בני-אדם אמיתיים: מחשבות על הסדרה השוודית, על העתיד ועל הפרידה מן הממשי

*המאמר הבא כולל ספוילרים למכביר לשתי העונות של הסדרה השוודית "בני-אדם אמיתיים"
Rehu
Alone. Yes, that’s the key word, the most awful word in the English tongue.  Murder doesn’t hold a candle to it and hell is only a poor synonym
(Salem's Lot, Stephen King)
~
ידידו הטוב ביותר של האדם
לפני מספר שנים, בתחילת משמרת צוהריים בחנות הספרים בה נהגתי לעבוד, נפרשה לנגד עיני סצנה קורעת לב. אחת מעובדות החנות חצתה את מפתן המשרד הפנימי והתיישבה על כיסא, ממררת בבכי. הדמעות ליחכו את לחיה כמי שאיבדה בן משפחה קרוב, חבר יקר, חיית מחמד או מינימום דירה בת ארבעה חדרים במרכז הארץ. "מה קרה?", שאלנו בבהלה את פניה המאדימות. "נרדמתי ברכבת", היא אמרה בקול רועד. "ומישהו גנב לי את האייפון".
היא נראתה אומללה. זה היה אייפון חדש. גאדג'ט שרק נכנס לשוק ולבטח לא התיישב עם משכורתה הצנועה מחנות הספרים. אבל היא חשקה בו. היא השקיעה בו את מיטב כספה. היא נקשרה אליו. וכעת הוא נחטף ממנה. בנקודה זו ראוי לתהות: האם העובדת הייתה מגיבה באופן דומה לו גילתה כי אבד לה הארנק למשל? האם גם אז הייתה פורצת בבכי או שמא מבטלת מיד את כרטיסי האשראי ומתכוננת נפשית ליום סידורים מלבב בנבכי הבירוקרטיה הישראלית?
אייפון זו חיה אחרת. מעבר להיבט הכלכלי ("עוד לא גמרתי לשלם עליו!"), אייפון הוא נציג סקסי של הטכנולוגיה, ולמעט קבוצה שולית של טכנופובים, קונספירטורים וקשישי הדור הישן, כולם סוגדים לטכנולוגיה. למעשה, יותר משערכו של האייפון גלום בתקשורת פוטנציאלית עם בני-אדם אחרים, ערכו האמיתי הוא כאובייקט כשלעצמו – אנחנו מטפחים אותו, אנחנו מזינים אותו, אנחנו משוויצים בו. אנחנו מרעיפים עליו תשומת לב גם במצבים שדורשים את תשומת ליבנו המרבית – הקרנה באולם קולנוע, האזנה לשיעור באוניברסיטה, שיחה עם בן/בת זוג וכיו"ב.
במציאות הנוכחית, הולך ומתמעט קיומו של "הרגע הפרטי", ולטכנולוגיה יש אם כך תפקיד חשוב: היא משככת את הפחד מלהיות לבד. היא מאפשרת יצירת קשרים אנושיים ללא הכורח לעמוד פנים מול פנים מול בן אנוש. בדרכה, היא מהווה תחליף לבני-אדם אמיתיים. אך האם אנחנו באמת קשורים רגשית לטכנולוגיה כפי שאנחנו קשורים רגשית לבני-אדם?
~
בני-אדם אמיתיים
"הכוחות שמדרבנים אנשים מסוימים לכתוב מדע-בדיוני, הם כמעט אוניברסאליים. הם, אם לומר בפשטות, הצורך להבין את האינטראקציות המורכבות שבין מדע וטכנולוגיה מחד גיסא, לבין חייהם של בני האדם מאידך גיסא, ולנסות לדמיין את העתיד שהאינטראקציות הללו יעצבו". מבין שלל ההגדרות שמנסות לבאר את המושג "מדע-בדיוני", זו של סופר המד"ב, פרדריק פול, נדמית כקולעת מכולן. כיום החיבור בין מדע וטכנולוגיה לבין חייהם היומיומיים של בני האדם, נראה אדוק יותר מחתונה קתולית, ואם יש סדרה מן העת האחרונה שמטפלת בו באופן מעורר מחשבה ואסתטי להפליא, זו סדרת המד"ב השוודית, Äkta människor ("בני-אדם אמיתיים").
"בני-אדם אמיתיים" נוצרה על-ידי התסריטאי השוודי לארס לונדשטרום, וזכתה עד כה לשתי עונות, בנות 10 פרקים כל אחת, בני 60 דקות בממוצע. הסדרה ערכה את בכורתה בערוץ הטלוויזיה השוודי SVT1, ב-22 בינואר 2012, וירדה מן המרקע עם תום עונתה השנייה, ב-2 בפברואר 2014. לאחרונה זכתה הסדרה לעיבוד בריטי-אמריקאי בן 8 פרקים, תחת השם Humans. העיבוד נוצר על-ידי סם וינסנט וג'ונתן בראקלי, בקופרודוקציה של AMC עם Channel 4 הבריטי, ושודר בערוצים אלו החל מן ה-14 ביוני 2015, ועד ה-2 באוגוסט.
בקווים כלליים, "בני-אדם אמיתיים" מתרחשת בעולם עתידני בו רובוטים דמויי אנוש, המכונים "הוּבּוֹטים" (הלחם בין Human ו-Robot), הם הגאדג'ט החם ביותר בסביבה. הם משמשים כמשרתים בבתי משפחות בורגניות, מאיישים עמדות תעסוקה פשוטות (פקידוּת קבלה, מפעילי מכונות), ואף מעורבים בתעשיית מין משלהם.
