צ'ולקן מקנאב הוא ההחמצה הכי גדולה של "רק רוצים לרקוד"

~
הלחם והחמאה
בואו נדבר על "רק רוצים לרקוד". נכון, תוכניות פריים-טיים של ערוץ שתיים הן לא בדיוק הלחם והחמאה של הבלוג הזה ובכל זאת, בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי עוקב באדיקות אחר תוכנית המחול התורנית של "קשת", בעיקר בגלל רקדן אחד: צ'ולקן מקנאב.
טלוויזיה במבוכה
להגדיר את "רק רוצים לרקוד" כתוכנית מחול זו למעשה הטעייה שכן היא בראש ובראשונה תוכנית ריאליטי ומאחר ומי שמחזיק בהגאים הוא יואב צפיר, היא נשענת בעיקר על דוקטרינת ה"לרגש". הצורך האובססיבי הזה, שאחז גם ב"כוכב נולד", ניכר במיוחד בשבועות הארוכים של פרקי האודישנים. מה לא היה שם? נער שגדל בשכונת מצוקה; בחור שהוריו התנכרו למקצוע שבחר; זוג מבוגר שרקד בכיסאות גלגלים; מתמודדת שאביה נפטר מדום לב; צעיר אופנתי שסבל מהקנטות; רקדנית מרירה שנדחתה בעבר על-ידי דויד דביר. אך הרגע היואב-צפירי מכולם היה ללא ספק, וידויה של רקדנית צעירה על מכתב שהותיר אביה בטרם שלח יד בנפשו. הרי מה יותר מרגש מלנצל טרגדיה אישית של מישהי שהרגע הגיעה לאודישן בטלוויזיה, ואחר כך לנפות אותה בתוכנית הסינון הנמהרת שלפני התחרות?
בין כל הזיעה והדמעות של המתמודדים ה"מרגשים", יש כמובן את אלה שתפקידם לספק אתנחתא קומית. ואם טרם הבנו כמה חסרי מודעות עצמית הם יכולים להיות, הקיו המוסיקלי המגחיך, העוויתות על פניהם של השופטים והפרשנות המלומדת של אסיוורותם יסירו כל צל של ספק. אלא שלעיתים הבדיחה מעידה יותר על התוכנית מאשר על המתמודד. באחד האודישנים, מתמודדת הופיעה מול השופטים ההמומים כשהיא חותכת רימון בהילוך איטי. רגע לפני שאנה ארונוב התגלגלה מצחוק וכולם גילמו את תפקידם הידוע מראש, נאמר בחצי פה שהרקדנית מגיעה מזרם הבּוּטוֹ – מחול אוונגרדי שהתפתח ביפן החל משנות השישים, ואחד ממאפייניו הוא האטה קיצונית של קצב התנועה. פרט לדויד, עושה רושם שאיש מהנוכחים לא הבין בכלל מה הוא רואה ובוודאי שלא טרח לברר.
כמובן שלא ברור מה חשבה לעצמה אותה מתמודדת כשהחליטה לבצע בּוּטוֹ בערוץ 2 (או כיצד ההפקה שכנעה אותה), אבל היא הייתה הדבר הכי פחות מביך באותה סיטואציה. למעשה, היא הוכיחה עד כמה התמודדות עם מחול אוונגרדי מתרבות אחרת, שדורש ידע מוקדם ואורך רוח, היא בלתי אפשרית בטלוויזיה מסחרית ועל כן הפתרון היחידי הוא להפוך הכל לבדיחה. כך נראית טלוויזיה במבוכה וזה המקום שבו נחשפה המהות של "רק רוצים לרקוד" כתוכנית בידור להמונים שרק במקרה עוסקת במחול.
גם הנוכחות המבודחת של אסיוורותם נועדה לשמש סוכן מתווך לצופה הממוצע שעלול "להיבהל" מסגנון האמנות האליטיסטי ועל כן מרפד אותו בשכבות של דחקות, דיבור דוגרי ועימותים עם מנהלי הלהקות שלכאורה מורמים מעם. אותי אישית הם מבדרים, אך אפשר להבין את מי שהאישיות הנרקסיסטית של הצמד-שהולחם-לו-יחדיו מעניינת לו את קצה הפוינט.
