדוגמת אדוארד יאנג, וונג קאר-ואי והו שיאו-שיין.
~
12. הפסגה / בימוי: סנטיאגו מיטרה / ארגנטינה, ספרד, צרפת / 2017 
לא חושב שאי פעם העליתי זאת על הכתב, אבל אולי זו העת להודות: אני אוהב את ריקארדו דארין. יש משהו בנוכחות הקולנועית החמה והטבעית שלו, שפשוט כיף לראות על המסך. "תשע מלכות", "הסוד שבעיניים", "סיפורים פרועים", "טרומן – חברים עד הסוף" – לא משנה אם הוא דמות מהמעמד הגבוה או ממעמד הפועלים, בין אם אלו דרמות פשע או קומדיות אנושיות, הכוכב הארגנטינאי הזה תמיד Delivers. לכן, סרט חדש עם ריקארדו דארין זו כבר חצי הבטחה מבחינתי.
לפסטיבל חיפה הוא מגיע עם המותחן הפוליטי "הפסגה", שהוקרן בבכורה במסגרת 'מבט מסוים' בפסטיבל קאן. את הסרט ביים סנטיאגו מיטרה, שכבר ערך את טבילת האש שלו בחיפה בשנת 2015 עם סרטו הקודם, "פאולינה". הטיזר אמנם מעט מעורפל אבל דארין עדיין נראה בכושר.
~
13. פרויקט פלורידה / בימוי: שון בייקר / ארה"ב / 2017
שנתיים אחרי שכבש את סצנת הפסטיבלים עם סרט האינדי "מנדרינות", שהציב במרכזו שתי זונות טרנסג'נדריות, צולם כולו במכשיר אייפון 5 אס, והופק על-ידי האחים דופלאס, הבמאי האמריקאי שון בייקר מבקש לעשות זאת שוב והפעם עם "פרויקט פלורידה". הסרט, שהוקרן במסגרת 'השבועיים של הבמאים' בפסטיבל קאן, משרטט את עולמם השונה של ילדים ומבוגרים במהלך חופשת קיץ אחת. ווילאם דפו וקיילב לנדרי ג'ונס, בין המשתתפים. נראה משעשע ומאוד סימפטי.
~
14. אָה, לוסי! / בימוי: אטסוקו היראיאנאגי / יפן, ארה"ב / 2017
"אה, לוסי!", הסרט היפני השלישי ברשימה, הוא למעשה סרט ביכורים שצמח מסרט קצר באותו שם, שכתבה וביימה אטסוקו היראיאנאגי. אחרי 3 שנים בהן גרפה עם סרטה הקצר 24 פרסים בפסטיבלים בינלאומיים (לרבות פרס השופטים בסאנדנס 2015), הקרינה היראיאנאגי את גרסתו המורחבת בשבוע המבקרים בפסטיבל קאן. זוהי דרמה קומית על אישה יפנית חובבת עישון, העובדת בתפקיד משרדי וכבר לא ממש בשיא פריחתה. היא מחליטה לקחת קורס באנגלית, ומגלה להפתעתה כי היא מפתחת זהות חדשה ולא פחות חשוב – קראש על המורה הצעיר שלה, שהוא לא אחר מאשר… ג'וש הארטנט!
~
15. הם / בימוי: אנאהיטה גהאזביניזאדה / ארה"ב, קטאר / 2017
לא מעט אנשים מגלגלים עיניים כשמתחילים לדבר איתם על זהות מגדרית. ריבוי ההגדרות; הבלבול שלעיתים נוטים לעשות בין מין, מגדר ונטייה מינית; הרושם השטחי לכאורה שיוצרות הרשתות החברתיות; והמגיבים השמרניים שמפזרים הומופוביה כמו סוכריות על עוגת שוקולד חמה – יוצרים רעשי רקע לסוגיה רגישה ועדינה למדי.
הכתבה שהתפרסמה לא מזמן על אסיה קייט דילון ("כתום זה השחור החדש", "מיליארדים"), אפשרה לי לנהל שיחה די משעשעת עם אימא שלי על זהות א-בינארית ועל האופן בו יש לפנות לאלו המאמצים אותה כ"הם". זה לא מסוג הדברים שאימא שלי מתעסקת בהם אבל זו בדיוק הסיבה למה ייצוג מהימן במדיה ובתרבות הוא כל-כך חשוב. זו נקודה ממנה ניתן לפתח שיח מבין ומכיל על סוגיות שלא תמיד קל לגעת בהן ברמה התיאורטית או "משומקום".