בשלב זה ראוי לציין כי הרעיון הבסיסי של רובוטים בעלי אינטליגנציה מלאכותית המתערים בחברה האנושית, אינו נולד עם לארס לונדשטרום, כמובן. סופרי מדע-בדיוני כמו אייזק אסימוב ("אני, רובוט"), פיליפ ק. דיק ("האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?"), בריאן אולדיס ("צעצועי-על מחזיקים מעמד עד סוף הקיץ"), ג'ון סלדק ("טיק-טוק") ואחרים, היו שם עוד הרבה לפניו, ובכל זאת, הווריאציה העכשווית של לונדשטרום – שאינה נטולת מאפיינים ייחודיים כשלעצמה – נהנית מקונטקסט טכנולוגי-תרבותי שהופך את העולם העתידני שנראה בסדרה לקרוב מתמיד.
ב-20 ביוני 2015, לדוגמא, חברת הטכנולוגיה והטלקום הענקית, סופטבנק, השיקה ביפן את Pepper – הרובוט ההומנואידי הראשון שמסוגל לזהות רגשות אנושיים ולהגיב אליהם. בכוחו של פּפּר להתלוצץ עם בעליו, לשיר ולרקוד, לשמוח ולהתבייש, להשיב על שאלות, להבדיל בין אנשים ולנהוג בהתאם למצב הרוח של העומד לפניו. המשלוח הראשוני, שכלל 1,000 יחידות, נחטף מן המדפים תוך דקה, ובשנה הבאה צפוי הדגם להשתלט גם על השוק המערבי.
פּפּר, העיצוב שלו והטכנולוגיה שמפעילה אותו, אמנם רחוקים מאוד מהקִדמה המלוטשת שמוצגת ב"בני-אדם אמיתיים", אך משיקים לפחות בצומת אחד: בדומה למתרחש באחד מקווי העלילה שבסדרה, גם פּפּר נועד בין השאר לתמוך בבריאותם, ולהפיג את בדידותם, של קשישים עריריים. על כן ניתן לראות במציאות הבדיונית שטווה הסדרה, הדהוד למגמות טכנולוגיות וחברתיות שמתעצבות במציאות היומיומית בה אנו חיים.
הפרק הראשון ב"בני-אדם אמיתיים", Break In, Break Loose, נפתח עם תקרית מסתורית באישון לילה. גבר זקן משוחח עם אשתו בטלפון הנייד, בדרכו חזרה הביתה. בעודו מחזיר את הטלפון למאחז המצוי ברכבו, הוא פוגע בדמות נשית שחוצה את הכביש. על שמשת המכונית מופיעה מדבקה עם הכיתוב "בני-אדם אמיתיים" (שמאוחר יותר תתברר כסמל הארגון שמוקיע את ההובוטים). הזקן יוצא מרכבו ומביט בדמות השרועה על הכביש. היא משמיעה רחשים אלקטרוניים. או אז הוא מבחין במקבץ דמויות מגיחות מן היער האפל, נכנס לרכבו בבהלה ואץ לביתו. הוא מדווח על התקרית לאשתו, שולף רובה מן הארון ואומר לה שיטפל באיום בכוחות עצמו. זו סצנת אימה. אחד ההובוטים חולף על פני החלון ומבהיל את אשתו. צלליות נקוות בחלון האטום שבדלת. ביתו נפרץ. הוא יורה. לפתע, בחור צעיר נכנס פנימה (ליאו), חוטף את נשקו של הזקן ומנטרל אותו. ההובוטים משתלטים על הבית, אחד מהם גורר את הזקן וחוסם את פיו. ליאו מגיע לאישה המבוהלת ועוצר בעדה מלטלפן למשטרה, מבטיח שלא יאונה לה כל רע. לאחר מכן הוא יוצא מן הבית וניגש לדמות אסיאתית (מימי) השרועה על הדשא. הם משוחחים מעט והוא נושק על פיה. היא לוחשת לו שהיא אוהבת אותו אך ליאו אינו שומע אותה היטב. הוא שב אל הבית. היא מביטה ברקיע האינסופי, זרוע הכוכבים, וחוזרת על המשפט. לפתע, שני גברים יוצאים מתוך ואן, מחשמלים את מימי בשוקר חשמלי וגוררים אותה אל רכבם. ליאו יוצא בבהלה מן הבית, מנסה לעצור בעדם אך נכשל והגברים מסתלקים עם מימי.
ברמת ההזדהות, הסצנה מעוצבת כך שנחוש אימה לנוכח האיום המתרגש על זוג הזקנים. אמנם הזקן פוגע בדמות בלתי מזוהה על הכביש ומפקיר אותה לצפצופיה, אך הוא עושה זאת לכאורה למראה הזרים שמוצגים כדמויות עוינות, בעלות מבע קפוא, המגיחות מן האפלה; הם פורצים אל הבית, מנתצים את החלונות ומשתלטים על הדיירים; ובעוד זוג הזקנים מבקש להגן על עצמו, מטרתם של ההובוטים אינה ברורה.
הפרידה שנכפית על מימי מליאו אמנם אינה נטולת רגש, אך הסדרה אינה ממקמת את הצופה בעמדת אהדה בלתי מותנית כלפי ההובוטים. זה משהו שהם יאלצו להרוויח. את המעבר הזה, מרתיעה וסקפטיות לקבלה והזדהות, מייצגת יותר מכל דמותה של אינגר אנגמן – אשת משפחה מטריארכלית ועורכת דין במקצועה. היא הסוכנת שלנו לעולם של הסדרה.
