הרומן לאן? דניס קופר ומארק ז. דניאלווסקי מותחים את גבולות המדיום

מהו הרומן? מהן האפשרויות של הרומן? האם הרומן מת? האם הרומן משתנה? באיזה אופן הטכנולוגיה משפיעה על הקריאה? באיזה אופן הטכנולוגיה משפיעה על הכתיבה? האם ניתן לשקוע בעולם בדיוני מבלי לבדוק הודעות באייפון בין פסקה לפסקה? האם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות לא הפכה לסטייט אוף מיינד החדש של צרכני התרבות? האם הדמוקרטיזציה בהפצת הספר האלקטרוני מאפשרת ביטוי לקולות מושתקים או מציפה אותנו ברעש לבן? מהו המקום של הרומן לצד סדרות טלוויזיה אפיות כמו Sense8 שמאפשרות לנו לחוות את העולם מתוך תודעה אנושית אחרת באופן מסעיר, אינטימי ומרגש? האם לאנשים אכפת בכלל מספרות? ועל אילו צרכים היא עונה בשנת 2015?
שאלות מסוג "הרומן לאן?" נוהגות לצוץ ולעלות מדי תקופה, ולמרות שאף אחד כבר לא מתרגש מלפתוח את הגרדיאן ולקרוא איזו נבואה שחורה שמכריזה על מותו, עדיין מעניין להגות בהן ולראות אילו מהלכים נוקטים סופרים מסוימים בניסיון לרענן או לאתגר את האופן בו אנו תופסים את הרומן. כמובן שתמיד יהיו מי שירצו לקלקל את החגיגה ויגידו "אה… 'טריסטרם שנדי' כבר עשה את זה במאה ה-18", ונכון, לאורך ההיסטוריה ניתן למצוא יצירות שונות ומשונות, אלא שהקונטקסט היה שונה. כשמדברים כיום על ספרות, יש לקחת בחשבון שהיא נאבקת על תשומת לב בעידן של הצפת תוכן מכל פלטפורמה ניידת אפשרית. אם פעם העברנו את זמן הנסיעה המשמים ברכבת עם דרמת פשע בכריכה רכה, כיום אנו יכולים להתענג על פרק של "פארגו" במכשיר שאינו שוקל יותר מספר של קן פולט.
בחודשים האחרונים הגיחו לאוויר העולם – הווירטואלי והממשי – שתי דוגמאות קיצוניות שמנסות למתוח את ההגדרה של הרומן ולמעשה מציעות חוויית קריאה אחרת. יותר כמו התנסות. כזו שדורשת מהקורא להיות מעורב בתהליך הבניית הנרטיב ו"לעשות עבודה". לא עוד להתבוסס במיטה בין פרורי עוגיות תחת מנורה חלשה מדי, בעוד הטקסט נפרש בפניך שורה אחר שורה. למעשה, במקרה של דניס קופר, לא מדובר במילים. ואפילו לא בתמונות. הרומן החדש שלו, "Zac's Haunted House", עשוי כולו מגיפים. כמות עצומה של גיפים, או בפוסט-מודרנית: אסופה של ציטוטים מתוך תרבות פופולארית שהחיבור ביניהם נעשה תוך הליך פרשני אישי של הקורא.
אלו מכם שעקבו בשנים האחרונות אחרי הבלוג המטורף של סופר הפולחן הקווירי, לא באמת יופתעו מלמצוא משהו כמו "הבית הרדוף של זאק", שכן העיסוק האובססיבי של קופר בגיפים בא לידי ביטוי בהמון פוסטים גדושים לאורך השנים. קופר הוא חיית רשת ובמקום לדחות את תרבות הטמבלרים והבלוגים, החליט להשתמש בחומרים שהיא מספקת כדי לרקוח רומן מסוג חדש. רומן שלא ניתן לקרוא על נייר. רומן בו שורה של דימויים ומטאפורות מילוליות, הוחלפו בתמונות השרויות בתנועה מעגלית מתמדת אשר מתכתבות זו עם זו במקטעי קולאז'.
