ביקורת: אחותנו הקטנה, הירוקאזו קורה-אדה

Our Little Sister
עלייתו של סרט יפני עכשווי להקרנות מסחריות בישראל, הוא מאורע די נדיר. הירוקאזו קורה-אדה הוא מהבמאים היפניים הבודדים שהצליחו להיקלט במחזור הדם של שוחרי הקולנוע המקומי, עם סרטים שהביאו ישבנים אל המושבים יותר מפעם אחת. חשיפתו לקהל הישראלי החלה בשנת 2005 עם צאת "איש אינו יודע". סרט יפה וכואב על אם חד-הורית שנוטשת את ילדיה בדירה קטנה בטוקיו, מותירה את אקירה בן ה-12 להשגיח ולטפל באחיו ואחיותיו הקטנים. הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, זיכה את יויה יאגירה הצעיר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן. בשנת 2012 עלה בארץ סרט ההתבגרות "המשאלה", ובסוף השנה שאחריה היה זה "סיפור משפחתי" שהיווה את הצלחתו המקומית הגדולה ביותר של קורה-אדה עם הקרנות ממושכות בקולנוע אורלנדו (עליו השלום).
בסוף השבוע האחרון עלה בשעה טובה "אחותנו הקטנה" (Umimachi Diary), סרטו החדש של הירוקאזו קורה-אדה אשר הוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן בתחילת השנה. הסרט מבוסס על מנגה מאת אקימי יושידה, ולמעשה מדובר בעיבוד הלייב אקשן השני בקריירה שלו מאז ביים את "בובה מתנפחת". "אחותנו הקטנה" מוצא את הבמאי היפני בשתי טריטוריות מוכרות – סיפור התבגרות הכרוך בסיפור משפחתי. זוהי דרמה מקסימה ומרגשת המגוללת את סיפורן של שלוש אחיות: סאצ'י, הבכורה והאחראית, יושינו, חובבת האלכוהול והבחורים הבעייתיים וצ'יקה, הצעירה והמתוקה. שלושתן מתגוררות יחד בבית רחב מידות שהיה שייך לסבתן ("כמו מכושפות!", חבר שלי פלט מיד), בעיירת חוף שלווה. לאחר מות אביהן – שעזב להקים משפחה אחרת כשסאצ'י הייתה ילדה – הן אוספות אל ביתן את סוּזוּ, אחותן החורגת המתבגרת והביישנית.
האמת היא שזמן רב חלף מאז צפיתי לאחרונה בסרט יפני עם קהל שלא במסגרת פסטיבל קולנוע, ואפשר היה לחוש תסכול מסוים מצד כמה וכמה צופים (אם כי קשה לומר שהצטערתי כשהזוג הפטפטן מאחורי נטש את האולם אחרי שעה וחצי). ב"אחותנו הקטנה" אין קונפליקט חיצוני מרכזי שצריך לפתור, אנטגוניסט מרושע שיש להפיל או יעד נרטיבי שעלינו לצלוח. המתכונת היא יותר סדרה של פיסות חיים (Slices of Life), ואם אכן יש קונפליקט, אז הוא מובלע במערכת היחסים המשפחתית – סוּזוּ היא הבת שנולדה מפירוק משפחתן של שלושת האחיות. הטיפול בו הוא מאוד ניואנסי ולא מתבטא בדרמות גדולות.
כשמדברים על קולנוע יפני, נהוג להתייחס לעיתים אל ממד הריק. לא רק ברמת הפריים הקולנועי אלא מבחינת היעדר אינפורמציה נרטיבית לאורך הסיקוונס, שמעורר תחושה כאילו "כלום לא קורה". אלא שהסרט היפני, לדברי חוקר הקולנוע דונלד ריצ'י, מפצה על כך במידע מסוג אחר. במקרה של "אחותנו הקטנה", מדובר באוכל ובטבע. למעשה, אין כמעט רגע לאורך 128 דקותיו של הסרט שהבנות לא טוחנות דגים, פירות וירקות או משתכרות מאלכוהול איכותי תוצרת בית (לא שזה משפיע על גזרתן הדקיקה). האוכל הוא מרכיב שאוצר בתוכו זיכרונות משפחתיים וחוויות ילדות, ספוג ברגשות ואורג קשרים בין בני-אדם. בדרכו, הוא משמר את העבר בתוך ההווה – בדומה לנוכחותה של סוּזוּ במשפחתה החדשה.
ממד הזמן – הזמן החולף – והארעיות, באים לידי ביטוי בנוכחותו הבלתי פוסקת של הטבע. באחד הרגעים היפהפיים בסרט, סוּזוּ חולפת תחת שדרה של עצי סאקורה. "פריחת הדובדבן", היא תאווה לעיניים אך מתאפיינת בהיותה שלב קצר מועד. חייהן המשותפים, האידיליים כמעט, של ארבעת האחיות, לא ימשכו לנצח. מצופה מהן להתחתן ולהקים משפחות משל עצמן. הטבע משויך למחזוריות, לתקופות חיים, לחילופי דורות, ללידה ולמוות. המודעות הזו לסופם של דברים בעודם נחווים, משרַה מעטה דק של מלנכוליה על הסרט ובאה לידי ביטוי בנוכחות המוות בחיי היומיום של האחיות – לוויות, טיפול בחולים סופניים, התעסקות בצוואות. יחד עם זאת, מתקיים כאן איזון: זהו מותו של אביהן אשר "הוליד" להן אחות חדשה.
"אחותנו הקטנה" מתבסס כאמור על מקור חיצוני, אך מעניין לשם לב לדמיון שהוא חולק עם "איש אינו יודע", בעיקר בין דמותו של אקירה לזו של סאצ'י. בשני המקרים, מדובר בצעירים שילדותם נלקחה מהם על-ידי המבוגרים. הם ננטשו על ידי הוריהם בגיל צעיר ונאלצו לשאת באחריות הטיפול באחיהם ואחיותיהם הקטנים. סאצ'י מנסה שלא לחזור על הטעויות של הוריה אך החיים מלמדים אותה שהמאבק בין החובה לבין הרגש אינו פשוט כל-כך להכרעה.
UmDi
אהבתי גם את הפסקול הקסום והמעודן שהלחינה יוקו קאנו (Yoko Kanno), שאחראית בין השאר על הפסקולים לשלושת סרטיו של הירושי אישיקאווה; "קמיקאזה גירלז" של טטסויה נאקאשימה וסדרות אנימה כמו "קאובוי ביבופ". הוא מעטר את הסרט מבלי להשתלט עליו, צובע את הסצנות בגוונים של פריחה, טבע והתחדשות, אך גם טובל אותן באותה מלנכוליה דקה עם שמץ של נוסטלגיה.
מומלץ בחום לנצל את ההזדמנות ולתפוס את "אחותנו הקטנה" בקולנוע, רק שכדאי להגיע עם נכונות להתמסר אליו, אל הקצב המדוד שלו ואל הרגעים הקטנים והיומיומיים שהוא לוכד, רגע לפני שהזמן יהפוך אותם ליין שזיפים משכר.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה יפן, קולנוע יפני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ביקורת: אחותנו הקטנה, הירוקאזו קורה-אדה

  1. פינגבאק: פסטיבל חיפה 2016: מה כדאי לראות? | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s