משהו עוקב אחרי: האם מצאנו את הפסקול הטוב ביותר לשנת 2015?

Itfol
~
שני דברים בולטים במיוחד בסרט האימה המדובר של 2015: הצילום של מייק גיולאקיס ופס הקול של דיזאסטרפיס (שם הבמה של המלחין והמוסיקאי האמריקאי, ריצ'ארד וְרילנד). It Follows, שעלה אשתקד בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים והופץ השנה בארה"ב, מתחקה אחר צעירה מדטרויט שנדבקת בקללה מסתורית בעקבות יחסי מין שקיימה עם בחור: ישות מאיימת הלובשת צורות אנושיות מתחלפות, עוקבת אחריה בכל אשר תלך.
זהו סרטו השני של הבמאי האמריקאי דיוויד רוברט מיטשל – קדם לו סרט ההתבגרות The Myth of the American Sleepover – ואם יש משהו שאהבתי בו במיוחד, זה את הטון הדוני דרקואי שהוא מצליח לסגל, הן ברמת המשחק והן ברמת האווירה (למעשה, "משהו עוקב אחרי" נראה כמו הסרט שהיינו מצפים מריצ'רד קלי לעשות אחרי "דוני דארקו", אך מעולם לא התממש). טון שמייצר את התחושה הווירדית הזו של משהו אפל ומטריד הרוחש בזרמים התת-קרקעיים של הפרברים.
הקומפוזיציות המוקפדות, העמדת השחקנים, תנועות המצלמה ואפילו העריכה שגולשת מדי פעם לאיזשהו רצף מסוגנן של שוטים, נמשחות בפסקול סינטי קודר וזרחני שנרקח על-ידי Disasterpeace, והשילוב בין השניים מייצר מרקם טורדני ומהפנט שמשדרג את הסרט מלהיות "סתם עוד סרט אימה". בנוסף, שמחתי למצוא בין חברי הקאסט את קייר גילכריסט הקנדי (שגילם את דמותו של מרשל לאורך 3 העונות של "טרה"). הוא נותן כאן הופעה טובה, רצינית וממוקדת.
האסתטיקה של הסרט – ובייחוד הכרזה שלו – הזכירה לי מאוד את עבודות הצילום האפלות של גרגורי קרודסון, שמתארות בתים ושכונות בפרברים האמריקאיים עם איזשהו טאץ' קוסמי, מוזר ורדוף. לא עוד מרחב מהוגן, צבעוני ובטוח שמתרחק מתחלואי העיר הגדולה ומשכונות הפשע, אלא כר פורה לסודות חבויים, בדידות קיומית, ותופעות מצמררות.
במהלך השנה, טרנטינו העלה כמה נקודות מעניינות לגבי חוסר העקביות בחוקיות של העולם שהבמאי יצר ("הוא יכול היה ללכת עם המיתולוגיה שלו ישר. הוא שבר אותה שמאלה, ימינה ולמרכז") והקליימקס לקראת הסיום נראה קצת תלוש לטעמי. אבל יש בו כאמור לא מעט מעלות. ביסודו, "משהו עוקב אחרי" מתאר את האימה שבלהיות אובייקט ארוטי למבט של מישהו אחר. זה סרט על ווייריזם, וככזה, סרט רפלקסיבי על חוויית הצפייה. הרי מהו הצופה הקולנועי אם לא מציצן טרנסצנדנטי שעוקב אחרי דמויות ושואב מהן הנאה ארוטית? כמו כן, החיבור בין סקס, פרברים אפלים, נעורים ותופעות מוזרות, הופך את דיוויד רוברט מיטשל למועמד המושלם לעיבוד הרומן הגראפי האימתני של צ'רלס ברנס, Black Hole (בינתיים אפשר רק לחלום).
את הפסקול של דיזאסטרפיס עדיף לחוות בראש ובראשונה במהלך הצפייה בסרט, אבל רוב הסיכויים שתרוצו לחפש אותו עם עליית כתוביות הסיום. האם מצאנו את הפסקול הטוב ביותר לשנת 2015? נכון לעכשיו אני ממשיך להתמוגג מהפסקול המלא של יוקו קאנו ל"אחותנו הקטנה", אבל ריצ'ארד ורילנד בהחלט יכול להתגאות באחת היציאות המוסיקליות החזקות שליוו השנה סרט אימה בפרט ואת הקולנוע האמריקני בכלל.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוסיקה, צילום, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s