פסטיבל הקולנוע ירושלים 2016: "המשרתת" של פארק צ'אן-ווק ו"נכון לעכשיו, טעינו אז" של הונג סאנג-סו מוכיחים כי לקולנוע הקוריאני יש עוד מה להציע

Thjff
פסטיבל הקולנוע ירושלים 2016, שנפתח ביום חמישי האחרון וינעל ב-17 ביולי, הוא חגיגה של ממש עבור מכורי קולנוע שלא זכו לבוא על סיפוקם לאורך השנה. פארק צ'אן-ווק, הונג סאנג-סו, מיה הנסן-לאב, ויט סטילמן, איירה סאקס, ניקולס וינדינג-רפן, אלחנדרו חודורובסקי, ורנר הרצוג, קלי רייכהרדט, ברונו דומון, אלן גירודי, לאב דיאז ולורי אנדרסון, הם רק חלק קטן מן היוצרים שמציגים בימים אלו את מרכולתם הרעננה באולמות הסינמטק הירושלמי וסביבתו.
ביום שישי התכבדה מהדורתו ה-33 של הפסטיבל הירושלמי בנוכחותו של קוונטין טרנטינו (!) שיום קודם לכן קיבל אות הוקרה מיוחד על תרומתו לאמנות הקולנוע. במאי הפולחן ערך מפגש עם קהל והקרין עותק 35 מ"מ של "ספרות זולה" מארכיונו הפרטי. המפגש עם טרנטינו נפל על החדשים של פארק צ'אן-ווק וניקולס וינדינג-רפן – סביר מאוד להניח שהשיבוץ הזה לא היה מתוכנן – כך שיצא שהלכתי לראות את שניהם בעוד שניים מחברי הלכו להתענג על סיפוריו המשעשעים של הבמאי האמריקאי (באורח מפתיע, השיחה לא כללה סשן Q&A עם הקהל).
בירושלים מתארחים השנה גם לורי אנדרסון, שתציג את "לב של כלב" – מעין מסה תיעודית אקספרימנטלית – וכן הבמאי ויט סטילמן ("מטרופוליטן"), שיציג את העיבוד החדש שלו ל"אהבה וידידות" של ג'יין אוסטן, אשר יעלה להקרנות מסחריות ב-14 ביולי. פרט להם, הפסטיבל כולל לא מעט הקרנות במעמד היוצרים או השחקנים.
הפסטיבל הירושלמי נפתח עם שורה של סרטים שציפיתי להם במיוחד במהלך החודשים האחרונים. בראש הרשימה עמדו החדשים של שניים מן האוטרים המופלאים שיש לדרום-קוריאה להציע: "המשרתת" של פארק צ'אן-ווק, ו"נכון לעכשיו, טעינו אז" של הונג סאנג-סו. הראשון השתתף השנה בתחרות המרכזית של פסטיבל קאן, בעוד השני קטף אשתקד את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל לוקרנו. בשישי הם הגיעו לירושלים.
~
1. המשרתת (The Handmaiden / Agasshi) / בימוי: פארק צ'אן-ווק / דרום קוריאה / 2016
הסרט החדש של פארק צ'אן-ווק מסמן את חזרתו של הבמאי הקוריאני למולדתו, שלוש שנים לאחר טבילת האש ההוליוודית שערך עם "סטוקר". הוא מבוסס על רומן פשע תקופתי עב-כרס בשם Fingersmith, מאת הסופרת הבריטית שרה ווטרס ("משמרת לילה"), אשר זכה בעבר לעיבוד טלוויזיוני בן שני פרקים מטעם ה-BBC. העיבוד של פארק צ'אן-ווק מתרחש בקוריאה של שנות ה-30, ימי הכיבוש היפני, ועוסק בכייסת צעירה (קים טיי-רי) שנשכרת על-ידי נוכל (הא ג'ונג-וו) לשמש כמשרתת של יורשת שברירית (קים מין-הי) המתגוררת באחוזה של דודה (צ'ו ג'ין-וונג), כחלק ממזימה שנועדה לשדוד את הונה. אלא שהיחסים בין המשרתת לגבירתה מקבלים תפנית בלתי צפויה ועולים עד מהרה לפסים לוהטים.
