להעיר את הענק שבפנים: "קולוסאל" עם אן האת'וויי היא יציאה מקורית, מהנה ומפתיעה בין ערמות המחזור וההמשכונים של עונת הקיץ

מעבר של במאים זרים בעלי קול מובחן וכשרון מוכח לסביבת עבודה אמריקאית – בין אם מבחינה טריטוריאלית ובין אם מבחינת כוח האדם – הוא לרוב עסק מסקרן. יורגוס לנטימוס, אלחנדרו אמנבר, אלפונסו קוארון, דני וילנוב, אוליבייה אסיאס, יואכים טרייר ואחרים, לא רק צלחו את המעבר אל השפה האנגלית אלא גם הצליחו למשוך כמה מן הכוכבים הגדולים שיש להוליווד להציע. אך בעוד שהתרגלנו לגלגל על השפתיים שמות כמו בונג ג'ונג-הו או אלחנדרו גונסלס איניאריטו, ייתכן כי נאצ'ו ויגאלונדו אינו שם שמדגדג לכם בזיכרון. מצד שני, אם אתם חובבי סרטי ז'אנר, ייתכן כי נתקלתם בסרט הספרדי "פשעים בזמן". ויגאלונדו – שכתב, ביים ושיחק בסרט הזה משנת 2007 – יצר את אחד מסרטי לולאות הזמן האפקטיביים והמטרידים שנהגו בעשור האחרון. סרט שמפעיל את המוח ומחדיר אליו כמה אימז'ים בלתי נשכחים בזכות שילוב מוצלח בין מד"ב ואימה על קרקע ריאליסטית.
את סרטו הארוך הבא, "Extraterrestrial”, המשיך ויגאלונדו לביים בספרדית אך בשנת 2014 רתם את אלייז'ה ווד וסשה גריי לטובת מותחן האימה האינטרנטי, “Open Windows”, שערך את בכורתו בפסטיבל SXSW. הסרט מתרחש כולו על גבי צג מחשב, קופץ בין עשרות חלונות פתוחים, ומזין את הפחד מפני אובדן פרטיות מוחלט בעידן הטכנולוגי. הקונספט שלו מקורי למדי אך נעשה מתסכל ומתיש מהר מאוד. עם זאת, הוא תופס תנופה בחלקו השני וניתן ליהנות ממנו אם לא לוקחים אותו מדי ברצינות. הרפרנסים להיצ'קוק, הטוויסטים המופרכים והאלמנטים הרפלקסיביים שבו, מחוללים שעשוע ז'אנרי המצוי בקונפליקט עם הריאליזם שנגזר משימוש במצלמות אינטרנט המתעדות התרחשויות בזמן אמת.
למעשה, מרבית היצירה של ויגאלונדו נעה על המתח שבין הפנטסטי (הקולנועי) לריאליסטי (היומיומי). אל תוך עולמות סינמטיים במובהק של לולאות זמן, זהויות בדויות ומפלצות ענק, הוא משליך דמויות פשוטות, אנטי-הרואיות, שהצופה יכול לדמיין עצמו מתחלף איתן בנקל. ב"חלונות פתוחים" המתח בין הפנטסטי לריאליסטי מתבטא במאבק שבין תוכן לצורה ומציב את הצופה בעמדה אמביוולנטית, לעומת סרטו החדש והשלם יותר, "קולוסאל", שמצליח למזג בין שני הקצוות.
כשצופים בקדמון ל"קולוסאל", התגובה המיידית נחלקת לשניים: "אוי, זה כזה גאוני!" / "אוי, זה כזה דבילי!". זה ללא ספק אחד הרעיונות המקוריים שנראו על המסך מזה שנים, ובעידן בו כל עלילון זניח הופך ל"פרנצ'ייז", כל סרט קיץ אמריקאי מגיע עם מספר, וכל עלילה לעוסה מסופרת מחדש – זה לא דבר של מה בכך.
"קולוסאל", שהוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו, עוסק בבחורה בשם גלוריה (אן האת'וויי) המתגוררת בניו-יורק עם בן זוגה העשיר, טים. גלוריה, כך מתרשם טים, היא בחורה חסרת שליטה: היא נוטה לשתות, היא מאחרת, היא מבלפת, היא מובטלת ולא לגמרי מפוקסת. על כן הוא מחליט ליזום פסק זמן, אורז את חפציה ומשלח אותה לדרכה. בלית ברירה היא מקבלת את גזר הדין וחוזרת לעיירת הולדתה, בה היא נתקלת בחבר ילדות בשם אוסקר. במקביל לבונדינג המתחדש ביניהם, פורצים דיווחים על מפלצת אימתנית שמשתוללת ברחובות סיאול ומטילה את חיתתה על תושבי העיר הקוריאנים. בהדרגה, גלוריה מגלה כי תנועותיה מתואמות בסינכרוניזציה מושלמת עם זו של המפלצת ומבינה כי היא זו ששולטת ביצור ההרסני.