רומן ה-HTML המדובר יצא במסגרת Kiddiepunk – הוצאה קטנה, בעלת שיק אוונגרדי, הממוקמת בפריז ומנוהלת בידי האמן והקולנוען מייקל סלרנו. ניתן להוריד את "הבית הרדוף של זאק" באופן חוקי וחינמי למחשב, או לחוות אותו אונליין דרך אתר ההוצאה. האם זה "עובד"? אני מניח שזה תלוי מאוד בחוויה האישית של כל אחד ואחת, ובמידה מסוימת אני אפילו לא בטוח שזו שאלה רלוונטית. זו אופציה אחרת לגולל נרטיב, באופן שמחובר להוויה הטכנולוגית-תרבותית-צרכנית שאנו חיים בה כיום. אך במידה ואתם מתפלצים מהרעיון, הרומן החדש של מארק ז. דניאלווסקי יציג לכם את הצד השני של הספקטרום.
אם הרומן החדש של דניס קופר מאמץ לחיקו את האפשרויות שמציע העולם הווירטואלי, הפרויקט המונומנטלי של מארק ז. דניאלווסקי (Mark Z. Danielewski) מחזיר לספר את כבודו (האבוד?) כאובייקט ממשי. בדומה לקופר, גם דניאלווסקי הוא סופר קאלט אמריקאי עם חיבור לקהילה האינטרנטית. זה בהחלט מתקבל על הדעת, גם משום שאקספרימנטים ספרותיים קיצוניים לא מתעכלים בקלות במיינסטרים וגם משום שהשפה שהם מפתחים מתייחסת, גם אם לא באופן ישיר, לשינויים הטכנולוגיים בהרגלי הצריכה.
האם משהו הולך לאיבוד במעבר מהנייר לאי-בוק? האם חוויית הקריאה נותרת זהה? מה קורה לדוגמא כשנותרים חמישים עמודים לסיום ספר מתח? כשאנו אוחזים בספר ממשי, ישנה תזכורת מתמדת לכך שככל שפתיל העמודים מתקצר, כך קרבות התשובות לתעלומות שצצו במהלך העלילה. נוצרת תחושה מדומיינת של שליטה והתמצאות במרחב הנרטיבי. האם אנו חווים זאת בדיוק באותו האופן כשאנו קוראים ספר מתח מתוך מכשיר אי-בוק? ומעבר לכך – האם לספר כאובייקט, יש עדיין משהו להציע לנו? חוויה כלשהי שלא נוכל לחוות בפורמט אלקטרוני?
נדמה לי שהספר החדש של מארק ז. דניאלווסקי עונה על כך בחיוב. דניאלווסקי הוא קרוב לוודאי אחד מן הסופרים הכי שאפתניים שראה עולם הספרות. בשנת 2000, פרסם את ספר הביכורים House of Leaves שסלל את דרכו לתהילה (מסוימת) והפך לאחד מאותם ספרים פולחניים שמצויים בספרייה של כל חובב ספרות אימה, ספרות פוסטמודרנית, ביזארו, ובכלל של קוראים המחפשים להשליך עצמם להרפתקאות ספרותיות תובעניות ומגניבות להחריד. דניאלווסקי עושה שימוש בטיפוגרפיה, צבעים, הערות שוליים, צילומים, מבנים טקסטואליים ושלל אלמנטים חזותיים שמאלצים את הקורא לעבוד, להפוך את הספר, להציב אותו מול מראה, להאט ולפענח את הנרטיבים.
לאחר 709 העמודים של House of Leaves, כתב דניאלווסקי שתי נובלות, The Whalestoe Letters ו-The Fifty Year Sword, ובשנת 2006 הוציא את יצירתו המשמעותית השנייה, Only Revolutions, שהתייצבה בין המועמדים הסופיים לפרס הספר הלאומי של אותה שנה. גם ספר זה עושה שימוש באלמנטים חזותיים למכביר, תוך שהוא מגולל סיפור מסע הנפרש במקביל מנקודת מבטן של שתי דמויות, היילי וסם. צד אחד של הספר מכיל את הנרטיב של הנערה, בעוד צדו האחר של הספר – שיש להפוך פיזית (כלומר אין כריכה קדמית ואחורית) – מכיל את הנרטיב של הנער.