להערכתי, פארק עושה משהו חסר תקדים ב"המשרתת" או לפחות יוצא דופן בהקשר לקולנוע הדרום-קוריאני – לאורך 144 דקות של יופי ויזואלי בלתי פוסק, בלב ההפקה הגדולה, המושקעת והמהנה הזו, פועם רומן לסבי לוהט, אמיץ ומרגש שטורף את המסך מבלי להתנצל או להסתתר מאחורי וילונות מתנפנפים. מתחילת המילניום ניתן לאתר בקולנוע הקוריאני יצירות להט"ביות, בעיקר כאלו שמתרכזות ברומנים בין שני בחורים. לרוב מדובר בסרטי אינדי, אם כי לעיתים מתפלק משהו יותר מיינסטרימי כמו הדרמה התקופתית "פרח קפוא" של יו הא. גם סרטים עלילתיים שאינם נסוגים מארוטיקה וחושניות ניתן למצוא בדרום-קוריאה, כמו "כיסא ירוק" של פארק צ'ול-סו המנוח. אבל חגיגה כזו של תשוקה, ארוטיקה וסקס לסבי גרנדיוזי – אולי אפילו אפּי! – ביצירה קוריאנית שאמורה לפנות לקהל הרחב, בניצוחו של במאי מרכזי נוטף כשרון כפארק צ'אן-ווק, זו בהחלט נקודת ציון משמעותית.
הסרט מתרחש בעולם גברי דכאני ונצלני שכופה על נשים משמעת וציות, תוך שליטה במרחב הפיזי, הכלכלי והמיני שלהן. סצנות הסקס בין שתי הנשים, שמסתחררות על המסך בפרץ אנרגטי ואסתטי להפליא, הן אקט של שחרור והתרסה שנראה כי סחף גם את הצופים הפחות צעירים שגדשו את האולם.
בדומה למעשיות הארוטיות סטייל-המרקיז-דה-סאד שהיורשת נאלצת להקריא, פארק מעצב את העולם והדמויות ב"המשרתת" בססגוניות שמקנה להם נופך אגדתי. הפן הקריקטוריסטי בולט במיוחד באפיון דמותו של הדוד הפרוורט, שנראה כאילו נשלף מחוברת של מארוול. יש בו משהו קאמפי שגורם לטון של הסרט להיות קצת מצועצע ולא להילקח ברצינות עד הסוף. אבל גם אם הדוד הוא מסמר בולט מידי, חשוב לזכור שהוא לא משחק באיזו דרמה ריאליסטית של קן לואץ' אלא בסרט קינקי ומבדר עם הבלחות הומוריסטיות שנהנה מהופעות נועזות ומרשימות מצד שתי הנשים שעומדות במרכזו: קים טיי-רי, שנבחרה מבין קרוב ל-1,500 מועמדות לתפקיד, וקים מין-הי המהממת, אשר גילמה גם את התפקיד הראשי (והשונה ב-180 מעלות) בסרט האחרון של הונג סאנג-סו שראיתי מוקדם יותר באותו יום.
"המשרתת" בנוי משלוש מערכות. לטעמי, מאמצע המערכה השנייה הוא הופך להיות קצת צפוי (אם כי ייתכן שלספוילר אליו נחשפתי בטעות כמה ימים קודם היה חלק בכך). מה שכן, קוראים שחששו כי הסרט יעמעם את הפן הלסבי של הרומן ויעביר את הפוקוס אל הגברים, מוזמנים לנגב את הזיעה הקרה. מבחינתי, בתקופה בה נראה כי הקולנוע הקוריאני נמצא בדעיכה מסוימת, "המשרתת" הוא זריקת עידוד שמוכיחה כי יש לו עדיין מה להציע.