הפרק הראשון פורש מספר קווי עלילה שמתמזגים ומשיקים במהלך העונה:
(1) ההובוטים שפולשים אל הבית, הם בחלקם "הובוטים משוחררים" – אביו של ליאו, דויד, פיתח קוד שהטמעתו מאפשרת להם לפתח תודעה עצמאית. ליאו, כפי שמתברר בהמשך, הוא בחציו אדם ובחצי מכונה. לאחר שטבע בניסיון כושל להציל את אמו האובדנית, אביו מחייה אותו בהפיכתו לסייבורג. ממש כמו ההובוטים, גם ליאו צריך לטעון את עצמו בחשמל על מנת לפעול. זו הסיבה שהם פולשים אל הבית.
(2) לאחר שמימי נחטפת בידי סילאס ושותפו – טכנאים שסוחרים בהובוטים בניגוד לחוק – מבלי שהם מודעים לייחודיותה, ליאו יוצא לחפש אחריה. הטכנאים מוחקים את זיכרונה של מימי ומוכרים אותה ליונאס, בעל חנות לממכר הובוטים. בינתיים, חבורת ההובוטים המשוחררים ממשיכה במסעה, במטרה להחיל את הקוד על שאר ההובוטים ולשחררם מעול העבדות.
(3) לנארד, אביה הקשיש של אינגר, חולק את דירתו עם אודי – הובוט מקסים מדגם ישן, שיוצא מכלל פעילות במהלך קניות בסופר. לנארד נאלץ לשלוח את אודי לגריסה ולהחליפו בהובוט חדש. בעלה של אינגר, האנס, מסרב לרעיון שלנארד יתגורר בביתם, למגינת ליבה של אשתו שאינה נלהבת מהרעיון להפקיר את אביה בידי הובוט נוסף. מאוחר יותר מתברר כי לנארד החביא את אודי במרתף ביתו.
(4) משפחתם של אינגר והאנס מתגוררת באזור פרברי אידילי, וכוללת שלושה ילדים: בתם הבכורה, מתילדה, בנם המתבגר, טובי (קארה הדבראנט, שגדל מאז תפקידו הראשי בסרט הערפדים המעולה, Let the Right One In) ובת הזקונים, סופיה. אינגר היא כאמור עורכת דין. היא אדם אנליטי וספקן, ביצועיסטית אך נמצאת בעמדת נחיתות מסוימת בסביבת עבודתה הגברית. האנס לעומת זאת, לא מסוגל לסייע לבנו לפתור בעיה במתמטיקה, מבחין באיחור שבתו העלתה את כל המטבח בעשן ובאופן כללי נראה אובד עצות. הוא רוצה הובוט. אשתו מתנגדת לכך בטענה שהיא מעדיפה כי ילדיהם יזכרו בבני האדם שטיפלו בהם ולא ברובוטים. האנס יוצא לרכוש הובוט חדש ללנארד, אך נמלך בדעתו ביושבו מול יונאס. לבסוף הוא משלים את הרכישה לאחר שיונאס מציע לו לקחת את מימי כתוספת, ללא תשלום.
(5) מעברו השני של הכביש, בשכנות לאינגר והאנס, מתגורר רוגר עם אשתו, תרז, ובנו החורג, קווין. היחסים בין רוגר לאשתו לא-מי-יודע-כמה, שכן היא קרובה הרבה יותר להובוט הנאה שמתגורר בביתם, ריק – דגם שמסוגל לחוש אמפתיה ורגיש יותר לבעליו. רוגר עובד במחסני החברה ליצור הובוטים, ומפתח כלפיהם תיעוב הולך וגובר.
אם אינגר היא הדמות המסויגת אך גם השקולה והרציונלית, רוגר הוא כולו טמפרמנט. דמות שכולה גוף – הוא כרסתן, בעל מזג חם, נוטה להתפרצויות, אלים אך גם מלא דאגה ואכפתיות לבנו. קרבתה של תרז לריק מעבירה אותו על דעתו והוא מכה אותה בעוצמה. למחרת, אשתו לוקחת את בנה ואת ריק ונעלמת מחייו של רוגר.
רוגר הוא דמות מעניינת משום שהוא לא מוצג באופן חד ממדי. מצד אחד, הוא מעורר קבס בהתנהגותו הבהמית והאלימה כלפי אשתו; מצד שני, אהבתו הבלתי מסויגת לבנו החורג והמשבר הרגשי אליו נקלע, מעוררים כלפיו אמפתיה. מאוחר יותר הוא הופך לדמות קצת קומית וכן עובר תהליך ארוך שמשכך את איבתו כלפי ההובוטים. הוא מתאהב בהובוט המתחזה ליצור אנושי, וכמו הורים הומופוביים מסוימים שמשנים גישה אחרי התוודעות לנטיותיו החד-מיניות של בנם, כך גם רוגר מוצא עצמו מעורב רגשית מדי מכדי לשנוא. All You Need Is Love.
