~
– "אתה מכיר את הדוד שלה – דוד איירה?"
– "כן."
– "מיילס, היא שכנעה את עצמה להאמין שהוא לא הדוד שלה."
– "למה את מתכוונת?" לקחתי לגימה מכוסי. "שהם לא באמת מקורבים?"
– "לא, לא." היא הנידה בראשה בקוצר רוח. "כוונתי שהיא חושבת שהוא" – היא משכה בכתפה בהשתוממות – "מתחזה, או משהו. מישהו שרק נראה כמו איירה."
(מתוך: "פלישת חוטפי הגופות", ג'ק פיני, עמ' 9)
~
בימים אלו אני מוצא את עצמי קורא בשפת המקור את קלאסיקת המד"ב-אימה של ג'ק פיני, "פלישת חוטפי הגופות", משנת 1954. כיפי מאוד הספר הזה – אם כי ביזארי שהחליטו ל"עדכן" את תאריך המאורעות ל-76', בהדפסה זו משנת 98' – ומהנה לא פחות הסרט הראשון שנעשה על פיו בשנה העוקבת, בידי דון סיגל. סרט שמתאר השתלטות של גופים זרים על חייהם של בני אדם בעיירה אמריקאית, כאלגוריה על הסכנה שבהשתלטות הקומוניזם על נשמותיהם ונפשותיהם של האזרחים (מה שעורר בתגובה את המקארת'יזם).
מעבר לארבעת העיבודים הקולנועיים שנעשו לספר, יכולנו למצוא את היסוד הרעיוני ביצירות נוספות כמו "השליטים" של סופר המד"ב רוברט היינליין או "סיוט בחדר המורים" הזכור לטובה, של רוברט רודריגז. וריאציה עכשווית ולא מדוברת מספיק לצערי, עלתה לאוויר ממש לאחרונה, ב-13 ביוני ברשת CBS. מדובר בסדרה החדשה BrainDead של רוברט ומישל קינג, יוצרי "האישה הטובה" – סאטירה פוליטית מד"בית שניתן להגדירה גם כשילוב בין "פלישת חוטפי הגופות" ל"הבית הלבן".
רגע לפני שהטלוויזיה שופכת עלינו דליים חדשים של תוכן – כולל הג'יפה הרגילה של ערוצי הברודקאסט – כדאי לשם לב לשפריץ המרענן של עונת הקיץ הנוכחית. BrainDead היא תרכובת מדליקה של מדע בדיוני עם אלמנטים של אימה וגוֹר – ראשים מתפוצצים לדוגמא – סאטירה פוליטית, מתח קל וקומדיה עם טון אוף-ביטי קצבי שכורך הכל כמו סנדוויץ' טוניסאי.
במרכז העלילה ניצבת לורל הילי (מרי אליזבת' וינסטד), יוצרת דוקומנטרית שמנסה להשלים סרט על מוסיקה דתית באיי שלמה. בשל קשיי מימון היא נעתרת למשרה שמציע לה אחיה, לוק הילי (דני פינו), סנטור מטעם המפלגה הדמוקרטית. במהלך עבודתה במסדרונות השלטון, לורל מפתחת מערכת יחסים עוקצנית ומשעשעת עם חבר צוות ממולח במפלגה הרפובליקנית, כשברקע נמלים קטלניות מן החלל חודרות לראשיהם של פוליטיקאים ואזרחים ואוכלות את מוחותיהם. כתוצאה מכך, פוליטיקאים נגועים מקשיחים את עמדותיהם, מתמכרים למיצים טבעיים ומשביתים את פעילות הממשלה.
מטורלל ככל שזה נשמע, הסדרה מצליחה לגרום לזה לעבוד, בין השאר הודות לליהוק המוצלח. בניגוד לפספוס של סדרת זוללי מוחות אחרת ("איי זומבי"), מרי אליזבת' וינסטד מצליחה להשתחל בטבעיות לתפקיד האאוטסיידרית הסרקסטית שיודעת לכפכף את אחיה כשהוא מביא לה את הסעיף. יש בה משהו נורא לבבי – ולא במובן המתחנחן – שמצליח לעורר אהדה. לורל היא אמנם חלק מהממסד אך בו זמנית משקיפה עליו מהצד. ההתנהלות הרציונלית והאנושית שלה, מדגישה עד כמה עקום ומגוחך העולם הפוליטי שמקיף אותה. פרט אליה, הסדרה משובצת בדמויות משנה משעשעות כמו הסנטור הרפובליקני, בגילומו של טוני שלהוב, או המדען הפרנואיד שבטוח כי שני גברים שחולקים חטיף על ספסל אינם אלא סוכנים חשאיים.
BrainDead חושפת את המניפולציות והעסקאות שנרקמות מאחורי הקלעים, את היחסים שמנהלים צוותי המפלגות עם התקשורת, התורמים והציבור ונעה בקצב שלא מותיר רגע דל. מכשירי הטלוויזיה שפזורים בחדרים הממוזגים בוושינגטון, מקרינים את הנאומים האחרונים של סנדרס, הילארי וטראמפ ("אני יכול לירות במישהו באמצע השדרה החמישית ולא לאבד אף מצביע"), ומעבר לכך שנדמה כאילו נכתבו ישירות לעולם המוקצן והמצחיק של הסדרה, הם הופכים אותה לשיקוף של האקלים הפוליטי המשוגע וחסר הוודאות שמתקיים כרגע בארצות הברית. זה לא נעשה באופן ישיר ממש או חריף מדי, אבל זה נוכח.
אף-על-פי שאיני תומך נלהב ברימייקים מקומיים לסדרות זרות, אין ספק שגרסה ישראלית של BrainDead הייתה יכולה לעבוד נפלא בארץ. אחרי הכל, נמלים שזוללות מוחות של פוליטיקאים עשויות לספק הסבר מניח את הדעת להתנהלות המערכת הפוליטית בישראל 2016.
מודעות פרסומת