וכעת אנחנו מגיעים לספרו החדש. The Familiar. למעשה מדובר בסדרת ספרים. 27 ספרים ליתר דיוק. הכרך הראשון, באורך 880 עמודים, ראה אור ב-12 במאי השנה. כל אחד מ-26 הכרכים הנותרים עתיד לראות אור מדי 6 או 7 חודשים, לאורך 13 השנים הקרובות. דניאלווסקי מעיד כי סיים לכתוב בינתיים את עשרת הכרכים הראשונים בתשע השנים האחרונות. את ההשראה לפורמט השאפתני הוא שאב מן המבנה האפיזודי של סדרות הטלוויזיה, ובעיקר מ"רומנים ויזואליים" לדבריו, כמו "הסמויה", "בטלסטאר גלקטיקה", "מד מן", "הסופרנוס" ו"שובר שורות".
באופן אישי, מבט על הווליום הראשון של The Familiar, שנקרא "One Rainy Day in May", גרם לי לרייר כמו רוטוויילר שראה סטייק. זה נראה כל-כך צבעוני, משחקי, מזמין ופשוט כיף! גם גלריית הדמויות הססגונית וההבטחה שבסינופסיס גורמים לזה להישמע מאוד מסקרן למאכל. אני אחסוך אותו מכם שכן הכל מופיע בווידיאו הבא שמוגש באווירת ASMR (אחד הטרנדים המוזרים שצצו באינטרנט, שכוללים המון לחשושים וגולשים שמגרדים דפים ובקבוקים באופן שאמור להרגיע את המוח). מיותר לציין שהדבר הזה לא ממש עובד כאי-בוק. הדגש על החומר, הצבע, העיצוב והאופן שבו צריך לשחק עם הספר כאובייקט, הם חלק מחוויית הקריאה. מה שכן, קשה להאמין שעלויות ההדפסה בצבע, כמו גם ההיקף הבלתי נתפש של הפרויקט, יגרמו לאיזשהו מו"ל בארץ לתרגם את זה (בינתיים זה אפילו לא קיים באנגלית ברשתות הגדולות).
בעיני, בין אם מדובר בהצלחה או בנפילה, השאפתנות של דניאלווסקי, כמו גם המשמעת העצמית שלו, ראויות להערצה. ומעל הכל, הנכונות להוכיח שגם בעידן בו מסכים אלקטרוניים ממלאים את טווח הראיה שלנו בחלק גדול מן הזמן, יש חוויות שרק דיו ונייר בפרט, ומגע עם חומר בכלל, יכולים להעניק. הן לאו דווקא טובות יותר או טובות פחות. הן שונות. והן מוכיחות כי לעיתים הקנקן משמעותי לא פחות ממה שיש בתוכו.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרות היא רכילות, ספרות פולחן, ספרים שצריך לתרגם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על הרומן לאן? דניס קופר ומארק ז. דניאלווסקי מותחים את גבולות המדיום

  1. מרתק, תודה!

    רק הערה, לא ניתן להטמיע כראוי פוסטים שלך בפייסבוק למשל. כלומר, זה נותן להטמיע רק סרטון מצורף, מאשר הקדמה מילולית והפוסט עצמו, אשמח אם תוכל לשנות הגדרות על מנת שעוד קוראים יהנו ממך!

    • עמית ל. הגיב:

      תודה, מיכאל.
      אני לא בטוח אם יש הגדרות שיכולות לשנות את אופן הטמעת הפוסטים בפייסבוק, אבל אני אבדוק (אם מישהו מהבלוגרים-הקוראים נתקל בבעיה הזו והצליח לפתור אותה – אשמח לשמוע כיצד).

  2. פינגבאק: ספרות ברשת: הוכרזו הזוכים בפרס ברנשטיין; חילופי עלבונות בין רועי חסן למאיר ויזלטיר; 50 שנה לחולית; המשבר באיחוד האירופי מעורר עניין בספרות רד

  3. פינגבאק: לשחק בגיהינום | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s