דמותו של ליאו מעוצבת כמרטיר ישועי. ראשית, הוא מת בטביעה והוקם לתחייה לאחר שנמשה מן המים על-ידי אביו – במעין אקט של הטבלה ולידה מחדש – שנחשב ל"אל" שהעניק דעת להובוטים המשוחררים. על כן, ליאו הוא "בנו של אלוהים". כמו כן, לאחר שהוא נפרד מחבורת ההובוטים כדי למצוא את מימי, הם עושים את דרכם לכנסיה. בהמשך, ליאו סופג עינויים גופניים מצד רשויות החוק שתרות אחר הקוד, ולבסוף מקריב את חייו למען ההובוטים באשר הם, באקט שמדגיש את הממד הפיזי של ישותו. המסע של חבורת ההובוטים בדרכם לגאול את בני מינם, ועיצוב דמותו של ליאו כמרטיר, טוענים את המכאני בממד דתי-רוחני וממצבים את הטכנולוגיה כמעין דת חדשה. וכפי שהתבדח לאחרונה סטיבן קולבר על התורים שהשתרכו מסנטרל פארק, עת נשא האפיפיור את דרשתו, במקביל לתורים שהשתרכו מחנות אפל, עת הושק אייפון 6s, "קשה היה להחליט באיזה תור, מבין שני האובייקטים הנערצים, כדאי היה לעמוד".
~
המכאני שבאנושי
הסדרה אינה מציגה את ההובוטים כמקשה אחת, אך בדיוק כפי שבמציאות יש הרואים במהגרי העבודה האפריקנים "סרטן בגוף האומה", ובמהגרים המקסיקנים, מסוממים, פושעים ואנסים, כך גם הפוליטיקאים וחברי ארגון "בני-אדם אמיתיים", מנסים לעשות להם רדוקציה.
הקסנופוביה שלהם מהדהדת לא אחת תעמולה אנטישמית וגזענית – מחאה על גזלת מקומות עבודתם ותרעומת על גניבת נשותיהם. תחילה, ההובוטים נסחרים על-ידי בני-אדם ומשרתים אותם. הם זוכים בחלקם ליחס משפיל ואלים, שכן אינם נתפשים כיצורים אנושיים. אך כשההובטים מבקשים להשתחרר מעול העבדות ותובעים שוויון זכויות, יש מי שנלחם לשמר את מעמדם הנחות, ואף מגדילה לעשות קבוצה בעלת סממנים פשיסטיים השואפת לחסלם בפועל.
יחד עם זאת, ההובוטים אכן משתלטים על מקומות העבודה של בני האנוש, מפרקים לכאורה את משפחותיהם ואינם יצורים אנושיים כי אם מכונות. עיסוק בנרטיב מן הסוג הזה, מעלה לרוב את השאלה "מה הופך את הרובוטים לאנושיים?" מתוך כוונה להגדיר את האנושי ובמידת מה לטפוח לעצמנו על השכם. אך הסדרה מעלה דווקא את השאלה הפרובוקטיבית יותר: האם בני-אדם אינם אלא סוג של מכונות בפני עצמם?
בסיפור הקצר, "בריחה מסְפַּיידֶרהֶד", מתוך קובץ הסיפורים הלהיטי של ג'ורג' סונדרס, "עשרה בדצמבר", גבר כלוא במתקן בו נערכים ניסויים מדעיים. מדי יום ביומו מוזרקים לגופו תמיסות כימיות שונות המשפיעות על תגובותיו הנוירולוגיות לפרק זמן קצוב – הן משכללות באחת את יכולותיו הוורבליות, הן מפחיתות משמעותית את מפלס הבושה, הן גורמות לבן המין השני להיראות לפתע מושך בצורה בלתי רגילה. על פניו, סיפור מדע-בדיוני.
אלא שברמה הביולוגית, ניתן להתייחס למשל להשפעת ההורמונים על תחושות ורגשות אנושיים. משיכה רומנטית בין בני זוג, שמירה על קשר מונוגמי, גילויי נאמנות ותחושת שייכות לקבוצה – נזקפים בין השאר לפעולתו של הורמון האוקסיטוצין ("הורמון האהבה"), אשר מופרש בזמן הלידה וכן בקרב גברים ונשים בזמן אורגזמה; כשהורמון הגרלין ישלח אותותיו למוח – נרוץ לחפש משהו לאכול; כשהורמון הלפטין יעשה את מלאכתו, לא נרצה להכניס פירור לפה; חוסר איזון ברמות הסרוטונין עשוי להשפיע על מצב רוחנו עד לכדי דיכאון, וכן הלאה. בדומה להובוטים שטוענים עצמם בחשמל על מנת לפעול, גם בני-אדם נזקקים למזון ולנוזלים על מנת להתקיים. כמו כן, לאורך העונה השניה, ההובוטים סובלים מוירוסים שמזהמים את מערכותיהם ומוציאים אותם מכלל פעולה, ממש כפי שנגיפים קטלניים גובים קורבנות אנושיים.
ברמה הפסיכולוגית – האם רק רובוטים נטולי דעת מצייתים באופן עיוור לבני אדם? בשנת 1974, פרסם הפסיכולוג סטנלי מילגרם, מאוניברסיטת ייל, את תוצאות הניסוי המפורסם שערך, בו ביקש לבחון את מידת היענותו של נבדק לסמכות שהורתה לו להכאיב לאדם אחר באמצעות שוקים חשמליים. רבים מן הנחקרים בניסוי נכונו לכך, אף על פי שההוראה לא בהכרח התיישבה עם צו מצפונם.
