פסטורלה אמריקנית: סרט הביכורים של יואן מקגרגור מתאר פסאדה של חיים מושלמים על חבית אבק שריפה

amepas
כמו שחקנים רבים לפניו, גם יואן מקגרגור החליט לרענן את ניסיונו התעסוקתי רב השנים, ולהתמקם לראשונה מאחורי עדשת המצלמה. מה שבכל זאת אינו מובן מאליו עבור השחקן הסקוטי בן ה-45, זו הבחירה לעבד דווקא את הרומן השמנמן של פיליפ רות, "פסטורלה אמריקנית", משנת 1997 (לפחות ג'יימס פרנקו לא הקדים אותו). טרם קראתי את הרומן זוכה הפוליצר של רות, אך לאורך הצפייה בסרט קשה לפספס כי מדובר בסיפור העוסק ב"אמריקה" כנושא-על. נראה כי מקגרגור ביקש ללכת על כל הקופה, כאומר: אם כבר לביים פיצ'ר ראשון, למה שלא ללכת על "סרט אמריקאי גדול" שיאגד את כל הנושאים החשובים (או "החשובים", כפי שיאמרו הציניקנים): החלום האמריקאי ושברו, התפוררות התא המשפחתי והתדרדרות מעמדו של הגבר האמריקאי הלבן, על רקע האירועים ההיסטוריים הגדולים שעיצבו את פני האומה בשנות השישים – הנחיתה על הירח, מחאות השחורים, מלחמת וייטנאם ועוד.
כנרמז משם הסרט, "פסטורלה אמריקנית" עוסק בפסאדה. במראית העין השלווה, המושלמת לכאורה, של כל-אמריקאיות מבטיחה ונטולת רבב. זוהי תמה רווחת בסרטים שעוסקים בבורגנות האמריקאית ותחלואיה, כמו "אמריקן ביוטי", "קטיפה כחולה" ואחרים. העלילה מגוללת את סיפורו של סימור "השוודי" לבוב (יואן מקגרגור), גבר יהודי אמיד שהיה לכוכב פוטבול נערץ בימי נעוריו, אשר נושא לאישה את דון (ג'ניפר קונלי), זוכת תחרות יופי המתקשה להשתחרר מתדמיתה הריקנית. השניים מקימים בית נאה בניוארק, ומרחיבים את התא המשפחתי בילדה זהובת שיער (דקוטה פנינג) בשלהי שנות ה-50. הסדק הראשון בתמונה האידילית נחשף כאשר מתגלה כי הילדה, מרי, לוקה בגמגום – ליקוי שלא ניתן להבחין בו על פני השטח, וברמה הסמלית מייצג את קשיי התקשורת שמתגלעים בין דור ההורים לילדיהם.
כשהילדה גדלה מעט, היא נחשפת לשידור הטלוויזיוני שתיעד את הנזיר הווייטנאמי, טיץ' קואנג דוק, שורף את עצמו למוות בצומת דרכים בסייגון ב-11 ביוני 1963. הנזיר עשה זאת כאקט מחאה על רדיפת הבודהיסטים בידי נשיא דרום וייטנאם, נו דין דיים. הצילומים הללו חושפים את מרי לעוולות שמתחוללות בעולם – לדיכוי, לרדיפה ולמוות – ולעובדה כי קיימים אנשים המקריבים את עצמם במטרה לחולל שינוי בעוד אחרים, נטולי מצפון, עומדים מנגד ולא עושים דבר. אותם אחרים, כך היא סבורה, הם גם הוריה אשר מרחיקים אותה מן המסך על מנת "שלא תראה" את המציאות.
אך הסבל והדיכוי אינם רק מנת חלקם של הבודהיסטים, אלא גם של השחורים ברחבי ארצות הברית. והמוות אינו מכה רק בהם אלא מרחיק לכת עד וייטנאם, במלחמה שהולכת ומסלימה וגובה עוד ועוד קורבנות משני הצדדים. אך מה לכל הבלגן הזה ולחיים השלווים והנוחים של משפחת לבוב בביתם הבורגני בניוארק? אם תשאלו את מרי, צעירה חדורת אידיאלים שהחלה לגמוע את מרקס, החיים הפריבילגים אינם סיבה מוצדקת לשחק אותה ראש קטן. ומהרגע שהיא מביטה למציאות הפוליטית בלבן של העיניים, מתעוררת מן התרדמת האידיאולוגית ומחליטה לנקוט בפעולה ממשית שתשנה את המציאות, התא המשפחתי המוגן והיציב מתחיל להתפורר.
הזעזוע שעובר על התא המשפחתי כרוך בין היתר בהבדלי הערכים שמפרידים בין דור ההורים לילדיהם בשנות השישים. אך יתכן שהסרט מבקש לומר לנו גם כי קיומו הנורמטיבי והמתפקד של התא המשפחתי הבורגני הלבן בארה"ב – או לחילופין: הפסאדה – מותנה בקבלה של האידיאולוגיה השלטת וברמה מסוימת של עיוורון, הכחשה ופאסיביות. אך באמריקה כמו באמריקה, גם אלה מסתתרים מאחורי מראית עין של הכרה ומעורבות: סימור ורעייתו מביעים התנגדות למלחמה, אך התנגדות זו אינה יוצאת את גבולות הסלון; וכאשר גבר מקומי נהרג, הם נרעשים עד בלי די בעוד המוני קורבנות מוצאים את מותם באותה העת בווייטנאם, בחסות הנשיא לינדון ג'ונסון. לעיתים, התקנת הפסאדה המושלמת מהווה נתיב מילוט נוח מהתמודדות עם הבעיות הכעורות שהמציאות טופחת על פניהם. חרא לי בחיים ואני יוצאת מדעתי? אפתור את הבעיה במתיחת פנים! כי אם משהו לא (נראה) שבור, אין צורך לתקן אותו.