הפרעת קצב וריקוד
אבל האודישנים זה כל-כך יוני 2017. מה המקום של המחול בתחרות? ובכן, ניכר שנעשית עבודה אמיתית על הנאמברים אבל בעידן שבו סרטוני "ריאקשן" נצפים לא פחות מהסרטונים המקוריים שלהם עושים ריאקשן, "רק רוצים לרקוד" לא מסוגלת להניח לנו ליהנות מדקה וחצי של מחול מבלי לחתוך לפרצופים של השופטים וההורים בקצב שמזכיר סצנת אקשן מ"ג'ון וויק". באותה הזדמנות, אפשר היה להראות גם כיצד מגיבים הצלם והשומר בכניסה כי למה לא בעצם?
הבחירה שלא לשדר את התוכנית בלייב, אילצה את ההפקה להפקיד בידי הקהל באולפן את ההכרעה באשר לזהות המנצחים בתחרויות. אלא שמבט חטוף בקהל יוצר את הרושם כי גילם הממוצע של המסמסים באפלה אינו עולה על 16, מה שמעלה כמה תהיות. האם פירוק הלהקה של דויד דביר למשל – שממותג בעקביות כשופט הרע – נובע מזהות הקהל או מאיכות הנאמברים? האם אנו צופים בתחרות פופולאריות של השופטים או בתחרות ריקודים? את זה לא אני שואל אלא המגיבים הזועמים בדף הפייסבוק של התוכנית. והאמת, שאלות במקומן.
אחרי אינספור תוכניות שהתבססו ברובן על אודישנים יחידניים שהבליטו את האיכויות של כל מתמודד, הוחלט כי בשלב התחרות יתמודדו הרקדנים בזוגות, שלישיות או יותר. בתוכנית האחרונה כבר היו כאלה שהופיעו לבד וכאלה שהופיעו אך ורק בריקוד הקבוצתי. המצב הזה לא מעניק לרקדנים הזדמנות שווה וחבל שחוקי הפורמט לא נדרשים לנושא.
גם שלב ההדחה, בו שני מנהלי הלהקות עם הניקוד הנמוך ביותר נאלצים להיפרד מרקדן או רקדנית, לא שופע הגינות. המנהלים בוחרים שני מועמדים להדחה אך לא מאפשרים להם להילחם על מקומם בסולו תחרותי. במקום, פשוט מחליטים – אחרי הפסקת פרסומות, כמובן – מי מתאים להם ומי לא. אז לשם מה לבחור בשני מועמדים מלכתחילה?
לאן נעלם צ'ולקן מקנאב?

מבין עשרות המתמודדים שהוצגו בשלב האודישנים, היחיד שבאמת כבש את ליבי היה צ'ולקן מקנאב. רקדן בן 23 שעלה מנמיביה במסגרת תוכנית "מסע מחול", המופעלת על-ידי להקת המחול הקיבוצית, ונותר בישראל לאחר שמצא בה אהבה.
אני מת על צ'ולקן. התנועה שלו חזקה ומתפרצת אך עטופה ברוך ואלגנטיות שקשה להסיר ממנה את המבט. יש משהו פשוט מרגש באופן שבו הגוף שלו מתנועע. בין אם הוא מרחף באוויר או מתגולל על הבמה, הריקוד שלו ספוג ביופי, כוח ועידון.
האודישן המושלם של צ'ולקן הכחיל את המסך של כל ארבעת השופטים ולאחר שבחן שניים מהם בעצמו, בחר ללכת עם עידן שרעבי שנמס ממנו לחלוטין. לטעמי לא היה שום אודישן שהשתווה לו וכשאסיוורותם הכריזו עליו כמנצח העתידי של העונה, בהחלט יכולתי לראות את זה. בהמשך הוא זכה לראיון באתר מאקו והתקבל ללהקה של עידן, אם כי לא זכה לזמן מסך משמעותי בתוכנית הסינון הסופית.