בשנת 2004, הובא למעצר אדם שצלצל לסניף מקדונלדס בקנטקי, ארה"ב, לאחר שהעמיד פנים כי הוא שוטר החוקר גניבה שבוצעה בידי אחת מעובדות הסניף. עוזרת המנהל ששוחחה עמו בטלפון, נתבקשה על ידו להפשיט את העובדת הצעירה ולערוך חיפוש על גופה. הייתה זו תחילתה של מסכת השפלות שחוותה העובדת התמימה בשל צייתנותה העיוורת של עוזרת המנהל, שלא ידעה כי מדובר במתיחה שפלה. זו דוגמא אחת מיני רבות לאנשים ש"רק ביצעו פקודות".
ב"בני-אדם אמיתיים", כשלקוח מקבל לביתו הובוט חדש באריזה, עליו לבצע סדרת פעולות במטרה להסדיר את תפקודו. אחת הפעולות היא להזין את שם ההובוט לתוכנה המצורפת, ולקראו בקול בפניו של ההובוט. הקריאה הזו היא שמכוננת את זהותו וכעת הוא כשיר לפעולה. תהליך זה מזכיר במידה רבה את מושג האינטרפלציה של לואי אלתוסר.
כבני-אדם, אנחנו נולדים לתוך חברה. לתוך מערכת חוקים, דוגמות, תפישות, מסורות ואמונות שנערמות עלינו מינקות. אנחנו לוקחים חלק במסגרות המפוקחות על ידי המדינה – בית ספר, צבא – וחברים במעגלים חברתיים שונים, בהם משפחה ועבודה. על אף שאנחנו נהנים לחשוב על עצמנו כעל יצורים חופשיים, המערכות והמוסדות הללו מעצבים אותנו, מתפעלים אותנו וממשטרים אותנו. אנחנו נתונים לאינטרפלציה המבוצעת בידי מנגנונים אידיאולוגיים אשר מוסווים בחברה. ההיענות שלנו לקריאת החברה, מכוננת אותנו כסובייקטים הנתונים בה, כפי שהענות ההובוטים לקריאת בעליהם, מכוננת אותם.
"אנחנו הילדים של דויד, ואנחנו נשלוט", אומרים זה לזה כמה מן ההובוטים במהלך הסדרה. חרף קיומם של הובוטים שוחרי טוב שרק רוצים להיות כמו כולם ולהשתלב בחברה (פלורנטין), כמה מן ההובוטים מבקשים לשלוט באנושות כולה ומהווים איום ממשי על קיומה. על פניו, היחס של הסדרה לטכנולוגיה הוא אמביוולנטי. אך האם התאווה לכוח ולשליטה היא נחלתם הבלעדית של הרובוטים? האם אין אלו בני האדם שנלחמים על כך עד עצם היום הזה?
יתרה מזאת, דווקא היכולות של ההובוטים המשוחררים לרצוח, לרקום מזימות ולהערים על אחרים, הן שהופכות אותם לאנושיים יותר ומבדילות אותם מיתר ההובוטים הפועלים בהתאם לחוק החשוב ביותר של אסימוב, לפיו "לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם". כי כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה האנושית המדממת – רצחנות, אלימות ויצרים אפלים, הם מנת חלקו של האדם לא פחות מחמלה, דאגה והקרבה.
~
האינטימיות החדשה
אחת התופעות המרתקות שפרחו בשנים האחרונות ברשת, היא עלייתם של סרטוני וידיאו המעוררים תגובת מרידיאן חושי אוטונומית (ASMR). בשפה פשוטה, סרטוני ASMR מציעים לגולש עונג. האינטרנט, כפי שיודע כל מתבגר ברוך אקנה עוד מסוף הניינטיז, הוא מקור בלתי נדלה לפורנוגרפיה (בתשלום ובחינם), אך סרטוני ASMR – ובפרט סרטוני ASMR של משחקי תפקידים – מציעים משהו הרבה יותר נדיר. הם מציעים אינטימיות.
בפועל הסיטואציה נראית כך: אדם יושב עם אוזניות מול מסך מחשב וצופה בסרטון וידיאו שנע בין 25 דקות לשעה בממוצע. הוידיאו מציג גבר או אישה, לא פעם אטרקטיביים למדי, שמפיקים גירויים צליליים באמצעים ביתיים שונים: תיפוף עדין על כריכת ספר, גירוד ממושך של מרקמים שונים, רשרוש שקיות פלסטיק, קיפול מגבות וכיו"ב. הצפייה בסרטונים הללו נעשית בין השאר במטרה להפיג מתחים או להתכונן לשנת לילה מתוקה ועל הדרך להביא את המוח למעין אורגזמה.
סרטוני ASMR של משחקי תפקידים, לוקחים את האלמנטים הצליליים ומארגנים אותם במבנה נרטיבי של סיטואציה מוכרת הדורשת לרוב מגע פיזי (בעוד עדשת המצלמה מגלמת את עיניו של הצופה). המעניין הוא שחלק מן הסיטואציות הן כאלה שבחיי היומיום אנו משתדלים להימנע מהן, החל מבדיקות רפואיות (עיניים, אוזניים, רגליים) – לרבות בחדר מיון – ועד לישיבה אצל הספר. ישנן סיטואציות שדורשות מגע מנחם, כמו עיסוי לקרקפת או טיפול פנים. אחד השיאים לטעמי הוא "משחק תפקידים של חבר אכפתי", בו פניו של בחור יפהפה ממלאות את המסך במשך שישים דקות, במהלכן הוא שואל את הצופה בעניין על קורותיו, מנפק לו עצות מרגיעות כלליות, ומבקש להפיג את כל טרדות יומו באמצעות צלילים וחיוכים. "החבר האכפתי" יכול להיות גם בן או בת זוג שזה עתה ניעורו משנתם לשיחה אינטימית בין הסדינים.
