ראן מיצוּקוֹ! ראן: Tag של שיון סונו הוא סרט מופרע, ווירדי ומבדר בטירוף

Tag
ללא ספק, שנת 2015 הייתה השנה של שיוֹן סוֹנוֹ. לא פחות מחמישה סרטים חדשים של במאי הפולחן היפני, עטו על אולמות הקולנוע במהלך החודשים האחרונים. בחודש מאי עלתה לאקרנים דרמת הפשע, Shinjuku Swan, על צעיר שמוצא עבודה כסקאוטר באזור החלונות האדומים; בחודש יוני היה זה סרט המפלצות המסקרן, Love & Peace; ביולי עלה סרט האימה הקומי-מדב"י, Tag, שקטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל פנטזיה ה-19 במונטריאול; בספטמבר יצא העיבוד הקולנועי לסדרת הסופר-הירוז החרמנית שסונו עצמו ביים לטלוויזיה, The Virgin Psychics; כשבאותו החודש נערכה בפסטיבל טורונטו הקרנת בכורה לסרט המד"ב הפילוסופי, The Whispering Star, על רובוטית דמוית אדם שמבצעת משלוחים ברחבי הגלקסיה, בעודה מהרהרת בטבע האנושי.
על פניו, עם הספק אדיר שכזה עלול היה להיווצר הספק שמא סונו יחפף או יגיש לנו סרטים אפויים-למחצה. אלא שצפייה באחד מהם לפחות – להלן, Tag –  הפריכה את החשש הזה די מהר. המצב האידיאלי הוא להגיע אל Tag מבלי שאתם יודעים עליו כמעט כלום. עבורי, תהליך הגילוי הוא חלק ממה שהפך את חוויית הצפייה למסע כל כך מהנה, ובייחוד ההבנה המענגת שהסרט משלב כמה מן האלמנטים האהובים עלי ביותר בז'אנר המד"ב. הוא מבוסס בחופשיות על רומן מאת יוסוקה ימאדה, משנת 2001, שזכה עד כה לחמש אדפטציות קולנועיות, פלוס סדרת טלוויזיה.
במרכז Tag (שנקרא גם The Chasing World), ניצבת מיצוּקוֹ. נערה הלומדת בבית ספר לבנות, אשר יוצאת עם חברותיה לכיתה לטיול שנתי. הסרט נפתח בשוט יפהפה ממעוף הציפור, שחולש על יער עצום לצד כביש עליו נוסע האוטובוס ובו התלמידות המצחקקות. ככלל, תלמידות יפניות ידועות ביכולת הצחקוק המשוכללת שלהן ואם אתם לא מאמינים – יש לכם סרט שלם לעמוד על כך. לא עובר זמן רב ואירוע ביזארי לחלוטין מתחולל באוטובוס, מה שמוביל את מיצוּקוֹ למסע בריחה אינטנסיבי. תוך שהיא גומעת קילומטרים על גבי קילומטרים, מיצוּקוֹ נקלעת לשרשרת אירועים וואט-דה-פאקית בלתי פוסקת שכוללת: סצנות גור גרנדיוזיות, משחקים עולצים בכרית נוצות, חתונה מהגיהינום, וריצה קבוצתית ביער בחדווה של כלב שהושם בהסגר למשך 20 שנה.
בקרב קהילת המעריצים של סונו, נשמעת לעיתים ביקורת על המעבר הגורף מדי לאפקטים ממוחשבים והעדר החספוס הקאמפי שאפיין יצירות כדוגמת "מועדון ההתאבדות" (שתיאר חבורות בנות שקופצות אל מותן תחת גלגלי רכבת נוסעת). במקרה של Tag, הממד הדיגיטלי לא רק עולה יפה ברמה הויזואלית – עם שלל יציאות מסוגננות בסלואו-מואו ופסקול פוסט-רוק של MONO – אלא משרת רובד עמוק יותר בתוך הסרט. מעבר לכך, הוא מאפשר לסונו להתפרע מתוך נקודת מוצא לפיה שום סצנה אינה יכולה להיות מספיק אובר-דה-טופּ, וככל שהסרט נהיה מטורלל יותר – כך הוא גם מבדר יותר.
מצער להיווכח ש-Tag לא הגיע לארץ בקונסטלציה כזו או אחרת שכן הוא מסוג הסרטים שצפייה משותפת רק משדרגת את ההנאה מהם, בייחוד אם הנוכחים הם כאלה שעפו על פאזת הגריינדהאוס של רודריגז וטרנטינו. שווה לציין גם כי מעבר לכל הנונסנס – שזיכה אותו בהשוואות ל"אליס בארץ הפלאות" – האקשן והחצאיות הקצרות מדי, ניתן לחלץ מ-Tag אמירה פמיניסטית מפתיעה (אם כי לא בטוח שהחברים שלכם ירצו לדון בה אחרי שהמוח שלהם הפך לטוסט. מניסיון).
[The Land Between Tides / Glory של MONO מתוך אחת הסצנות היפות שבסרט]
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה יפן, קולנוע יפני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s