*הרצועה המחשמלת מתוך הטריילר: Red Sex, מתוך "Punish, Honey" של הרכב הפוסט רוק האלקטרוני, Vessel
~
2. נכון לעכשיו, טעינו אז (Right Now, Wrong Then) / בימוי: הונג סאנג-סו / דרום קוריאה / 2015
תענוג היה למצוא סוף סוף סרט חדש של הונג סאנג-סו על מסך גדול בארץ. להוציא את "ביום שהוא מגיע", שהוקרן אשתקד בסינמטק תל-אביב במסגרת "שבוע קולנוע קוריאני", בפעם האחרונה שיכולנו למצוא את סרטיו באולמות, היינו צעירים בארבע שנים והרחקנו לכת עד חיפה.
צפייה בסרט חדש של הונג סאנג-סו היא כמו להיכנס להיכל מראות. אתר בו משתקפים אלמנטים שונים מסרטיו הקודמים: מוטיבים נראטיביים, שחקנים ומחוות, דמויות ומצבים. קשה לי לבטא את התחושה הייחודית שמתעוררת בי לנוכח צפייה באחד מסרטיו. זו תחושה מנחמת שנובעת מחזרה אל המוכר והאהוב, כל פעם בוורסיה קצת אחרת כך שתמיד נוכח בה גם ממד חדש של גילוי. מעבר לכך שהם מצחיקים ומהנים מאוד, יש בסרטים של הונג סאנג-סו משהו מעורר השראה. לעיתים אני חש שאני לומד מהם משהו על החיים ועל האפשרויות הבלתי מוגבלות שטמונות בהם ובאמנות.
RNWT01
כל זה נכון גם לגבי הפיצ'ר ה-17 של הונג סאנג-סו, "נכון לעכשיו, טעינו אז". עלילתו עוסקת בבמאי ארט האוס מוערך (ג'ונג ג'יי-יונג) שמגיע לעיר סוּ‏ואן, השוכנת 30 קילומטרים מדרום לסיאול, על מנת להציג את סרטו החדש ולשאת הרצאה. במהלך שיטוטיו בעיר הוא נתקל במקרה בציירת צעירה (קים מין-הי) והמפגש מוביל אותם לבלות יום רומנטי משותף. זה כמובן לא סרט של הונג סאנג-סו אם הדמויות לא משתכרות מסוג'ו ומוצאות את עצמן בסיטואציות מביכות, ובסרט הזה מצאתי את עצמי נשפך על הרצפה כשזה הגיע.
ההומור הייחודי של הונג סאנג-סו הוא קראוד-פליזר לא קטן מסתבר, והפורמליזם המינימליסטי שלו ידידותי למשתמש גם כאשר הוא מצלם שוט סטאטי של שיחה באורך 12 דקות. בכלל, מספר הקאטים שיש בסרט הזה – שאורכו 121 דקות – נמוך יותר מדקה ממוצעת של אקשן בסרטי ג'ייסון בורן. העובדה שכל סצנה היא שוט אחד רציף (ש"נערך" בלייב על-ידי זומים ו-Panים) מאפשרת לראות את כל המחוות הקטנות והשתיקות המביכות שהן מנת חלקן של אינטראקציות בין-אישיות. יש לזה אפקט קומי נהדר – בייחוד כשמדובר בדמויות קוריאנית – בנוסף לממד הריאליסטי.
האווירה החורפית, בתי הקפה, הדירות ורחובות העיר סוּ‏ואן, יוצרים תחושה מאוד Cozyית, עולם שכיף לשקוע בו ולהתחקות אחר האינטראקציות בין הדמויות הסימפטיות שמאכלסות אותו. במקרה שלהלן, זהו מפגש חד-פעמי בין במאי נשוי לציירת רווקה. השמועות גורסות אגב, כי הונג סאנג-סו עצמו ניהל רומן עם השחקנית הראשית, מה שאומר כי לא רק סרטיו משתקפים אלה באלה, אלא גם המציאות. ב"נכון לעכשיו, טעינו אז" הבמאי עורך זאת, כהרגלו, במבנה לא שגרתי שאשאיר לכם לגלות במהלך הצפייה.