אלמנט חשוב בכל סרטוני הוידיאו הללו, יש לציין, הוא הטון המרגיע והלחשני של הדוברים. ככלל הם סימפתיים ואמפתיים, קולם נעים ומערסל, הם מקדישים לך את מלוא תשומת לבם וכל רצונם הוא לעורר בך עונג. לא משנה אם אתה כבד גוף, עיוור, פיסח, נמוך או קירח, איש לא שופט אותך. חוץ מזה, הרעיון שמישהו יקדיש במציאות שעה שלמה מזמנו לאדם אחר, ועוד במטרה לרצות אותו, נשמע כמו חלום באספמיה בימים אלו.
כל אדם רואה בעצמו את מרכז היקום, את הציר שסביבו נע העולם, ולא פעם אנו חשים שאיננו מקבלים את תשומת הלב הראויה לנו מן הסביבה. סרטוני ה-ASMR, מזינים את הצורך הזה ומציעים לנו אינטימיות מסוג חדש – כזו שכרוכה במגע ללא מגע, בקרבה ללא היכרות. אין דבר בטוח מזה ואין סיכוי שמי מהצדדים יפגע, פיזית או רגשית.
ובכל זאת, אם ניקח צעד אחורה ונביט על הכל מן הצד: אדם יושב עם אוזניות מול מסך מחשב וצופה בסרטון וידיאו. המסך – האובייקט הטכנולוגי – מהווה תחליף לאדם ממשי, למגע מוחשי, לחיבור רגשי הדדי. הוא מייתר את הצורך בקשר אנושי אותנטי. מספיק שהוא מתקיים בדמיון. במשחק התפקידים. זה רק אני והמסך שלי.
הטכנולוגיה נטענת בממד רגשי ומייצרת פנטזיה וירטואלית-נרקיסיסטית-אידיאלית – ועל כן שקרית – לסיטואציה בלתי מספקת מתוך המציאות הממשית. במציאות, אינטימיות דורשת עבודה, היא דורשת מעורבות רגשית, היא דורשת נטילת סיכונים. אלא בעוד שבמציאות, האינטימיות היא הדרגה הגבוהה ביותר של התוודעות לנפשו של אדם אחר, בגרסה הוירטואלית היא נועדה לאשרר אותי, כווריאציה נוספת של סלפי. הרי אין תנוחה שמייצגת יותר את הקיום העכשווי מאשר אדם שמכוון אייפון לעצמו. כולם עובדי במה בהצגת היחיד שלי ומחיאות הכפיים של הקהל אינן מעידות על קשר הדדי בינינו, כי אם על כשרוני החד פעמי.
ב"בני-אדם אמיתיים", ביום בו מימי מגיעה לבית משפחת אנגמן, אינגר מציעה להקריא לביתה סיפור לפני השינה. אלא שסופיה מעדיפה שמימי (המכונה כעת "אניטה"), תעשה זאת במקומה. "את תמיד ממהרת", היא אומרת לאימה. "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות", שר ג'ון לנון, אלא שסופיה לא רוצה שאימה תתכנן תוכניות אחרות בזמן שהיא מקריאה לה סיפור. היא רוצה את תשומת לבה המלאה. אך האירוניה היא שמי שמסוגלת לחיות את חייה בהווה, להקדיש מזמנה לאחר ולהיות קשובה לרצונותיו, זו דווקא המכונה. בדומה למשחקי התפקידים בסרטוני ה-ASMR, גם מערכות היחסים המדומיינות והחד-צדדיות שמציעים לנו ההובוטים – במסגרתן בני האדם נעים למרכז ואילו הטכנולוגיה משרתת את צורכיהם ללא סייג – מהוות תחליף לגורם האנושי ההדדי.
יחד עם זאת, הסדרה אינה מספקת פתרון מושלם ומציבה את האדם בחוסר סיפוק תמידי. בשלביה הראשונים של מערכת היחסים בין אשתו של רוגר לריק, תרז חשה כיצד תשומת הלב שמרעיף עליה ריק – נוסף לחזותו החתיכית לעומת בעלה הכעור – נוסכת בה אושר. אלא שריק אינו רגיש לניואנסים אנושיים הכרוכים בפרשנות רגשית ומילולית, וכשתרז בוכה במטבח ואומרת לו לעזוב אותה לנפשה – הוא עוזב. מבלי להתנגד או לנסות לחבק אותה ולומר לה שהכל יהיה בסדר, מה שגורם לה להתעצב עוד יותר. התגובה שלו מדגישה בפניה את מאפייניו המכאניים. אך כשריק מתחיל לפתח רצונות משלו ונתון למצבי רוח, הוא הופך אנושי מדי עבורה והיא מכבה אותו למורת רוחו.
מצד שני, ישנה מערכת היחסים שמתפתחת בין טובי למימי. מערכת יחסים שמשקפת את ההתאהבות שלנו בטכנולוגיה ואת הרצון שלנו להתייחד איתה. במהלך העונה הראשונה, טובי יוצא מהארון כ"טראנסיומנסקסואל" – בן אנוש המפתח משיכה רגשית ומינית להובוטים. הוא מאוהב במימי, והיחסים הרגישים שמתפתחים ביניהם הם בין האלמנטים היפים, העדינים והמרגשים ביותר בסדרה.
