האם "אמריקאית בפריז" עם קריסטן סטיוארט הוא חתיכת קשקוש או מסע אינטימי ומלנכולי של חיפוש זהות ומשמעות בעולם חומרני?

persho
"זה היה סתם חתיכת קשקוש", אמר לנו אחד הצופים כשיצאנו מההקרנה הפקוקה של "אמריקאית בפריז" בפסטיבל חיפה. תגובתו הצטרפה לגל ההתרשמויות השליליות של חברַי, שבלאו הכי לא באו בציפיות גבוהות לאור הביקורות שהדהדו את שריקות הבוז שהסרט חטף בפסטיבל קאן האחרון. התחושות שלי לגביו הן שונות, אם כי יתכן שהאהבה שלי לקריסטן סטיוארט משבשת קלות את כושר השיפוט שלי – בעיקרון, תנו לי שעתיים של קריסטן סטיוארט נוסעת על קטנוע ועושה דברים ואני מרוצה. אבל ב"אמריקאית בפריז" יש בכל זאת יותר מזה, גם אם רבים לא יסכימו איתי.
לפני הכל, מרשים להיווכח כי "אמריקאית בפריז" (במקור: "קניינית אישית"), נשען כולו על כתפיה של השחקנית הצעירה שבמרכזו. דמותה של סטיוארט מפציעה בכל סצנה וממעטת לקיים אינטראקציה עם דמויות אחרות (הדיאלוג הכי ארוך שהיא מנהלת נעשה בהודעות טקסט). קשה לחשוב על שחקנית אמריקאית אחרת בת דורה שסחבה לאחרונה, כמעט לבדה, 110 דקות של סרט. יש למשחק שלה אופי מצומצם, חסכוני, שקט וחידתי שתואם את האווירה הסגרירית והרדופה בה ספוג סרטו החדש של אוליבייה אסיאס. זהו שיתוף הפעולה השני של הבמאי הצרפתי והשחקנית האמריקאית (אחרי "העננים של סילס מריה", שזיכה את סטיוארט בפרס הסזאר היוקרתי) וגיחה לא צפויה של אסיאס לטריטוריית האימה והעל טבעי.
ב"אמריקאית בפריז", סטיוארט מגלמת את מורין, צעירה אמריקאית שגרה בפריז ועובדת כקניינית אופנה עבור סלבריטאית בשם קירה. זו עבודה שהיא שונאת, שכן היא גוזלת את זמנה ממה שהיא באמת רוצה לעשות: לאתר סימן מוחשי שיעיד על נוכחותו של אחיה בעולם הבא. מה שמניע את מורין, אינו שונה ממה שהניע את סקאלי ומאלדר – היא רוצה להאמין. אבל בינתיים היא מחכה. אי היכולת להיאחז באמונה או לשלול אותה על הסף, היא חלק מן ההוויה התלושה בה מורין מוצאת את עצמה: בארץ זרה, ללא משפחה, נטולת ודאות לגבי העתיד, ממתינה לאות שאולי אף פעם לא יבוא. בין לבין היא עולה על קטנוע או רכבת ושולפת את מיטב מחלצות העונה מבתי המעצבים הנחשבים, שיזכו את מעסיקתה בחמישה דרקונים מדורין אטיאס.
"אמריקאית בפריז", שוזר שני סיפורי מסע מנוגדים המבנים את חוסר היציבות שמורין מנסה ליישב: מסע פיזי – המתאפיין בתנועה – אשר נועד ללקט את החומרי, הנוצץ, הגלוי לעין; ומסע רוחני – המתאפיין בסטטיות – אשר נועד לאתר את הנעדר, הנסתר, הסמוי מן העין. המרחב המבלבל שנוצר בהצטלבות שני המסעות, מוביל אותה בהמשך לשאלות של זהות וחיפוש עצמי. אלא שהסרט מותיר רושם של מבוי סתום ולטעמי אינו מספק מענה קוהרנטי לשאלות הללו.
ההמתנה הארוכה של מורין, מונעת ממנה להתאבל, להשלים עם מותו של אחיה ולהמשיך הלאה בחייה. במובן זה, הסרט מזכיר מאוד את "הבאבאדוק" – סרט האימה של הבמאית האוסטרלית ג'ניפר קנט, שמובל אף הוא על-ידי אישה ששעון חייה נעצר מאז מותו של אהובהּ. אך "הבאבאדוק" הוא סרט מתוחכם יותר, מפחיד יותר ואפקטיבי יותר מ"אמריקאית בפריז", בין השאר משום שהנרטיב שלו מובנה מתוך התייחסות רפלקסיבית לז'אנר האימה, החל מהקצרים האילמים של מילייס ודה צ'ומון ועד לג'יאלו המסוגנן של באווה. "אמריקאית בפריז" מרגיש כמו סרט אימה שלא לגמרי רוצה להיות סרט אימה – וברגעים שהוא כבר כן, אז הוא די סטרייט פורוורד. רוחות הרפאים שמתגלות בו, למיטב פרשנותי העכשווית, נעדרות ערך מוסף כפי שניתן למצוא למשל ברוחות הרפאים המאכלסות את סרטיו של קיושי קורוסאווה (יהא זה קירוב הזיכרון התרבותי של הירושימה ב"דופק" או מטאפורה למצב קיומי ב"אשליה עקרה", לדוגמא).
יחד עם זאת, ל"אמריקאית בפריז" יש אטמוספירה מושכת וקצב מיוחד משלו. אסיאס מייצר אפקט מעניין ולא שגרתי בשילוב שהוא עורך בין אלמנטים של אימה ועל טבעי – רוחות רפאים, אחוזות עתיקות וחורקות, סיאנס ווירדי מן העבר ויצירות אמנות נבואיות שנהגו לפני עשרות שנים – לבין אלמנטים עכשוויים יותר כמו אופנה עילית, תקשורת אלקטרונית, תרבות הסלבז וכד'. פריז מוצגת כמקום מלנכולי ואפרפר. הזרות של מורין על רקע עיר האורות אמנם לא מודגשת יתר על המידה, אך עדיין תורמת לתחושת הריחוק והבדידות שלה, בעוד מבנה הסרט מפוסק באמצעות נסיעות מעגליות וחסרות תוחלת שמבטאות את המצב המושהה ונטול המשמעות בו היא שרויה.
זהו סרט שקיים בו ממד אישי ואינטימי, שמודגש גם בשוטים הארוכים שמבודדים את סטיוארט בחלל ובקלוז-אפים רכים ונוגים, ועל כן נדמה לי שהוא יכול לעבוד טוב יותר בצפייה ביתית – מהסרטים האלה שאתה רואה בחורף, מכורבל תחת השמיכה, כשאתה מרגיש קצת עצוב ובודד ומחפש יצירות אמנות שיהדהדו את התחושות הפנימיות שלך; או כשסתם בא לך לראות 110 דקות של קריסטן סטיוארט נוסעת על קטנוע ועושה דברים.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על האם "אמריקאית בפריז" עם קריסטן סטיוארט הוא חתיכת קשקוש או מסע אינטימי ומלנכולי של חיפוש זהות ומשמעות בעולם חומרני?

  1. פינגבאק: האם "אמריקאית בפריז" עם קריסטן סטיוארט הוא חתיכת קשקוש או מסע אינטימי ומלנכולי של חיפוש זהות ומשמעות בעולם חומרני? – vigder NEWS

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s