בייבי דרייבר: קומדיית המרדפים המוזיקלית של אדגר רייט מוכיחה את מה שכבר מזמן ידעתי – לאנסל אלגורט יש את זה!

אדגר רייט, הדרלינג של קהילת הגיקים והמבקרים, עשה זאת שוב. אחרי ש"אנטמן" נחטף ממנו ומשותפו לכתיבה, ג'ו קורניש, על-ידי מארוול המבוהלים בשל "חילוקי דעות אמנותיים", הבמאי הבריטי המזוקן החליט שלא לשקוע במרה שחורה ועבר – יחד רוב הצוות שאמור היה ללוות אותו בהרפתקה הקומיקסית ונטש עמו את הפרויקט – לביים את התסריט ל"בייבי דרייבר" שכתב עוד לפני כל הסאגה המתוקשרת.
"בייבי דרייבר", אם לסכם במשפט אחד, היא קומדיית מרדפים מוסיקלית. בעולם בו סדרת סרטי "מהיר ועצבני" גורפת ארבעה מיליארד דולר, אתם עשויים לתהות האם באמת נחוץ לנו עוד סרט שמתרחש ברובו על הכביש המהיר? העניין הוא שלאדגר רייט יש כמה מעלות שגם ל"מהיר ועצבני 50" לא יהיו: סטייל, גרוב, הומור וטעם טוב במוסיקה. עם זאת, ההשוואה לפרנצ'ייז הווין-דיזלי לא ממש מדויקת שכן "בייבי דרייבר" נופל על קו התפר שבין סרטי מכוניות לסרטי שודדים במתכונתם הקלאסית יותר.
רייט לא ממציא את הגלגל מחדש אלא משתמש דווקא בתבנית עלילתית די שחוקה: הפושע המוכשר שחוזר לעשות את המכה האחרונה לפני פרישה; הארכי-נבל שמרכז קבוצת פושעים ססגונית, מצביע על לוח מקושקש ומדריך אותם כיצד לקפוץ מעל כל משוכה בדרך לדינרוס; סדקי האמון שנפערים ביחסי השודדים וגו'. מה שרייט כן עושה, הוא טוויסט בנקודת המבט: מוקד ההתרחשות אינו השוד עצמו; השאלה אינה האם השודדים יצליחו להערים על מוקד הפשיטה בהתאם לתוכניתם המורכבת. הפוקוס ב"בייבי דרייבר" הוא על הנהג שממתין לשודדים. נקודת המבט היא שלו ועל כן, אם הוא לא נכנס לבנק – לא נראה מה מתרחש בבנק.
המְתנה בקולנוע יכולה להתבטא בצורות שונות. אם אתה סרט ארט האוס רומני, המתנה יכולה להיות שוט סטאטי של שוטר עומד בפינת רחוב ומעשן סיגריה במשך 5 דקות, כשברקע נשמעים רחשי הרחוב. אם אתה סרט של אדגר רייט, ההמתנה היא שואו ממגנט – כוריאוגרפיה של פעולה ופסקול, בה כל יריית רקע מסונכרנת לביט וכל מחוות גוף מלווה בתו מוסיקלי. האקשן עובר אל הכביש, כלי הנשק הוא אייפוד והאוחז בהגה הוא הגיבור.
והגיבור הוא בייבי. צעיר מסתורי, חובב מוסיקה ומשקפי שמש כהים שמנתקים וממסכים אותו מהעולם; הופכים אותו לאדם נוכח/נפקד. העמדה הייחודית שלו, כמשקיף מהצד שהוא בה בעת חלק אינטגרלי מהסיטואציה, הופכת את נקודת המבט שלו למעניינת, ומאתגרת את יחסיו עם שאר השודדים שרואים בו עוף מוזר ולא מפוענח. זה גם מה שהופך את הדמות שלו למורכבת יותר משאר דמויות המשנה שהן יותר משיחת מכחול על קנבס מאשר ישויות תלת ממדיות.