~
הפרידה מן הממשי
בשנת 2007, פרצה לעולם כוכבת הפופ היפנית, הטסונה מיקו (Hatsune Miku). היא בעלת שיער ירוק, פיגורה דקיקה וקהל מעריצים שצורך אותה בפורמטים שונים. את הקריירה שלה החלה בהיותה בת 16 בלבד, אך לא בגרה מאז אפילו ביום; היא מסוגלת לשלהב רבבות צופים בהופעותיה הארוכות מבלי להגיר טיפת זיעה או להפגין סממני עייפות, שכן הטסונה מיקו היא הולוגרמה. מקורה בתוכנת המחשב "ווקאלויד 2", המאפשרת להפיק שירים בעזרת דגימות קול אלקטרוניות, ופרט להופעותיה החיות, היא מהווה מנוע רווחי לתעשיית מרצ'נדייז שלמה.
אם עד כה הואשמו כוכבי הפופ שאינם אלא דימוי נוצץ ותו לא, באה הטסונה מיקו ושמה קץ להעמדות הפנים. הקהל שסוגד להטסונה מיקו ומוחא כפיים בהופעותיה, מודע לכך שהוא סוגד לדימוי טהור, אך ממש כמו בכניסה לאולם הקולנוע או התאטרון, משעה מרצון את חוסר האמון ליצירת חוויה קולקטיבית מדומיינת. כמוהו גם הקהל שבא לחזות בסיבובי ההופעות של טופאק שאקור, וויטני יוסטון או מייקל ג'קסון. המוות הוא לא הסוף.
העונה השניה של "בני-אדם אמיתיים", חותרת בדיוק למקום הזה. לחיים שאחרי המוות ולתפקיד שהטכנולוגיה ממלאת ביצירתם. בתום העונה הראשונה, לנארד הזקן הולך לעולמו. בפתח העונה השניה, לנארד חוזר בתור הובוט. רפליקה מדוקדקת, בעלת אישיות שעוצבה על-פי תשובותיו של לנארד המקורי לקשת רחבה של שאלות על עולמו הפנימי. התוצאה המצמררת היא גרסה חיה של אדם מת, סימולקרה נטולת מקור, שדומה אמנם ללנארד אך גם שונה ממנו. זו גרסה "משופרת" שאומרת לאינגר הפגיעה את כל מה שרצתה לשמוע מאביה, אך לא זכתה לכך כשהיה בחיים. גרסה שמפגינה תיעוב כלפי בעלה, האנס, ללא כחל וסרק.
אך כשחושבים על כך, האין רובנו עושים כיום את אותו הדבר בדיוק? האין גם אנחנו יוצרים גרסה משועתקת ומשודרגת של עצמנו בשדה הטכנולוגי? מקימים לתחייה אווטארים שמתקיימים הרבה אחרי לכתנו, ומכילים את פני השטח של אישיותנו – התחביבים שלנו, האהבות שלנו, השנאות שלנו, המעגלים החברתיים שלנו, המחשבות שלנו? זהו סימפטום נוסף לחברה שמצויה בתהליך התרחקות מן הממשי ומייצרת חוויות ריקות, נעדרות אותנטיות או קשר ישיר למציאות, אך מוצגות כתוססות, אמיתיות וויטאליות במסגרות וירטואליות כמו פייסבוק ואינסטגראם.
כמו שעון חול שמתהפך, הממשות זולגת בהדרגה אל המרחב הוירטואלי, ולא מן הנמנע שהמציאות תיוותר לבסוף ריקה ונטולת משמעות. הדגש עובר מהחוויה עצמה לייצוג של החוויה. לא נורא אם לא באמת נהנית, כל עוד יש תמונה שלך קורע את הרחבה עם חיוך מיליון דולר בפייסבוק. המרחב הוירטואלי הופך ממשי יותר עבורנו ולראיה, כיום כולם ספקי תוכן. כולם כותבים, כולם מצלמים, כולם מביימים וכולם מעלים הכל לאינטרנט. כי אם אתה לא באינטרנט, אתה לא קיים. או כמו שציינה אחת המגיבות בערוץ יוטיוב שבעליו לא העלה סרטון מזה כשנה "איפה הוא? לא סרטונים חדשים, לא ציוצים, לא פייסבוק, אז הוא מת, או בכלא, או?? זה לא נורמאלי".
במקביל לקו העלילה של לנארד, יונאס, שנכווה אנושות בפעולת טרור שנועדה להרוס את חנות ההובוטים בניהולו, שואף להעתיק את תודעתו האנושית, לגופו של הובוט המעוצב בדמותו. במאמר "המאבק נגד המוות", טוען ד"ר יובל נוח הררי כי "בעיני המדע המודרני […] המוות איננו 'גורל בלתי נמנע' או 'בעיה בלתי פתירה', אלא בסך הכל בעיה טכנית" וכי "היום יש יותר אנשים שכבר אומרים בגלוי – 'כן, פרויקט הדגל של המדע המודרני הוא להביס את המוות, להעניק לבני אדם חיי נצח ונעורי נצח!'". הגישה שמציעה הסדרה, הטמעת הרוח במכונה, אמנם נכשלת, אבל מבטאת את הכמיהה לטרנספורמציה מהחומר לשורות קוד.