אני לא בעד סרטי הסברה שמתחפשים לסרטים עלילתיים, אבל עושה רושם שהסרט של אנאהיטה גהאזביניזאדה, עוסק בנושא ברגישות הראויה ומהווה קרקע נוחה לדבר על זהות א-בינארית גם עם מי שלכאורה רחוק שנות אור מהנושא. הכוח של קולנוע וספרות טמון ביכולת לחוות או להזדהות עם נקודות מבט שונות ויש לקוות ש"הם" יצליח לעמוד במשימה.
~
16. מה קרה ליום שני? / בימוי: טומי ווירקולה / בריטניה, צרפת, ארה"ב, בלגיה / 2017
אם התגעגעתם לווילאם דפו, תוכלו לפגוש בו בתפקיד קטן בסרט המד"ב הבומבסטי של נטפליקס, "מה קרה ליום שני?". בעתיד בו כלו מקורות המזון בעקבות שינויי אקלים קיצוניים, נאסר על הורים להביא לעולם יותר מילד אחד. אלו שעוברים על החוק נאלצים להסגיר את ילדיהם הנוספים לרשויות אשר דואגות להקפיאם עד להבשלת פתרון כולל. הסרט מתמקד בסיפור הישרדותן של 7 אחיות זהות, הקרויות כל אחת על שם יום אחר בשבוע. כאשר יום שני לא חוזרת הביתה, דברים מתחילים להתחרבן.
אף כי הוא מתחמק מלטפל בקטסטרופה שניצבת במרכזו, אינו חף מקלישאות ולא משרטט עולם עתידני מורכב במיוחד, טומי ווירקולה ביים סרט אקשן יעיל ומהנה למדי, עם נומי ראפאס הכסאחיסטית בתפקיד כל 7 האחיות, א-לה טטיאנה מסלני. גלן קלוז היא כנראה הבחירה האולטימטיבית לגלם מדענית קשוחה שנאלצת ליטול החלטות מפלצתיות בכדי למנוע את כיליון האנושות, אחרת איך ניתן להסביר שהיא מגלמת כאן את אותו התפקיד שגילמה אשתקד בסרט המד"ב הבריטי, "הנערה עם כל המתנות"?
~
17. ציפורים מוזרות / בימוי: אליז ז'יראר / צרפת / 2017
הסרט החדש של הבמאית הצרפתייה אליז ז'יראר, מגיע שבע שנים אחרי הפיצ'ר העלילתי הראשון שלה, "בלוויל-טוקיו". אמנם לא הזדמן לי לראות אותו אבל התקציר של "ציפורים מוזרות" נשמע כמו בלנדר של מרכיבים שאני מאוד אוהב לראות בקולנוע: פריז, בתי קפה, חנויות ספרים, הומור לאקוני, בחורה שחולמת להיות סופרת, גבר מבוגר וציני, ומערכת יחסים לא שגרתית. הכל מתקבץ לתוך 72 דקות של "קומדיה רומנטית מתוקה-מרירה", שהוקרנה השנה במסגרת 'פורום' בפסטיבל ברלין.
~
18. החבר שלי דאהמר / בימוי: מארק מאיירס / ארה"ב / 2017
סרט אינדי למארק מאיירס ("איך הוא התאהב"), המתאר את שנות התבגרותו של מי שלימים יהפוך לרוצח הסדרתי המזוויע ג'פרי דאהמר, הידוע בכינויו "הקניבל ממילווקי". הסרט מבוסס על רומן גראפי מאת דרף בקדרף, שהיה בן כיתתו של דאהמר בחטיבת הביניים. בתפקיד הראשי: כוכב ערוץ דיסני, רוס לינץ', שמבצע את מהלך המיילי סיירוס של הקריירה שלו.
~
19. שיר סמואי / בימוי: פן-אק ראטאנארואנג / תאילנד, גרמניה, נורבגיה / 2017
הבמאי התאילנדי יקיר הפסטיבלים פן-אק ראטאנארואנג (או בפשטות, טום), מוכר לרבים בעיקר בזכות יצירת הארט האוס האווירתית "חיים אחרונים ביקום" עם טדאנובו אסאנו, אך סרטו הבולט האחרון היה דווקא מותחן פשע נוארי בשם "ירייה בראש", שעלה לאקרנים לפני שש שנים. ב"שיר סמואי", הוא חוזר לזירה הדרמטית עם סיפור על שחקנית אופרות סבון בשנות ה-30 לחייה, הסובלת מלחץ גובר מצד בעלה להצטרף לכת בהנהגתו של אדם המכונה "הקדוש". הסרט הוקרן לאחרונה במסגרת העצמאית "ימי ונציה", המתקיימת במקביל לפסטיבל הסרטים בעיר.