השטיחות של דמויות המשנה – והעובדה שלבייבי יש סיפור אוריג'ן של ממש – מסגירות את הממד הקומיקסי שמאפיין כמה מן הסרטים של אדגר רייט. גם לסיפור האהבה שמתפתח בין בייבי למלצרית בדיינר, אין איזושהי מורכבות יוצאת דופן. זו רומנטיקה בניחוח אולד פשן (כפי שמעידים ההבזקים בשחור לבן), נאיבית וחלומית. המרכיבים הללו מוכיחים שוב עד כמה אדגר רייט הוא הטינאייג'ר הנצחי של עולם הקולנוע. בידיו של במאי אחר הם היו עשויים לשקף תסריט לקוי או לא מפותח, אבל בחסות הטיפול הסגנוני של רייט הם משמשים ליצירת "קוּל סינמה". כזה הפונה אל הנער שפעם היית ומבקש להלהיב אותך בדיוק מהמקום ההוא. המקום של האאוטסיידר ששקוע בעלילות קומיקס, שעוד מאמין באהבה מהאגדות, שחולה על מרדפי מכוניות וחולם לברוח אל עתיד שטרם הוגדר עבורו.
אנסל אלגורט, שמגלם את בייבי, הוא ליהוק מושלם. מעבר לכך שהעדשה של רייט מאוהבת בפניו החתומות, ההופעה שלו היא מפגן של קוּליות ונון-שלאנט. הוא מתופף באצבעותיו, הוא שר ורוקד ברחובות, הוא כוכב ראשי בעולם פרטי משל עצמו – כמו שכולנו מרגישים עם זוג אוזניות ושיר של The Jon Spencer Blues Explosion. במובן מסוים, "בייבי דרייבר" הוא לאנסל אלגורט מה ש"הרשת החברתית" היה לג'סי אייזנברג. שניהם שחקנים אמריקאים צעירים ממוצא יהודי שרצית לראות יותר אך כיכבו בעיקר בתפקידי משנה, עד שכל אחד מהם קיבל את הסרט הגדול שהפך לכרטיס הביקור שלו. אף על פי שאייזנברג הגיע לסרט של פינצ'ר עם רזומה מרשים בהרבה, אפשר היה לראות את הפוטנציאל של אלגורט אפילו בסדרת "מפוצלים". על אף התפקיד הקטן והמחורבן, הוא תמיד נראה לי כמישהו שיש לו יותר מה להציע ומסתבר שאדגר רייט ידע בדיוק מה לעשות אתו.
לא מעט רגעים משעשעים יש בסרט המהנה הזה והבחירה בקווין ספייסי בהחלט הוסיפה לו נקודות במחלקה הזו. את ג'ון האם עדיין קשה לי לעכל מחוץ לחליפת שלושה חלקים אבל הוא לפחות היה ליהוק מקורי, כשלצדו מככבת אייזה גונזלס החביבה בתפקיד דרלינג. לעומת זאת, ג'יימי פוקס בתפקיד השודד המטורף, הרגיש יותר מדי כמו ג'יימי פוקס בתפקיד השודד המטורף.
חברה טובה שפחות התלהבה מהסרט, טענה שהיו בו רגעים מתים (בעיקר בדיינר) הודות לדיאלוגים גרועים ולא מצחיקים במיוחד. על פניו, בעוד "סקוט פילגרים" סיפק לא מעט ציטוטים לטמבלר, "בייבי דרייבר" התקשה לספק משפטי מחץ. אך לאור העובדה ששירי הפסקול ביוטיוב מטוקבקים בתלי ציטוטים ודיאלוגים מתוך הסרט, זה לא באמת נכון. בהקשר לדיאלוגים בדיינר – יש לקחת בחשבון שהדמות של בייבי כמעט לא מדברת. עד שהוא כבר כן משוחח עם המלצרית, הדיאלוגים ביניהם מבקשים להדגיש את המקום המרכזי של המוסיקה בחייו, ובעיקר את היותה כלי ליצירת תקשורת עבורו. תקשורת בינו לבין אביו המאמץ, בינו לבין אחד השודדים, בינו לבין אמו. במובן הזה, ניתן לראות ב"בייבי דרייבר" שיר הלל לכוחה של המוסיקה – להעניק נחמה, להעלות זיכרונות, להתמודד עם המציאות ולחבר בין בני אדם.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אמריקאי, קולנוע בריטי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s