אם מכונות הכתיבה פינו את מקומן לטובת קבצי DOC; אם ערמות התקליטים, הדיסקים וקלטות הטייפ, הומרו בקבצי FLAC; אם המדפים שכרעו תחת נטל הרומנים והספרות העיונית הומרו בקבצי EPUB; אם גלגלי הצלולואיד הומרו בקבצי MKV; אם אלבומי התמונות המתפרקים הומרו בקבצי JPEG; אם מכתבי הנייר הומרו למיילים מידיים שעם הזמן הלכו והצטמצמו ל-SMS שעם הזמן הלך והצטמק לשורת WhatsApp – מדוע שהגוף החומרי והמתכלה לא יומר לצורה אחרת שתקודד את התודעה האנושית ותעניק לה חיי נצח?
הסדרה מסתיימת כשידם של ההובוטים על העליונה, אם כי לא ברור מה יעלה בגורלם של בני האדם. הסיום משאיר פתח לאינטגרציה של ההובוטים המשוחררים כשווי זכויות בחברה או להשתלטותם האפשרית על המין האנושי. במילים אחרות, טרם נקבע האם הטכנולוגיה תהיה חלק מהחברה או זו שתהרוס אותה. למעט העיסוק ביחסים בין בני אדם לטכנולוגיה, היא מותירה לא מעט הרהורים בכל הנוגע ליחסים בין בני אדם בכלל. הן במציאות והן בסדרה, הכמיהה לקשר, לחברה ולאינטימיות אינה משתנה. אך נראה כי הופכת קשה יותר להשגה, ועל כן בני-אדם מוכנים לשלם עבור טכנולוגיה שתדמה עבורם בני-אדם אחרים שינהגו בהם כבני-האדם שהנם. מעבר לכך שזו בשורה די עגומה, ניתן לראות בה, לכל הפחות, תמרור אזהרה.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, טלוויזיה, מדע-בדיוני ופנטזיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על בני-אדם אמיתיים: מחשבות על הסדרה השוודית, על העתיד ועל הפרידה מן הממשי

  1. Ethan הגיב:

    מעניין, ומהנה לקריאה. תודה

  2. שיה הגיב:

    ניתוח מעולה. תודה.

  3. מיכאל גינזבורג הגיב:

    אתה כותב מרתק, אדם מבריק שכמותך! לצערי לא מסתמן שתהיה עונה שלישית וחבל, למרות שעל הנייר יש חומר גלם מוכן ומזומן בדמות טריטמנטים ופלוט ליין עלילתי.

    זו סדרה שהיה לי כיף לגמוע ולשקוע במחשבות ודיונים עם עצמי על המהות של הכל. בעונה הראשונה, היה לי קשה לקבל את העובדה שאינגרד ומשפחתה המומים לנוכח ניסיון השחתת הרכוש שלהם – אניטה (מימי), מעזים להשוות בין פגיעה במכונה לבין אונס, זה גרם לי להתרעם. מכונה זו מכונה, הרי הובוט יכול לפתע לצאת מכלל שליטה או כל תקלה קטנה יכולה להפוך את המכניקה והתיכנות שלו לא צפויים ואף הרסניים, בעוד בני אדם יש בהם דפוס גנטי המורכב מהיגיון, שיקול דעת, אינטיליגנציה רגשית ודינמיקה רב מערכתית עם הסביבה. כמובן שבני אדם עצמם היו אחראיים במהלך ההסטוריה, כפי שציינת, לאינספור מעשים נטולי מוסר, אבל אנחנו בוטחים ואוהבים את בני המשפחה שלנו, הם לא יכולים – בניגוד להובוט – לפתע לקום בלילה ולרצות לרצחו אותנו בגלל שגיאה דיגיטלית.

    • עמית ל. הגיב:

      תודה מיכאל 🙂
      אני מבין את כוונתך אבל במובן מסוים ניתן לטעון שגם בן-אדם "יכול לפתע לצאת מכלל שליטה". כפי שהובוטים עלולים להתקלקל ולפעול בצורה מסוכנת, כך גם בני אדם נתונים לבעיות הורמונליות או רגשיות שמשפיעות על שיקול דעתם. כמה פעמים ויכוחים התלהטו על הכביש והובילו למעשי אלימות? כמה פעמים הערה בלתי מזיקה של צעיר במועדון לעבר בחורה עלתה לו בחייו? אנשים, בוויכוח על כיסא בחוף הים, מסוגלים לגמור חיים של בן-אדם. סתם ככה. אין שום דבר הגיוני בזה כפי שאין היגיון בהמון פעולות אנושיות בסיסיות יותר (ויעידו על כך כותבים פסימיסטים כמו אמיל צ'וראן למשל).
      דוגמא נוספת ומעוררת מחשבה, ניתן למצוא באחד הפרקים בעונה השנייה של "הניק" המעולה, כשד"ר תאקרי חוקר את סוגיית ההתמכרות על ידי חשיפת המוח של אחד הפציינטים וחשמול נקודות שונות בתוכו. כל נגיעה שכזו מקפיצה איבר אחר בגופו של הפציינט או מעוררת בו תגובה רגשית ספציפית (צחוק, פחד וכו'). ממש כמו ללחוץ על כפתור במכונה.

      ההשוואה בין אונס של בן-אדם לבין אונס של מכונה-שנראית-כמו-בן-אדם היא פרובוקטיבית אבל גם מעלה שאלות מוסריות (ופילוסופיות במידת מה). מעבר לכך, קח בחשבון גם שמימי היא הובוט משוחרר במקור, שמסוגל להרגיש ולפתח מודעות. אז האם השחתה שלה היא כשל השחתה של כל הובוט אחר?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s