הונג לא מנער את הספינה בסרט הזה, אבל ממשיך לרקוח מתכון נוסף מחומרי הגלם הממכרים שלו. הוא ממשיך לחקור את היחסים בין המינים, את הגבריות הקוריאנית, אמנות וכנות באופן מענג ומבדר. בתום ההקרנה, חבר שלי שאל "עוד כמה פעמים הונג סאנג-סו יעשה סרט על במאי שמגיע לעיר, משתכר ועושה דברים מביכים?". מבחינתי, שיעשה את זה לנצח. אבל לפחות שיהיה בווריאציות.
~
מחוץ לליין-אפ
מעבר לסרטים שעשו את דרכם אל הליין-אפ של פסטיבל ירושלים, מעניין לשם לב אילו סרטים בולטים מהשנה האחרונה נותרו בחוץ, תוך הערכה זהירה שנמצא את חלקם לפחות בפסטיבל חיפה שיערך ב-15 באוקטובר: "קוסמוס", המוטרף של הבמאי הפולני (המנוח) אנדז'יי זולאבסקי; דרמות המסתורין והאקשן הקוריאניות "The Wailing" של נא הונג-ג'ין ו"רכבת לבוסאן" של יון סאנג-הו (בחיפה הוקרן בעבר "מלך החזירים" בבימויו); "Harmonium” שזיכה את הבמאי היפני המוערך קוג'י פוקאדה בפרס חבר השופטים במסגרת מבט מסוים; "אחרי הסערה", של הירוקאזו קורה-אדה; "Elle", המותחן הפסיכוסקסואלי של פול ורהובן עם איזבל הופר; "הבן של יוסף", מאת המאסטר הצרפתי יוג'ין גרין; "לילי ליין", של במאי הארט האוס ההונגרי בנדק פליגאוף; "המלאך הפצוע", סוג של המשך ל"שיעורים בהרמוניה" המעולה של אמיר באיגזין הקזחי; "Midnight Special" ו/או "Loving", של ג'ף ניקולס; "כריסטין", סרט שני השנה על סיפורה המצמרר של כתבת הטלוויזיה כריסטין צ'ובוק שהתאבדה בירייה בשידור חי, הפעם בטיפולו של במאי האינדי החריף אנטוניו קמפוס; "זה רק סוף העולם", שזיכה את קסבייה דולן בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן האחרון; "טוני ארדמן", של הבמאית הגרמנייה מארן אדה (אולי הסרט המעוטר ביותר השנה בקרב מבקרי אותו פסטיבל); "A Bigger Splash", שיתוף הפעולה הטרי של לוקה גאודאנינו האיטלקי עם טילדה סווינטון; "קניינית אישית", הדרמה העל-טבעית של אוליבייה אסאיאס עם קריסטן סטיוארט; "Wiener-Dog", הקומדיה הכלבלבית החדשה של טוד סולונדז; "The Unknown Girl", של האחים דארדן; "Afternoon", שמתעד שיחה ארוכה בין הבמאי הטייוואני טסאי מינג-ליאנג למוזה שלו, לי קאנג-שנג; "High Rise", האדפטציה של בן וויטלי לרומן המד"ב של ג'יי. ג'י. באלארד. כמובן שהיה משמח למצוא גם את אחד האחרונים של קיושי קורוסאווה, שיון סונו ושונג'י איוואי, אבל אין לי יותר מדי ציפיות מפסטיבלים בארץ כשזה מגיע לקולנוע יפני עכשווי.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע, קולנוע קוריאני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s