בתוכנית הראשונה של שלב התחרות, צ'ולקן ביצע יחד עם רותם ברוך את הריקוד החזק והמרגש ביותר של הערב, לצלילי השיר "אבא" של אביתר בנאי. מעבר לכוח הרגשי המטלטל של הביצוע, שעסק ביחסים שבין אב ובנו, ההיסטוריה האישית של צ'ולקן, רותם ועידן, הפכה את הכוריאוגרפיה לטעונה יותר. עם זאת, יותר מכל סיפורי האובדן והנטישה שנשזרו לכל אורך האודישנים במטרה "לרגש", הביצוע של צ'ולקן ורותם הוכיח שהדבר הכי מרגש בתוכנית הוא המחול עצמו והמפגש בכשרון הגדול של שניהם. לא במקרה זהו הריקוד הפופולארי ביותר משלב התחרות בדף הפייסבוק של התוכנית, עם למעלה מ-160 אלף צפיות.
הדואט השני של צ'ולקן, הפעם לצד רפאל בניימין, כבר היה פחות אפקטיבי אך הבעיה החלה ברמת הקונספט. לספר על אהבה חד-מינית טראגית תוך שימוש בשיר Take Me To Church, זו בחירה נורא עצלנית משום שהקליפ הראשון לשיר כבר מספר על אהבה חד-מינית טראגית. אין פה שום פרשנות חדשה או מקורית. ואם זה לא מספיק, הקליפ השני הוא כולו ריקוד וירטואוזי אחד ארוך של סרגיי פאקינג פולונין – בדיוק הדבר שאתה צריך בראש כשאתה רואה רקדנים אחרים מבצעים כוריאוגרפיה לצלילי אותו השיר. לצ'ולקן היו אמנם ביצועים טובים יותר (ואני חושד שלכוריאוגרפיה היה חלק במעידה) אך למרות הכל, גם הנאמבר הזה זיכה אותו ואת שותפו בניצחון.
בתחילת התוכנית הבאה, נפלה החלטה תמוהה למדי. על אף הניצחונות שצבר בפרקים הקודמים, צ'ולקן נבחר על-ידי עידן כמועמד להדחה – לצד שיינה הידי – בטענה כי דרושה לו "עבודה פנימית יותר חזקה ממה שקורה". צ'ולקן הבטיח שלא ייפול מבלי להילחם, אסיוורותם התרשמו מהפסון ואני חיכיתי לראות עם מה הוא יפציץ. במהלך התוכנית, שיינה עלתה לבצע דואט (והפסידה) אך צ'ולקן נותר לשבת על הספסל. הפעם היחידה שהוא עלה לרקוד, הייתה במסגרת הריקוד הקבוצתי (האיום) וכרגיל, הוצב אי שם מאחור. לולא ניצלה הקבוצה של עידן בשלב הסופי, ייתכן שצ'ולקן היה עף מבלי שזכה להילחם על מקומו.
בתוכנית האחרונה, התחוור כי לא מדובר בפאזה חולפת. "זה לא מספיק", אמר לו עידן בחדר החזרות. "אני לא יודע מה חסר, אבל חסר חלק". במהלך ראיון קצרצר, צ'ולקן הודה כי הוא ועידן לא רואים עין בעין. "אתה נותן לו, ונותן לו, ונותן לו. זה אף פעם לא מספיק", הוא אמר. גם הפעם הוא ישב מחוץ למגרש הפירואטים, בעוד חבריו עלו לבמה שוב ושוב. למעט ריקוד הפחים בשיתוף שלושה מחברי הקבוצה, צ'ולקן השקיף מהיציע בלבד.
מעבר לכך שזה עצוב ומבאס ומוציא את עידן באור מאוד דוּשי, להוציא את צ'ולקן מכלל פעולה זו ההחמצה הכי גדולה של התוכנית. יענקל'ה ורותם הם נכון לעכשיו הסטארים של העונה אחרי שזכו להביע את עצמם לבד על הבמה. יש לי תחושה שברגע שצ'ולקן יזכה לרגעי הנינה סיירס שלו, הוא יראה לכולם מאיפה משתין הברבור השחור.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, מחול. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s