ויגאלונדו הצליח לתפור סרט אסונות ממסורת הקאייג'ו אייגה, לדרמדי על בחורה לא מתפקדת שמנסה למצוא את דרכה בחיים. אך בניגוד לסרטי אסונות בהם הדמויות הן פרסומות שמפריעות לנו לראות את התוכנית, ב"קולוסאל" הספקטקל נועד לשרת את הדמויות והיחסים ביניהן. הדמויות הן הסיפור המרכזי ולא תירוץ שנועד לקשר בין אימז'ים של בניינים קורסים, ערים חרבות והמון מבוהל.
ברמה הסמלית, ניתן לראות במפלצת מניפסטציה הרסנית להתנהלותה חסרת האחריות של גלוריה, דמות שהיא – ליטראלית – אסון מהלך. מצד שני, בחורה שמבריזה לחבר שלה או מגיעה קצת שיכורה הביתה היא לא הטיפוס הכי כאוטי שניתן להעלות על הדעת. לפיכך, המפלצת עשויה לייצג גם את הכוח הבלתי נשלט, את המשתנה הלא צפוי או את הפוטנציאל להרס (עצמי וסביבתי) שגלוריה מנסה לרסן. בבסיסו, "קולוסאל" הוא סרט שעוסק בהיבטים שונים של שליטה ואובדן שליטה, ובמאבקים הפנימיים והחיצוניים להשיג אותה. תהא זו שליטה עצמית, שליטה במפלצת, שליטה בין המינים, שליטה במערכות יחסים או שליטה בחיים.
חיזוק לכך ניתן למצוא כבר בפתיחת הסרט, עם שוט המציג בובת ברבי אבודה בפארק. אותה בובה נשית אמריקאית, נחשקת ונייחת, המתופעלת ונשלטת על-ידי אחרים היא היא גלוריה. הדרך שלה להשגת עצמאות ושליטה מתפתחת למקומות משעשעים ולא צפויים, אם כי יש להודות שלהרוג כמה קוריאנים במסוק בשביל פאנץ' מרגיש קצת צורם.
לבחירה בסיאול – בניגוד אולי לטוקיו, שהייתה מתבקשת יותר לאור מסורת סרטי המפלצות שהתפתחה ביפן – יש משמעות אסתטית ופוליטית. נאצ'ו ויגאלונדו הוא כאמור במאי שנוהג לערבב בין ז'אנרים וב"קולוסאל" הוא מכניס לבלנדר מרכיבים קומיים ומד"ביים שמקבלים טונים יותר ויותר דרמטיים ואפלים ככל שמתקדמת העלילה. היכולת לשייט במיומנות בין ז'אנרים שונים באותו סרט, היא כמובן אחד מסימני ההיכר של הקולנוע הקוריאני המסחרי – סרטים כמו "הצל את הכוכב הירוק!", "רכבת הקרח" או "רכבת לבוסאן" מדגימים היטב את הג'אגלינג שבין מד"ב, קומדיה, דרמה ואימה.
ברמה הפוליטית, עם כל הציוצים של טראמפ, הביקורים של רודמן והשבויים האמריקאים, קשה להתעלם מהמתח ששורר כיום בין ארה"ב לצפון קוריאה. ב"קולוסאל" ניתן לראות כיצד פעולות אמריקאיות חסרות אחריות עלולות להוביל להשלכות חמורות באשר לביטחון חצי האי הדרומי – אמירה שניתן לראותה בהקשר רחב יותר למדיניות החוץ המעורפלת של ארה"ב בעידן טראמפ ולהשפעה האמריקאית באזורי סכסוך נפיצים.
ומילה טובה על אן האת'וויי: נאצ'ו ויגאלונדו עשה בחירה לא ממש מובנת מאליה בכך שליהק את השחקנית האמריקאית לתפקיד הראשי. האת'וויי מופיעה כמעט בכל סצנה והסרט נשען ברובו על דמותה. אישית, אף פעם לא ממש השתגעתי עליה. גם לא בתקופה בה ניסתה לשבור באופן מחושב מדי לתפקידים פחות מתקתקים כמו "רייצ'ל מתחתנת". ברשת לא חסרים סרטונים כמו "איך אן האת'וויי הפכה לשחקנית השנואה ביותר בהוליווד" ו"למה אנשים שונאים את אן האת'וויי?". אבל ב"קולוסאל", האת'וויי שולחת לכולם אצבע משולשת ומצליחה להפוך את גלוריה לדמות קומית משעשעת, סימפטית ואהודה, על אף כל ה"פגמים" שהיא לכאורה נושאת איתה – ואולי דווקא בגללם.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מדע-בדיוני ופנטזיה, קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s