מיני-סדרה תאילנדית לצפייה: מועדון שישי – עונה 5

CF5
צופים שעדיין יושבים בחדר המוזר הזה שנקרא "סלון" וצופים במכשיר הארכאי שנקרא "טלוויזיה", נוכחו למצוא בשנים האחרונות תכנים שלא שוגרו בהכרח ממקורות דוברי אנגלית כמו אמריקה או בריטניה. למעשה, מאז 2008 החלו לעלות בארץ דרמות קוריאניות; החיבה הגוברת של הקהל הישראלי לספרות מתח סקנדינבית, השיקה לחשיפה הגוברת לסדרות דניות ושבדיות כמו "הגשר", "בורגן" ו"דה קילינג"; ואפילו מצרפת טעמנו לא מזמן סדרת אימה משובחת כדוגמת "קמים לתחייה".
אלא שמעבר לחברות הכבלים/לוויין, הדבר הידוע בכינויו "אינטרנט" מציע אופציות צפייה לסדרות מתורגמות מארצות שלא הצליחו לכבוש לעצמן זמן מסך בטלוויזיה הישראלית (לרבות בשירותי ה-V.O.D/יס מקס). תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שטרם הזדמן לנו לצפות בארץ בסדרות טלוויזיה מתאילנד למשל. לא שזה מפתיע. עם כל החיבה של הישראלים לפירות טרופיים ומופעי פינג פונג אקזוטיים, צריכת תרבות תאילנדית פופולארית – בין אם זה קולנוע, טלוויזיה, מוסיקה או ספרות – לא ממש הכתה פה שורש, אפילו לא ברמת השיח.
אז האם אנחנו מפספסים איזו יצירת מופת טלוויזיונית? איזו "עמוק באדמה" תאילנדית או "מד מן" תאילנדית? בינתיים לא נתקלתי באחת (ובהתחשב בכך שבערוצי הברודקאסט בתאילנד אסור להראות צריכת אלכוהול, דמויות מעשנות או עירום, התשובה התאילנדית למתיו וויינר כנראה תיאלץ לחכות), אבל בין אם מדובר בתאילנד ובין אם מדובר בכל ארץ אחרת, תמיד מסקרן לטעום תרבות פופולארית מקומית שחורגת מגבולות הצריכה שהורגלנו בהם.
למרבה השמחה, ניתן לאתר ביוטיוב לא מעט ערוצי תוכן תאילנדיים שמעלים גם חומרים מתורגמים לאנגלית, באיכות צפייה ראויה. בין הסדרות שעלו לאחרונה לרשת, ניתן למצוא את העונה החמישית של Club Friday, אנתולוגיה המורכבת מסיפורים המבוססים על חוויותיהם האישיות של מאזיני תכנית רדיו באותו שם. בעבר נהגה הסדרה לגולל סיפור שונה בכל פרק, אך העונה החמישית כבר מורכבת ממקבצי פרקים שפורשים סיפור ספציפי בכל פעם. ארבעת הפרקים שמופיעים בפוסט זה מתחקים אחר סיפורו של בוס, סטודנט בן 21, שלאחר קשרים רומנטיים עם בנות, מוצא עצמו מתאהב עד הצוואר בדייל אוויר יפיוף בשם ווין.
הסדרה מאמצת אסתטיקה של "דרמת אייפונים", והאמת שבאופן הזה היא גם מוזילה עלויות וגם ממחישה איך הדרמה היומיומית עברה מאינטראקציות אנושיות לאינטראקציות סלולריות. את דמותו של בוס מגלם פְּצ'י בן ה-25 (שכבר גילם גיי מתבגר בעבר, בסרט "אהבת סיאם"), שעושה פה עבודה לא רעה. אך האם מדובר במיני-סדרה טובה? בכנות, לא ממש. הכתיבה, אם לנסח זאת בעדינות, מאוד בעייתית, בייחוד בכל הנוגע לשינויים המאולצים והתמוהים שמתרגשים על מערכת היחסים בין בוס לווין; העובדה שבקבוק אלכוהול הופך לכתם מטושטש על המסך ברגע דרמטי, נראית פשוט מגוחכת (סביר להניח שהתאילנדים כבר התרגלו לזה) שלא לדבר על המעברים החדים לפרסומות-מאוד-לא-סמויות שניה אחרי שיא רגשי כלשהו (ויש הרבה כאלה, עם המון מוסיקה ובכי). חוץ מזה, היא גם לא מספקת אם אתם בעניין של גילויי חיבה מפורשים בין בחורים אסיאתיים.
למה בכל זאת לצפות בה? אם אתם גייז או גירלז, אז קודם כל בשביל הבחורים התאילנדים השווים. מעבר לפן הוויזואלי, קשה לומר שיש עודפות בכל הנוגע לסיפורי אהבה רומנטיים בין בחורים בטלוויזיה, כך שתמיד נחמד למצוא כאלה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בקו עלילה מרכזי. מעניין גם לראות כיצד הטלוויזיה התאילנדית מתמודדת עם סיפורים מהסוג הזה. בנוסף, יש פה גם כמה סצנות מתוקות ורומנטיות שיסבו הנאה לכל חובבי פנטזיות השונן-איי (רק בלי האוטיזם שמלווה את הגרסאות היפניות החיות שלהן). הב פאן!
פרק 1
[לצפייה ביוטיוב]
~
פרק 2
[לצפייה ביוטיוב]
~
פרק 3
[לצפייה ביוטיוב]
~
פרק 4
[לצפייה ביוטיוב]
Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, טלוויזיה, תאילנד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s