~
20. מז"ל טוב / בימוי: כריסטופר לנדון / ארה"ב / 2017
מבין כל וריאציות המסע בזמן, אני הכי אוהב את סרטי הלולאות. הייתה תקופה שצפיתי ב"לקום אתמול בבוקר" על בסיס יומיומי, עד שהרגשתי כמי שלכוד בלולאת זמן בעצמו. הפורמט הזה אמנם נשחק די מהר – כמה עוד אפשר לראות את הגיבור מתעורר בפעם השנייה לאותו יום במבט מעורפל, ובפעם השלישית באימה, ובפעם השביעית בנחישות יודעת כל – אבל הוא עדיין כיפי הודות לממד המשחקי שיש בו.
מוקדם יותר השנה, עלה לאקרנים העיבוד החביב של רי רוסו-יאנג לרומן הנעורים של לורן אוליבר, "לפני שאפול" (שהיה צריך להיקרא "איך להפסיק להיות כלבה"), אודות חבורת תיכוניסטיות מזעזעות שחוות בכל יום מחדש תאונת דרכים, עד שאחת מהן לומדת להפוך לאדם טוב יותר. כמה פעמים עוד תצטרכי למות לעזאזל, כדי להבין שלהשפיל נערה במסיבה זה דבר דוחה?
לפסטיבל חיפה מגיע סרט לולאות נוסף והפעם הוא כבר לא דרמת גאולה אלא סלאשר עם נגיעות קומיות. צעירה שמתעוררת בכל בוקר לאותו יום, מנסה להבין מי הליצן שמנסה לרצוח אותה? את הסרט ביים כריסטופר לנדון, שאחראי לכתם הגדול בפילמוגרפיה האיכותית של טיי שרידן: "מדריך הצופים לאפוקליפסת הזומבים". נקווה שפה הוא יוותר על בדיחות אשכי זקנים.
~
ששה סרטים נוספים שכדאי לשקול
☑ כלב (צרפת, בלגיה) – שנתיים לאחר הקרנת הדרמדי הייחודית "אספלט" עם איזבל הופר, פסטיבל חיפה שומר אמונים לסופר-במאי-מחזאי הצרפתי סמואל בנשיטרית, ומייבא את סרטו החדש היישר מבכורתו בפסטיבל לוקרנו. במרכז העלילה: אדם נטוש ובודד אשר איבד את כל היקר לו, מאומץ על ידי בעלים של חנות כלבים. רק שבעל החנות אינו רוצה אותו כחבר, אלא ככלב.
שלוש פסגות (גרמניה, איטליה) – דרמת מתח קאמרית לבמאי הגרמני יאן צאבייל, אודות משפחה היוצאת לחופשה בשלוש הפסגות של לאברדו שברכס הדולומיטים בצפון איטליה. זוכה 'פרס וראייטי' בפסטיבל לוקרנו.
הנער מצ'אמברה (איטליה, ארה"ב, צרפת, שבדיה) – סרט התבגרות בניחוח ניאו-ריאליסטי איטלקי המתרחש במחוז קלבריה. מהבמאי האיטלקי של "מדיטרנאה", ג'ונאס קארפיניאנו.
על גוף ונפש (הונגריה) – זוכה פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין. סיפור אהבה מיוחד אודות גבר ואישה העובדים בבית מטבחיים וחולקים את אותם החלומות כשהם ישנים. הסרט, שיעלה להקרנות מסחריות בתחילת שנה הבאה, נכתב ובוים על-ידי הקולנוענית ההונגרייה, אילדיקו אניידי.
סאמה (ארגנטינה, ברזיל, ספרד, מקסיקו, ארה"ב, הולנד, פורטוגל) – מעריציה של האוטרית הארגנטינאית לוקרציה מרטל ("הביצה", "אישה ללא ראש") ממתינים כבר כמה שנים טובות לפיסת קולנוע חדשה מכיוונה. השנה זה קורה עם דרמה המתרחשת במאה ה-18, אודות קצין ממוצא דרום אמריקאי בשרות הכתר הספרדי, שמחכה למכתב מן המלך שיאפשר לו לחזור הביתה.
☑ תאגיד (צרפת) – חייה של מנהלת משאבי אנוש בתאגיד בינלאומי גדול בפריז, נכנסים לסחרור כאשר היא עדה להתאבדותו של אחד העובדים. סרט ביכורים לבמאי-תסריטאי הצרפתי ניקולא סילהול, שהוקרן במסגרת התחרות בפסטיבל קרלובי וארי.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקרוב!, פסטיבלי קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s