פסטורלה אמריקנית היא תעתוע הואיל ואמריקה היא אומה היושבת על חבית אבק שריפה – דיכוי חברתי, אפליה, אי שוויון, תוקפנות, אלימות ומוות – כפי שמעיד הפיצוץ הממשי והסימבולי שמתרחש במהלך הסרט, בעוד דגל ארצות הברית מתנופף בקדמת הפריים. אך האם אנחנו באמת זקוקים לסרט של יואן מקגרגור כדי לדעת את זה? מנגד, גם האימוץ הטוטאלי של תרבות הנגד, האמונה האבסולוטית בתיאוריות מהפכניות והניסיון להתקומם כנגד כל המערכות והערכים שהן מייצגות, ללא הבחנה – לוקים בעיוורון ומוצגים באור מגוחך, מסוכן וחסר אנושיות. הסרט מצייר את מרי בגוון צדקני ופסיכוטי לעומת אביה האומלל שזוכה בעיקר לסימפתיה, אבל האם זה אומר שטענותיה חסרות שחר? ואולי המסקנה היא בכלל שכולם עיוורים והולכים שולל אחרי תדמיות, תוויות ואידיאולוגיות – מה שקרוי בימינו, "יש לי את האמת שלי" – שמקשות עליהם לראות את האדם כמות שהוא ולהבין אותו מחוץ לפילטר הרדוקטיבי של "הבת המושלמת", "האנרכיסט ההיפי", "הרעיה הדוגמנית" או "הקפיטליסט הנצלן".
סימור הוא התגלמות החלום האמריקאי. בן למשפחת מהגרים שהפך לבעל מפעל משגשג ליצור כפפות, אחרי שנות נעורים זוהרות שהקנו לו מעמד של כוכב בין כתלי בית-הספר. איש משפחה שהשיג תהילה, ביטחון כלכלי ונוחיות חומרית. אך הסרט מעוגן בסיפור מסגרת (שמעניק לו ארומה מיושנת משהו) המגולל את דעיכתו ומותו של סימור – סיפור על הבטחה שהכזיבה. וההבטחה היא כמובן, החלום האמריקאי. דעיכתו של סימור מתבטאת גם באובדן הסמכות האבהית ובאובדן השליטה על משפחתו. אותו פיצוץ שנראה במהלך הסרט, מייצג גם את קריסת מעמדו של הגבר האמריקאי הלבן באמריקה של שנות ה-60 (ואם זה לא היה ברור: קורבן הפיצוץ הוא דמות אב). מעמד שהוא מנסה נואשות לשקם לאורך חלקו השני של הסרט.
כששוחחתי עם חברה טובה על "פסטורלה אמריקנית", מבלי שצפתה בו, היא שאלה אותי: "מעבר לכל הניתוחים והמשמעויות, נהנית מהסרט?". לאחר מחשבה קצרה, נאלצתי להודות שלא במיוחד. אני מניח שחלק מזה נבע מתנאי ההקרנה עצמה – הבחירה לראות את הסרט בסינמה סיטי ביום הקולנוע בעשרה שקלים, בין צופים קצרי רוח עם אצבע שלופה על האייפון, בהחלט לא עזרה – אבל גם הסרט לא נקי מאשמה.
בנוף העכשווי של הקולנוע האמריקאי, יש משהו קצת מוזר בלראות סרט כמו "פסטורלה אמריקנית" על מסך גדול. כמו איזה שריד נשכח שלא מתאים לזמנו. מה עושה סרט תקופתי על אמריקה בלונה-פארק הבלתי נגמר של איירונמנים ואקסמנים? לא אמרנו שמשאירים את זה לטלוויזיה? כי מתיו וויינר מוסר ד"ש. יש משהו אמיץ מצד יואן מקגרגור לביים סרט מן הסוג הזה באווירה האסקפיסטית אליה נקלע הקולנוע האמריקאי. אבל האם אחרי 7 עונות של "מד מן", אנחנו באמת צריכים סרט בן שעתיים שיתאר את נפשו ומעמדו של הגבר האמריקאי הלבן בשנות ה-60?
"פסטורלה אמריקנית" – שלמרבה הפלא, הוא הסרט השני שיוצא השנה על-פי רומן של פיליפ רות – מבקש להיות סרט רציני וחשוב שרוצה לומר המון דברים, אבל קשה לומר שהוא מהנה במיוחד. זה סרט סולידי, עגמומי וקצת מונוטוני. שאפתני אך חסר תנופה של ממש. מקגרגור לא מפגין כאן יכולות בימוי יוצאות דופן או מביא בשורה סגנונית ראויה לציון. הוא לא סרט רע אך ייתכן כי הוא ידבר יותר אל הנפש האמריקאית, בייחוד בתקופה בה אחד מן המועמדים לנשיאות עלול להצית את אבק השריפה אם יושבע לתפקיד הנכסף ב-20 בינואר 2017.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s